"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי…" (שמות כ"ה, ח')
משכנו של אדם מעון לשׁכינה
ישנו אופן מעשי, כיצד ניתן להשרות את השׁכינה בעם ישראל גם כיום, לאחר שהסתלקה השׁכינה בחרבן בית המקדש: הנה כשבני זוג בונים את ביתם, עליהם לדעת שזהו הרחבת גבולות הקדושׁה של כלל ישראל בבריאה, ומשמש לאותה מטרה שפעל בית המקדש כשעמד על מכונו. לחבר בין שמים וארץ, ולהשכין את שכינתו יתברך בתחתונים. לכן דמו חז"ל בכמה מקומות את ביתו של האדם לבית המקדש.
כאשר מנהיגים בבית את מידת החסד, עין טובה וקדושׁה, ואין שולטת שם מידת הכעס, הקדוש ברוך הוא משכין את שכינתו בבית, כמו שאמרו חז"ל: "זכו שכינה שורה ביניהם" (סוטה יז, א). בכך נתן לקיים בנקל אף היום, בביתו של כל אחד ואחד מאתנו, את הצווי של "ועשו לי מקדש", ולזכות אל התכלית של "ושכנתי בתוכם".
הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת-השׁרון, בהספדו על מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, אמר: "בבית הזה [של רבי מיכל יהודה] גרנו אני ואחי, ראש הישיבה מרן הגאון רבי גרשון שליט"א, בשׁנים הראשונות שנפתחה ישיבת פוניבז'. כאשר מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, שכר ממנו מקום להכניס שתי מטות עבורנו. ראינו בעינינו את קורות ביתו הקדושות. אז היו הצריפים בנויים מקרשי עץ, וכשהוצרכו להרחיב את הבית ולשנות אותו לבית רגיל, התקשׁה רבי מיכל יהודה להסכים לפרק את צריפי העצים הללו, וזאת משׁום התורה, התפילה והקדושׁה שספגו אותן קורות. השׁכינה שרויה בבית הזה, לא בנקל נתן לפרקו!" – הסביר רבי מיכל יהודה.
●●●
נוכחתי פעם במעשה שהרשים אותי עמוקות, מהנשיאה בעול של גדולי ישראל בביתם, בתחושה פשטנית ואופיינית, ומההסתכלות המפעימה שלהם על צורת הבית האישי שלהם, מעון לשׁכינה:
במוצאי שבת אחת, ראיתי את אחד מגדולי תלמידי החכמים בדורנו, שזכה בעבר לשמש ברבנות בחוץ לארץ, כשהוא נושא את שקית האשפה למיכל. נגשתי אליו ואמרתי לו בהדרת כבוד: "שלום עליך, רבי!"…
"ממתי הנך תלמידי?" – שאל אותי התלמיד חכם בפליאה.
"מעכשו!" – השבתי בחיוך, כשאני מטעים: "מלראות כיצד הנכם מתנהגים כעת, הפכתי להיות ל'תלמיד' שלכם! למדתי מכם שאין מקום להתחשׁב בגדלות בתורה ולא בזקנה, אלא כשצריך – מורידים את האשפה…"
התפלא אותו תלמיד חכם ואמר: "מדוע הנך חושב שיש במעשה כזה פחיתות כבוד? אדרבה, הרי בכל בוקר בבית המקדש, הפיס הראשון שנערך היה על זכיה זו, מי יזכה לתרום את הדשן. וכי מה היתה המלאכה שם, אם לא לרוקן את ערמת האפר, שהצטברה על גבי המזבח מיום האתמול?!"
שאלתי בהשתוממות: "במחילה מכבוד תורתכם, אינני מבין מה הדמיון בין פח הזבל לתרומת הדשן, להבדיל, בין בית יהודי טהור אמנם, אך פשוט ורגיל, לבית המקדש מעון השׁכינה, אשר משׁם שואבים הכל רוח הקודש?!"
השיב התלמיד חכם: "אין הכי נמי, זוהי באמת עבודתנו כל הימים, שהבית שלנו יהיה בבחינת 'בית המקדש'! כך לימד אותנו והשריש בנו מורי ורבי, הגאון הצדיק רבי משה שניידר זצ"ל. וכשזוכים שהשׁכינה שורה בבית, והבית הופך לכעין בית המקדש, גם הוצאת הפסולת עבודת השׁם היא!…".
התרשׁמתי אז עמוקות מדבריו הנפלאים. מהגישה העקרונית הנובעת ממידות תרומיות של אותו תלמיד חכם, שלא ראה שום מעלה או 'דבר מיוחד' בכך שהוא נושא בעול הבית. הדבר היה פשוט בעיניו כי עליו מוטל העול להוריד את שקית האשפה למיכל, ללא כל חשבונות של ביטול תורה, ושל 'זקן ואינה לפי כבודו'. אך יותר מכל נפעמתי, מתחושתו החיובית והסתכלותו המעמיקה, אודות מהות הבית. כאשר הוא נגש לסייע בבית, הוא חש בעבודתו ככהן העושה את עבודתו לפני ולפנים, הרי הבית מהוה מעון לשׁכינה!
●●●
הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קרית מטרסדורף בירושלים, ספר ספור מפלא:
פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השׂיחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השׂיחה.
הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השׂיחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השׂיחה.
רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השׁכינה!" – ונמק את דבריו: "הן חז"ל אומרים 'איש ואשׁה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני השׁכינה עם חליפה מאובקת!"…
פלאי פלאים!
בכדי לזכות להשראת השׁכינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדושׁה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגשׁמות השׁאיפה 'זכו שכינה ביניהם'.
שמעתי שניגש פעם בחור יתום אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, ובקש ממנו עצה וברכה לרגל הקמת ביתו. השיב לו הרב שך בחביבות: "זאת איעצך בני, תצא ותבוא כל הימים לביתך בשמחה, זהו יסוד שהכל תלוי בו…".
ובסגנון דומה השיב האדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ זצ"ל: "תהא כל ימיך בשמחה, ותדאג שגם בני הבית יהיו בשמחה וכך תצליח…".
זכורני כמה וכמה פעמים, שזכיתי להתלוות אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, בדרכו מהישיבה אל ביתו, ונוכחתי לראות את השׂמחה ששׁרתה על פניו בבואו הביתה. מיד כשנכנס לבית הכריז בקול: "א' גוט מארג'ן", בלבביות ובחמימות רבה. היה זה גם כאשר חזר לבית ריק, ולא היה איש בבית מלבדו. אולם צורת הכניסה לבית מעולם לא השתנתה. דרך ארץ קדמה לתורה, כך צריך האדם להכנס לבית, בחיוך! ברוחב לב!
זוהי נקודה אחת מני אלף, ללמדנו כיצד להחדיר בבית אווירה של רוממות, שמחה, נחת ושלוה.
"אמרה זו צריכה להשתמר לדורות" – אמר מהר"ם שפירא
חז"ל אומרים (שבת ל, ב) אין השׁכינה שורה על האדם מתוך עצבות. כשיש שמחה בבית יש שכינה, וכשיש שכינה יש ברכה בבית, זהו מתכון ברור ובטוח להצליח בהקמת בית בישראל, ולהצלחת האדם בכל אשר יפנה.
אספר ספור נורא ששׁמעתי מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, כאשר הספיד את רבינו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי': היה זה כאשר שימש הרב זיכרמן כחבר וועדת הרבנים של בית החולים 'מעייני הישועה' בבני-ברק. באחד הימים הוא נקרא למיטתו של חולה במצב קשה, שלא עלינו היה משותק ברוב חלקי גופו, בקושי רב יכול היה להניע את גופו או להזיז אבר מאבריו. הוא שאל את הרב זיכרמן בתום לב, האם עדין יכול הוא לברך בברכות השׁחר את ברכת 'שעשה לי כל צרכי', הרי כעת אין לו יותר שום תפקיד בעולם?
השיבו הרב זיכרמן כי הנה המרא דאתרא, מרן בעל 'שבט הלוי', אמור לבקר כאן היום בבית החולים ונציג לפניו את השׁאלה. ואכן מאוחר יותר, כשהגיע הרב וואזנר לבית החולים והציעו בפניו את השׁאלה, התרגש עד מאד וביקש להפגש עם החולה, לשוחח עמו פנים אל פנים.
כשנכנס לחדר, ליטף הרב וואזנר את ידי החולה באהבה רחימאית, וביקש את רשותו לספר לו את הספור המדהים הבא: "בבחרותי זכיתי להתלוות למורי ורבי, מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, בעת שהלך לבקר את אחד מטובי בני הישיבה שחלה. הבחור שכב חסר אונים, מיוסר וכאוב בגופו, אולם מרומם בנפשו, שרוי בשמחה ובמצב רוח טוב.
רבי מאיר, שהתפעל מאד מכוחות הנפש הכבירים של תלמידו החולה, שאלו: "שמחה זו – מה עושה?"
השיב הבחור תשובה מפעימה: "הנה בנוגע למצבי הקשה שאני שרוי בו כעת, שכמעט ואינני מסוגל לעשות דבר, התבוננתי רבות מה התפקיד שלי כאן בעולם? בשביל איזו מטרה השאיר אותי הקדוש ברוך הוא כאן לחיות? עלו בדעתי דברי חז"ל (שבת יב, ב) האומרים: 'שכינה מראשותיו של חולה'. נמצא אם כן, שהתפקיד של החולה הוא להוריד את השׁכינה לעולם, שעל ידי חוליו ה' יתברך משרה את שכינתו עליו, וזהו תפקיד נעלה וחשוב מאוד!
"אולם במקום אחר אומרים חז"ל (שם, ל, ב) ש'אין השׁכינה שורה מתוך עצבות', לכן אני משתדל ככל יכולתי וכוחותי לא להיות עצוב, כי על ידי העצבות מסתלקת השׁכינה, ואני מועל בתפקידי לגרום שתשרה עלי השׁכינה. לכן אתם רואים על פני שמחה גדולה כל כך. אני שואב עידוד רב בכך שאני גורם להשראת השׁכינה בעולם".
רבי מאיר הביע קורת רוח והנאה מרובה מהאמירה הטהורה והמחוכמת שנשמעה מבחור מיוסר כמותו, והתבטא בהתפעלות: "אימרה כזאת צריכה להשתמר לדורות!".
בשלב זה אמר הרב וואזנר לחולה בנימה אישית: "כיצד יכול אתה לומר שאין לך תפקיד בעולם? הלא על כתפיך מוטל אחד התפקידים הכי נעלים ומרוממים בבריאה, להשרות בה את השׁכינה!".
והוסיף הרב זיכרמן לספר, כי לאחר הדברים הנפלאים הללו ששׁמע החולה מפי הרב וואזנר, השתנה כל מצב רוחו לטובה, והרופאים העידו כי לאחר תקופה גם מצבו הבריאותי השתפר פלאים, מעל דרך הטבע.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')