מסופר כי נודע ל'חתם סופר' כי שמעו את האיש אומר בשבת: "אני הולך לאכול ארוחת צהריים". מי שקורא לסעודת שבת "ארוחת צהריים", כאילו היתה זו עוד ארוחה מארוחות השבוע – מעיד הדבר על פנימיותו המפוקפקת ועל טיבו האמיתי!

"ושמתי פדות בין עמי ובין עמיך" (ח' יט)

מובא בספר לפיד האש סיפורו הידוע של האדמו"ר מקלויזנבורג זיע"א מימי ענותו בוורשה, סיפור שכבר עשה כנפיים לעצמו, והתפרסם במשך יובל השנים שחלף מאז בכל תפוצות ישראל. סיפר רבינו בעצמו בהרבה הזדמנויות כהאי לישנא:

בימי האימים נשלחתי לגטו ורשה לעבוד עבודה פרך בחומר ובלבנים. באחד הימים כאשר עמדנו בגובה אחד הבתים, ניתך עלינו לפתע גשם שוטף וחזק, ואילו הרשעים האיצו בנו לאמור כלו מעשיכם ולא להרפות. הדבר היה כמעט למעלה מכח אנוש. והנה אחד הנדכאים שהכירני פנה אלי וצווח: "האם תמשיך עוד לומר 'אתה בחרתנו' ותשמח כבן לעם סגולה?".

ונעניתי לו על אתר, שאמנם עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, אולם מעתה כאשר אגיד "אשר בחר בנו מכל העמים" – אכוון יותר ויותר ואגיל ואשמח בלבבי בלי שיעור וגבול…

כיון שראיתיו משתומם ותמה על דברי, הוספתי והסברתי לו שבוודאי כך הוא הדבר, שאם לא ש"אתה בחרתנו מכל העמים" הרי הייתי הופך גם אני לצורר, ומוטב לי להישאר במצבי הנוכחי מאשר להיות כאחד מהם חס וחלילה, ואשרי חלקי…

בספר 'אוצר הידיעות' מובא בשם הרשב"ץ: סדר הברכות בהבדלה הינו על פי החושים, מן הקל אל הכבד: בתחילה מברכים על היין, זה חוש הטעם. מצד אחד, הטעם הוא חוש יותר חומרי יחסית לחושים האחרים, ומצד שני הוא מאד מוגבל. רק כאשר האוכל נמצא ממש בחך, חשים את טעמו של האוכל. אחר כך מברכים על בשמים – בעזרת חוש הריח מריחים גם דברים הנמצאים במרחק, אם כי יש גבול למרחק ממנו ניתן להריח. אחר כך מברכים על האור, על האש. את האש ניתן לראות גם ממרחק גדול ביותר. אחר כך אומרים המבדיל. כח ההבדלה בא מן הדעת, מן השכל היושב מעל כל החושים, ועליו מברכים אחרון.

כשה'חפץ חיים' בא עם ספריו אל הצנזור שטינברג [שאמנם היה יהודי אך הדרדר עד כדי כך שהסכים להתמנות כצנזור…], היו לו ויכוחים רבים עם הצנזור, פעם תוך כדי ויכוח נפלט מפי החפץ חיים – "גויים, להבדיל". הצנזור יצא מכליו, אין שום "להבדיל" – כל בני האדם שווים הם.

ה'חפץ חיים' השיב בקול רגוע ובנעימות כדרכו, והלא מקרא מלא הוא: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו), ועוד נאמר: "אני ה' אלוקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים" (שם כ, כד), מקראות אלו כתובים בתורה, והלא במקרא גם הצדוקים מודים. אך שטינברג השתולל וצעק: "זה מדובר בגויים הקדמונים שהיו עובדי אלילים ולא בגויים של זמננו".

ה'חפץ חיים' חייך והשיב: כתוב בפרשת יתרו (שמות יט, ה): "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", ותדע שעם ישראל השיגו זאת ביושר, הרי רק היהודים מסרו נפשם למען אמונתם.

ובשיחה פרטית אמר ה'חפץ חיים': "אם אין דעה – הבדלה מנין"? אם דעה של תורה חסרה להם, כיצד יבינו את המושג 'להבדיל'.

בין ישראל לעמים

מסופר על הרמב"ם ז"ל ששימש כיועצו ורופאו של מלך מצרים, והיה שם קאדי מוסלמי אחד שכל הזמן היה תוקף את הרמב"ם. הרמב"ם לא רצה לענות לו, כי ידע שאם יענה ויצדק בדבריו, יפגעו כל המוסלמים והמלך בכללם.

לכן, כל פעם שהקאדי הציק לו בשאלותיו, היה עונה לו: "עזוב, כך היא המסורת שלנו!".

פעם אחת התרגז הקאדי על תשובה זו וצעק: "מה זאת אומרת יש לכם מסורת?", הוא פנה אל המלך וביקשו לצוות על הרמב"ם לענות תשובה. אמר המלך לרמב"ם: "ענה לו!".

אמר הרמב"ם: "אדוני המלך, אני מוכן לענות, אבל יש לי שני תנאים: א. כדי להוכיח את דבריי אני מבקש שהמלך יתחייב לעשות כל מה שאבקש. ב. אם אהיה צודק בוויכוח אני מבקש מאד שהמלך לא יפגע".

המלך הסכים, ואז ביקש הרמב"ם שיביאו לו בגדים של קאדי, וביום שישי הקרוב הוא מתכוון ללכת למסגד במקום הקאדי, ולמסור את הדרשה באוזני המוסלמים, והוסיף וביקש שהמלך והקאדי יבואו גם הם לשם, ואכן כך היה.

נעמד הרמב"ם במסגד, וכיד ה' הטובה עליו מסר דרשה ארוכה. הוא פתח עם פסוקים, אבל המשיך עם מאמרי חכמינו זיכרונם לברכה. המוסלמים יושבים ומקשיבים, ולפתע שמים לב שהקאדי מדבר דברים מעניינים, וכולם מהנהנים בראשם בהנאה. והקאדי [האמיתי] התמלא כעס: הרי הרמב"ם עושה צחוק מכל המוסלמים – אשר אינם מאמינים בדברי חז"ל, כי אם בקוראן. בינתיים סיים הרמב"ם את דרשתו הארוכה ויצא מהמסגד.

ניגש אליו הקאדי ואמר בכעס: "מה עשית? הרי זה חילול הקודש!" אמר לו: "הרי זה היה התנאי בינינו, שכל מה שאבקש תעשו, ועתה יש בפי בקשה נוספת: מחר שבת. אתה והמלך מקבלים בגדים של רבנים ובאים איתי לבית הכנסת".

באו לבית הכנסת, והרמב"ם היה ה'בעל –קורא', עלה הרמב"ם לקרוא בתורה, התחיל לקרוא, ובכוונה עשה טעויות, ולאו דווקא טעויות גסות וחמורות, רק טעויות בניקוד. וכשזה קרה – לא רק אחד העיר, אלא כולם כאיש אחד העירו לו, והוא תיקן את עצמו. אחרי שתי דקות עוד פעם טעות ושוב כולם מחו.

כשהגיע ל'שני', עלה הגבאי לבימה ואמר לו: "כבוד הרב, כנראה שהשבוע היית עסוק ולא הספקת להתכונן לקריאה. מישהו אחר יעלה ויקרא במקומך". ובאמת כך היה.

כשנסתיימה התפילה פנה הרמב"ם למלך ואמר: "הרי לך ההבדל בין המסורת שלנו לבין ה'מסורת' שיש לכם, המוסלמים. הרי בעמדי לפני המוסלמים במסגד – יכולתי לומר כמעט כל מה שעלה בדעתי, בלי שאף אחד מקהל השומעים יביע מחאה, והדברים כבר נהפכו להיות חלק מהמסורת… אבל אצלנו הרי ראית מה שקרה. אני כאן הרב, וכשטעיתי בניקוד, מיד תפסו אותי ובלי בושה ביקשו ממני לפנות את מקומי למישהו אחר שיקרא ללא טעויות".

זוהי מסורת!

***

סיפר מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: בתחילת דרכו של ראש המשכילים משה מנדלסון שר"י, עדיין היה קשה לזהות את טיבו של האיש. רק ה'חתם סופר' זיהה מיד את הריקבון שפשט בו, ואזר חיל ונלחם כנגדו בחרב וחנית, החרים את כתביו וציווה לבערם מן העולם.

והיאך עמד על טיבו של האיש?

מסופר כי נודע ל'חתם סופר' כי שמעו את האיש אומר בשבת: "אני הולך לאכול ארוחת צהריים". מי שקורא לסעודת שבת "ארוחת צהריים", כאילו הייתה זו עוד ארוחה מארוחות השבוע – מעיד הדבר על פנימיותו המפוקפקת ועל טיבו האמיתי!

(לקט מתוך 'הגדה של פסח' ומתוק האור)