מספר הרה"ג ר' חיים ב. שליט"א
אני נוהג בימי ראש חודש לעלות לציון הרשב"י הק' באתרא קדישא מירון.
בראש חודש חשון נסעתי יחד ראש הכולל ושני אברכים נוספים, והגענו למירון לעת תפלת המנחה.
כשהגענו לשער המושב מצאנוהו נעול. עת מלחמה היא.
הקפנו את המושב משער לשער, ולבסוף מצאנו ב"ה מי שיפתח לנו את אחד השערים, וכך הגענו למתחם הציון.
מצאנו את המקום כמעט שומם.
אם בדרך כלל בימי ראש חודש המקום עמוס מפה אל פה, כהיום עמדתי ליד הציון שעה ארוכה באין מפריע. גם מנין לתפלת מנחה – בקושי התארגן לקראת השקיעה.
אחרי מנחה נעמד יהודי אחד, "ווארימער ייד", שלף גמרא ירושלמי, כדי לערוך סיום על מסכת מעשר שני.
לא היה זה "סיום" במובן המקובל והרגיל.
היהודי למד עמוד שלם בקול רם ובהטעמה, תוך שהוא מבאר כל מילה ומילה בלשון המדוברת, כאומר שיעור לרבים. מובן שתשומת הלב של הנוכחים הופנתה אליו.
ראינו יהודי שחי את התורה והיא בוערת בעצמותיו.
מהצד עמדו והמתינו שני ילדיו הטהורים, בידיהם מיני מתיקה, מצפים לסיום של אביהם.
כך חלפה כחצי שעה!
כשסיים את המסכת אמר היהודי קדיש בדבקות ובכוונה, ואחר הקדיש החל לזמר "תורת ד' תמימה".
מישהו שילב את ידו ביד המסיים, והם פצחו בריקוד נלהב.
אווירת הלכידות והערבות היהודית של הימים המיוחדים תרמה את שלה.
המעגל התרחב, כשכל הנוכחים בציון מצטרפים בהדרגה למעגל השמחה.
משום מקום צץ מישהו עם גיטרה שהחל ללוות את השירה, והריקוד הפך לדבוקה סוערת של השתוקקות ושמחת התורה, משולבת בבקשת ישועה ורחמים מבורא כל עולמים.
לאט לאט התנתקנו ממה שקורה מסביב.
משך כחצי שעה רקדנו כך כל הנוכחים, ריקוד אותנטי נדיר, כשאחד מהנוכחים לא מכיר את רעהו, רק התורה וקדושת המקום וגודל השעה מחברים בין כולם.
עברנו לזמר "בר יוחאי" כמנהג המקום, והרוחות התלהטו.
נזקקתי לצאת לרגע לחצר.
למול עיני ניבטו נכנסים בשער החצר אב עם ילדו, מחלפותיו גולשים על כתפיו.
הם הגיעו לגזוז את שערות ראשו,
חלאק'ה באמצע המלחמה.
מבט עיניו של האב היה כבוי.
הוא לא פילל שיזדקק להגיע למירון עם ילדו בבדידות כזו, בלי בני המשפחה, כשהמקום שומם לגמרי.
כשהוא נכנס למערה הוא נראה כהלום רעם. לזאת לא ציפה.
כל הציבור בעיצומו של ריקוד בר יוחאי סוער וסוחף.
מה צריך יותר מזה בשביל חלאק'ה?
מיניה וביה הוא הניף את הילד המופתע אל מעבר כתפיו והשתלב במעגל הרוקדים. ראיתי דמעות מבצבצות בעיני האב.
תואר פניו הואר באור חדש.
הנוכחים הגבירו את השירה והריקוד והגיטרה מלווה וממריצה.
התכבדנו לגזוז מעט מהשיער, שתינו מעט "לחיים", וכל הציון אמר ל"ג בעומר.
ל"ג בעומר מסוג אחר.
כך רקדנו שעה תמימה!
נקלע לשם יהודי שמכיר אותי ושאל אותי:
תגיד לי, איך התחיל כל הדבר הזה? מי חיבר בין כל הפרצופים השונים שרוקדים כאן ללא הפסקה כבר שעה ארוכה?
בדרך חזור שוחחנו בינינו, משתאים למראה פלאי ההשגחה.
הרי אותו אב יכול היה שיגיע עם בנו שעתיים קודם, והיה מוצא את המקום שומם. החלאק'ה היתה נעשית בהרגשה של בדידות ואבל ח"ו, והאב עם בנו היו שבים לביתם מותשים וכאובים.
איך הקב"ה "מכין מזון לכל בריותיו", והזמין לפניו את היהודי המסיים בצורה כ"כ מיוחדת, את בעל הגיטרה שצץ משום מקום, את האווירה הלוהטת ב"בר יוחאי", הכל כדי שילד יהודי טהור ואביו יזכו לחגוג את יומו הגדול בשמחה ובטהרה!