"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ', א')
מרן רבי חיים מוואלוזין זצ"ל, בספרו 'נפש החיים' (שער ד, פרק יד), כותב דברים מפליאים המהווים שורש ויסוד ללמוד התורה. וזה לשונו:
"…כמו שבעת המעמד המקודש נתדבקו כביכול בדבורו יתברך, כן גם עתה – בכל עת ממש שהאדם עוסק והוגה בה, הוא דבוק על ידה בדבורו יתברך ממש! מחמת שהכל מאמר פיו יתברך למשה בסיני, ואפילו מה שתלמיד קטן שואל מרבו…
"וגם עתה, בעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה, אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו יתברך כביכול, ונחשב כאלו עתה מקבלה בסיני מפיו יתברך שמו. לכן אמרו רבותינו ז"ל כמה פעמים 'והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני'…"
עד כאן לשונו!
יסוד הענין הוא, כי העניינים הנשגבים שהיו במעמד הר סיני, כגון מה שהיה ההר בוער באש, ופנים בפנים דיבר ה' מתוך האש, הערבות והמתיקות שחשו העומדים שם – אינם עניינים מיוחדים שהיו שייכים רק לעת מתן וקבלת התורה בלבד, אלא הם חלק בלתי נפרד ממציאות התורה בכל דור ודור!
וכאשר זוכה האדם ללמוד תורה כנתינתה, באותה מידת שלמות שהיתה בשעת נתינתה – הרי הוא זוכה לאור נפלא, בהירות וברירות, ערבות ומתיקות, כפי שזכו ישראל לחוש במעמד הגדול ההוא.
כך אמורה אף להראות צורת הלימוד והרגשת הלב בעת הלימוד, שכאשר האדם הוגה בתורה – הרי כאלו הוא עומד ומקבל את התורה כעת בהר סיני! מוכרח הוא לנהוג ברצינות ובכובד ראש כפי שעמדו ישראל אז בתחתית ההר, בשמחה ובנעימות, 'ערבין כעיקר נתינתן', ולחוש כיצד בכל תיבה ותיבה הוא חוצב את אמרת ה' יתברך.
נורא למתבונן!
דוגמא חיה ומוחשית לשקידת התורה בבדידות ובנתק מוחלט מהוויות עולם, ראינו אצל דודי, עמוד ההוראה, רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
במשך למעלה משמונים שנה, מיום עמדו על דעתו עד זקנה ושיבה, קבע הרב אלישיב את מקום למודו בין כתלי בית המדרש 'אהל שרה'. מבלי כל מסגרת ועול, או מחייבות כזו ואחרת, נצמד לד' אמותיו ושבר בהן את עצמותיו בעמלה ויגיעתה של תורה. שם הזדקפה קומתו התורנית הכבירה של הענק שבענקים.
בית מדרש קדוש זה, שמש כביתו הרוחני של הרב אלישיב, והיווה את סוד ההצלחה שלו. בבדידות מופלאה, ללא הוויה ישיבתית וללא חברותא, ישב שם לבדו במרבית שעות היממה, כשהוא נעול מבפנים, מתבודד עם אלפי דפי הגמרא הכה אהובים עליו, וכובש במאמצים על-אנושיים את כל חדרי התורה.
מורי חמי הגאון רבי מרדכי דוב יודלביץ זצ"ל, שמע מדודו זקנו מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, אודות מרן הרב אלישיב, שהיה כידוע חתן גיסו, הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, כך: "הוא מבקר אותי פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, ואני לא מכיר אותו מחג לחג! הוא מתרומם מחג לחג בגדלות, ברוממות… הוא ממש בן אדם אחר!"…
כאשר מרן ראש הישיבה, הגרא"מ שך זצ"ל, בקש ממנו לטול על כתפיו את הנהגת צבור בני התורה, בנקל יכלו בני הבית להבחין בצער המוחשי שהיה שרוי על פני רעיתו, הרבנית הצדקנית ע"ה. היא התבטאה לא אחת: "אני צריכה את בעלי סגור באהל שרה!"…
לימודו היה בצורה נעימה ושובת לב, ובאפן נהיר וברור. קולו העדין התנשא בנגינה מיוחדת וערבה. איני יכול לתאר במלים את התחושה המרוממת, טעם 'גן עדן' שחשנו, בעת הצמידנו את אזננו כאפרכסת לחלונות בית המדרש. שירת התורה הזו הבעירה את אש חשקת התורה בכל מי שזכה לשמוע אותה.
דרך החרך הצר השתקפה דמותו של הרב אלישיב, כשהוא רכון על גבי הספר המונח לפניו, מתנדנד בחשק עצום ובלתי נלאה, כבחור צעיר לימים. מקשה ומתרץ, מסביר ומנתח, מרחיב ומתמצת. "והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני!"
עוד בהיותו צעיר לימים, כחתן לאחר ארוסיו, תאר במכתבו חותנו לעתיד רבי אריה לוין זצ"ל בלשונו הזהב, כך:
"בשובי הביתה, הרגשתי איזו חולשה לא עליכם, ואמרתי אסורה נא אל בית אדוני, הגאון הצדיק רבי אברהם (אלישיב) אביך, לעשות שאלת חכם על הנהגתי שנהגתי עד היום. והנה מרחוק 'קול ברמה נשמע', קול אדיר ונעים גם יחד המושך לבבות… קול ה' בכח, 'קול תורה'. 'את קלך שמעתי… ואירא כי עירום אנכי ואחבא'… –
"לבי הלך שבי אחרי הקול, ונכנסתי בהחצר מרוב התרגשות ודפקתי על הפתח. 'מי כאן?' נתעטף מר אביך הגאון הצדיק שיחיה ויצא לקראתי. 'מה אתה מבקש?' 'שאלה יש לי לבקש!' – 'שאל בני שאל!' מה זה הקול… ושכחתי את מטרת בואי אל בית הגאון רבי אברהם אביך שליט"א, ונסתבבה השיחה בינינו על דרשת חז"ל על הפסוק 'ואותי יום יום ידרשון'…"
לפני שנים אחדות, הגיע לביתו של מרן הרב אלישיב אחד מזקני וחשובי ראשי הישיבות שבגולה, הגאון הישיש רבי יצחק דוב קופלמאן זצ"ל, ראש ישיבת לוצרן. שניהם היו בגיל מבוגר ביותר, בסביבות גיל המאה.
בתום הבקור, ביציאתו של הרב קופלמאן מהבית, פנה הרב אלישיב לאורחו הדגול בנימה חביבה ואופיינית, ואמר: "רבי יצחק, נו! מינעמט זיך צו לערנען" (נקח את עצמנו ללמוד)…".
הרעבון לדברי תורה, החשיבות שייחס לתורה, והמאמצים התמידיים להיות שקוע בתורה ואך בתורה, היא היא שהצמיחה לנו את מרן הרב אלישיב זצ"ל.
השמחה, ההתלהבות וה'ברען' שלוו בתדירות את למודו של הרב אלישיב, נתנו הזדמנות לכל רואה לחוש כיצד הרב אלישיב חי בתחושה מתמדת של דברי בעל 'נפש החיים' שהזכרנו: "וגם עתה בעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה, אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו יתברך כביכול! ונחשב כאלו עתה מקבלה בסיני מפיו יתברך שמו…"
"הביאני אל בית היין"
עולמה של תורה – שכורים ולא מיין
בחורף תשל"ג, זכיתי לשמוע שיחה מפי מורי ורבי, מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', ודבריו נחרטו עמוק בזכרוני. הוא נשא דברים אודות צורת לימוד התורה – שצריכה להיות מתוך אווירה חיובית ומתוך שמחה ואהבה, באותה הצורה בה ניתנה לנו התורה בהר סיני.
רבי שמואל הביא את דברי חז"ל (במדבר רבה ב, ג) על מאמר הכתוב (שיר השירים ב, ד) "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה": "רבי יהודה אומר, הביאני אל בית היין, למרתף הגדול של יין – זה סיני; ולמדני משה תורה שהיא נדרשת מ"ט פנים – ודגל"ו עלי אהבה".
מדרש זה טעון באור. מדוע נמשל מעמד הר סיני ל'מרתף הגדול של יין'? לכאורה, 'בית היין' הוא מקום בו שותים יין לשם הסביאה ומתגוללים בשכרות?
רבי שמואל הביא דמוי נפלא לבאר את הדברים, בשם המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל: אין כל בני האדם שווים ברמת השתכרותם מן היין. ישנו אדם שייעשה שיכור רק משתיית כמות הגונה של יין. לרעהו יספיק בקבוק או שנים, ולשלישי די בשתיה מועטה של 'לחיים', כדי שיגיע למצב של 'טוב לבו ביין'. הצד השווה שבכולם – שכדי להיות שיכור הם מוכרחים לשתות יין.
אך יתכן שיהיה אדם שיכור בלי שיכניס לפיו טפת יין? כאשר ייכנס מישהו למרתף גדול ועתיק של יינות, בו מונחות מאות חביות ישנות בנות מאה ומאתיים שנה; הריח המשובח, הארומה החריפה והניחוח החזק נודפים מהן, ואופפים את כל חללו של המרתף; ואחרי מאות שנים אף נספגו בתוך הקירות לרוב חזקם ותוקפם. גם בלי שיטעם מהיינות עצמם כהוא זה – האדם יהיה מסוגל להשתכר מהריח בלבד! אוויר המרתף משכר.
כך היה במעמד הר סיני: כלל ישראל היו נדמים כאנשים המהלכים במרתף עתיק של יינות משובחים, "פאשיקערט אויף תורה (כשיכורים על התורה)". מהריח הטוב הנודף מן התורה בלבד, עוד לפני שהספיקו לטעום טעמה של תורה מהו.
האווירה המרוממת של אהבת ה', והתחושה המחשמלת של הדר כבוד התורה, של שמחת התורה, באותה שעה שפתח הקדוש ברוך הוא את שבעת הרקיעים, כפי שנאמר: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים" – הן אלו אשר על ידן זכו העומדים למרגלות ההר, להגיע לדרגה של 'כאיש אחד בלב אחד', ולהכריז בקול רם: 'נעשה ונשמע'!
הענין הזה, כאמור, הוא מציאות התורה בכל דור. כך אמורים להיראות היכלי התורה ובתי המדרשות בזמננו, תבע רבי שמואל; היכל הישיבה איננו מקום שרק לומדים בו תורה כ'ידע', 'נתונים' ו'פרטים' של חכמה רגילה. האווירה והאש של לימוד התורה אמורים להיות כל כך חריפים ועזים, עד שכל מי שרק תדרוך כף רגלו על מפתן דלת הישיבה – צריך להשתכר ולהסתחרר מריחה החריף שנספג בכתלי הישיבה, ממש כפי שמרגיש מי שנכנס אל 'בית היין'! ואם אין הדבר כן, אות הוא כי חסר בצורת הישיבה, וזוהי תביעה וטענה לבני הישיבה!
כיוצא בזה, מסופר על הגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל' רמיילעס, שהיתה לי הזכות להתקרב אליו מעט ולהתחמם כנגד אש תורתו, שנים ספורות קודם הסתלקותו. פעם אחת, כאשר הביאו לפניו שאלה, סרב לדון בה באמרו: "אינני יכול לענות עליה כעת, משום שאני אחרי מסירת שיעור, ויש לי דין של שיכור האסור להורות…"
מי שזכה לשמוע ממנו שעור, ולו פעם אחת – הבין היטב מה זה להיות 'שוכור' מהשועור!…
זוהי הגדרה המדוייקת של ישיבה – 'בית היין'. כתלי בית המדרש אמורים לספוג את האווירה הנפלאה והקדושה של למוד התורה, ולחמם באש התורה ובלהט ה'רתחא דאוריתא' את כל היושבים בתוכה.
כיצד יקרה הדבר?
על ידי הגברת ההכרה בקרבנו, שיש לנו זכות נפלאה לעסוק בתורה! אנו אומרים כל יום "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". על ידי ההכרה האמיתית במשמעות המלים המרוממות הללו, עסק התורה יהיה מתוך אושר ושמחה אמתיים, תגבר הרצינות של הלימוד, והאווירה של הרוממות תסחף בעקבותיה את כל יושבי בית המדרש. כך תרגש אש התורה בהיכל בית המדרש.
שמעתי מידידי, הגאון רבי יצחק אלחנן שינברגר שליט"א, ר"מ בישיבת 'קול תורה', ששמע פעם בחור שואל את ראש הישיבה, מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: האם ההנהגה לעשות תענית דיבור ב'סדרים' ראויה היא?
השיבו רבי מיכל יהודה תשובה מופלאה: "הראית פעם מימיך חנווני העושה תענית דיבור בעצומה של מכירה בחנותו, ומקבל 'החלטה' להמנע מלשוחח בעניינים אחרים? לא! מדוע? משום שראשו ורובו בין כה וכה מונחים במסחר שלפניו. אין לו צורך להגביל את עצמו בתענית דבור… אם כן, הוא הדין גם בבית המדרש: אם האווירה וה'ברען' יהיו חזקים סביב התורה ולימוד התורה, הרי שממילא לא יהיה שום צורך בתענית דיבור!…"
אהבת התורה המפלגת של הרב מפוניבז'
האמורא רבי יוחנן עמד בראשות הישיבה בטבריה למעלה מששים שנה, והעמיד עדרים רבים של גדולי תורה. חז"ל מספרים במדרש (ויקרא רבה ל') שבפטירתו היו בני דורו עצבים, והיו הספדנים קוראים עליו מדברי החכם מכל אדם, בשיר השירים (פרק ח, פסוק ז): "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – באותה אהבה שאהב רבי יוחנן את התורה, בוז יבוזו לו".
דברים אלו המליצו אודות דמותו הגדולה של גדול מרביצי התורה ומקימי עלה של תורה בדורו, הלא הוא הרב מפוניבז', מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. אהבתו המופלגת לתורה לא ידעה גבולות. אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שהיתה בבחינת 'טופח על מנת להטפיח', עד שכל המסתופפים בצל קורתו נשאבו אליה כבחבלי קסם.
בכח אותה אהבה עזה לתורה שפעמה בלבו במלוא התוקף, הצליח לרומם את רוחו, להתנער מהריסות חורבנם של משפחתו האישית, עיר מגוריו שבה כיהן ברבנות, וישיבתו ותלמידיו בליטא, ולממש בתעצומות נפש את חזונו הכביר – להחזיר את עטרת התורה ליושנה לאחר שנות האימים, חזון שהיה נשמע אז בעיני כל בר דעת כתלוש מאוד מן המציאות.
כיום, כשמביטים על ההיסטוריה אחורנית, רואים כי השפעתו הגדולה מדברת בעד עצמה. חלק הארי של התורה בכלל ישראל שלאחר המלחמה – נזקף לזכותו הגדולה ולפעולותיו הכבירות של הרב מפוניבז'!
על אותה מידה גדושה של אהבת התורה, ספרו על הרב מפוניבז' את המעשה הבא:
בישיבה היה נהוג להקדיש את כל חפצי הישיבה על שמם של נגידים ומשפחות נציבים; ההיכל, ארונות הספרים, האולמות, המבואות, חדרי השעורים, חדרי השינה ועוד. בכך הצליח הרב להקל מעליו את הנטל הכלכלי של הישיבה, ולשאת את הוצאותיה המרובות.
ביום מן הימים, הופיע נגיד נכבד בישיבה, וגילה את רצונו כי הוא מעוניין ליטול חלק בהחזקת הישיבה, על ידי הקדשת דבר מה על שמו. הרב יצא עם הנדיב ל'טיול' במתחם הישיבה, והשניים הלכו יחד מכאן לשם ומשם לכאן, וחפשו מה יוכל הנגיד להקדיש על שמו. אך ללא הצלחה: מרבית אפשריות ההנצחה באותה עת, כבר היו 'מאויישות'…
הרב מפוניבז', ברוב כשרונותיו וברוב הסיעתא-דשמיא שמלווה אותו, מצא רעיון נפלא ומקורי. הוא הציע לנגיד לעלות עמו לעזרת הנשים של הישיבה, שם נשמע היטב קול התורה המהדהד שבקע מן ההיכל שלמטה. האווירה המרוממת שהורגשה שם מלאה את כל חללי לבו של הנגיד, שלא הצליח לעצור בעד רגשותיו, התלהב ואמר לרב: "אה! איזה טעם גן עדן יש כאן! איזו אווירה נפלאה!"
בדיוק את המשפט הזה ציפה הרב לשמוע מהנגיד. הוא פנה אליו ואמר לו: "נו, אמכור לך את ה'אטמוספרה' המרוממת והנעימה המרגשת כאן!… האווירה מכורה לך…"
וכך הוה, בעסקת מקח וממכר קנה הנגיד את האווירה הנפלאה!…
(מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא')