כיצד להתמודד עם חרב ישמעאל
וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ (טז, יב)
המצב הבטחוני בארץ אינו יציב, ומידי פעם אנחנו מקבלים תזכורות כואבות על מידת הפראיות של ישמעאל, הבאה לידי ביטוי בפיגועים קשים ומרים.
וכיצד מנסה הקב"ה באמצעותם את ישראל?
הגמרא (סנהדרין צז ע"ב) אומרת: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". בדבריה קובעת הגמרא, שהגאולה העתידית תבוא רק כאשר רוב העם יחזור בתשובה. אם העם לא יתעורר כאשר הוא שרוי בטובה ונחת, מוכרח יהיה לבוא מצב של צרות והסתר הפנים המתואר בפירוט רב בשירת האזינו, ובסוף התהליך יקוים בנו הפסוק: "ואפס עצור ועזוב" (דברים לב, לו), דהיינו שלא יוותרו עוד יהודים הרחוקים מה' יתברך. גם בינינו ישנם שצריכים להתחבר מחדש לקב"ה, והוא יתברך עיניו משוטטות בכל הארץ ויודע את מי צריך להחזיר בתשובה, ומי צריך חלילה לאבד את הבטחון בכל אשר לו, בכדי שישוב לאביו שבשמים.
מקוה ישראל ומושיעו
הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז הלכה טו) פוסק, שכאשר איש ישראל יוצא למלחמת מצוה, עליו לשים מבטחו ב"מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה".
מדוע בחר הרמב"ם לכנות את ה' יתברך דוקא בכינוי 'מקוה' בעת מלחמה?
אלא, שכשם שבמקוה חייב האדם להכניס את כל גופו לתוכו בכדי להטהר, ואם יוצאת אפילו שערה קטנה לא עלתה לו הטבילה – כך צריך להכנס למקוה הבטחון של הקב"ה באופן מוחלט, ולקוות רק אליו.
אם נחדד את הידיעה הזו אצלנו, אנו מובטחים מרבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בהבטחה הנפלאה שכתב בספרו "נפש החיים", שהבוטח בה' באופן מוחלט מתוך ידיעה שאיש לא יכול להרע לו אם לא שנגזר כך משמים, תחפוף עליו שמירה עליונה.
את משה רבנו ניסו לדקור בצווארו, אך הקב"ה עשה לו נס וצווארו הפך לשיש, וגם כל אדם יכול לזכות לכך, אם רק יתחזק בבטחון מוחלט ברבונו של עולם.
ברגע שאנחנו מייחסים כח לנשק שהישמעאלי אוחז בידו וסבורים שיש לו יכולת להרוג, אנו נותנים לו במו ידינו את הכח להרע.
רבי יהושע בן חנניה הקשה: "וכי יש ערוגת סכינים?" משום שלעשו וישמעאל אין זכות קיום בדרך הטבע, וכל בריאתם ומציאותם בעולם היא רק בכדי להוות כשוט המתנופף מעל עם ישראל ומחזירם למוטב. כשתתנפץ באופן סופי האלילות של "כוחי ועוצם ידי" – ייעלמו גם הבעיות הבטחוניות, וברוך ה' אנחנו כבר קרבים והולכים ליום הזה.
לא להסיח את הדעת מהבטחון בה'
כשאדם מחובר לה' יתברך – אין כח בעולם שיוכל להזיק לו. ואסור להסיח את הדעת מכך.
בימי מלחמת העולם השניה, החליט הרב מבריסק זצ"ל לצאת עם בני משפחתו מהעיר ורשה, בעת שכל הדרכים היו בחזקת סכנה מחמת הנאצים שבלשו אחרי יהודים נמלטים להורגם.
בטרם עלו על העגלה, פנה הרב אל בניו ואמר להם: "אנו יוצאים לדרך מסוכנת מאד. ישנה עצה אחת ויחידה שבאמצעותה נוכל לעבור אותה בבטחה: אם נשוב ונשנן במהלך כל הדרך את דברי רבי חיים וולוז'ינר, שכשאדם מתחזק בבטחונו בה' יתברך באופן מוחלט, לא יוכל איש להזיק לו".
במהלך הנסיעה חלפה העגלה על פני מחסומים רבים של הצבא הגרמני, ולמרבה ההפתעה איש לא עצר אותה. והנה כאשר הגיעה העגלה לאחד מן המחסומים, עצרו אותה לפתע החיילים וביקשו מיושביה לרדת לביקורת. אחד הבנים ירד מהעגלה, ואחריו ירד הרב מבריסק. כאשר ראו החיילים את דמותו של הרב, הם שינו את דעתם וציוו על הרב ובנו לחזור לעגלה ולהמשיך בנסיעה.
כאשר המשיכה העגלה בנסיעתה, פנה הרב מבריסק לבנו ואמר לו: "כנראה שהסחת את דעתך לרגע מדברי ר' חיים וולוז'ינר, כי אם לא כן, לא היו הגרמנים עוצרים אותנו אף לא פעם אחת".
האיש שיצא מאושוויץ עם שני מספרים
סבה של אשתי היה מילדי אושוויץ. הוא יצא מהמחנה כאשר על ידו השמאלית מקועקעים שני מספרים, כאשר על אחד מהמספרים מופיע קו כסימן לכך שהוא מחוק, ולצידו מספר נוסף. זהו דבר מוזר מאד, מכיון שבדרך כלל כל הניצולים נושאים על ידם מספר אחד בלבד.
פעם שאלתי אותו לפשר הדבר, והוא סיפר לי דבר מדהים:
בהיותו בן שלוש-עשרה הוא נשלח לאושויץ, ומיד עם הגעתו נערכה הסלקציה הנודעת לשמצה על ידי ד"ר מנגלה ימ"ש, והוא נשלח לצד ימין אל הנידונים לחיים, כאשר מי שנשלח לצד שמאל, הופנה באופן מיידי לתאי הגזים.
תוקפה של ההפניה לצד ימין היה מוגבל בזמן, מכיון שמידי תקופה נערכה סלקציה חוזרת בין האסירים, ובה הופנו ה'מוזלמנים' לתאי הגזים, אך בסלקציות אלה לא היתה הפרדה ברורה בין הנשלחים לימין ולשמאל כמו בסלקציה בקבלה למחנה.
באחת מן הסלקציות הוא נשלח לצד שמאל, אך הוא חשב לעצמו שאין לו מה להפסיד מלנסות להתגנב לצד הימני, שהרי לא ניתן להורגו פעמיים ומקסימום אם יתפסו אותו הוא ימות, ואכן הוא הצליח להתגנב אל בין האנשים שעמדו בצד הימני.
לרוע המזל הבחין עוזרו של מנגלה בתרמית, והוא תפס בו והוליכו אל אדונו בכדי שיחרוץ את דינו. המצב היה נראה אבוד לחלוטין, אך הנער התחזק בבטחון בה' ושינן לעצמו שוב ושוב את דברי רבי חיים מוולוז'ין על כך שאדם המתחזק בבטחונו בה', אין איש יכול להרע לו. לא היה זה קל כלל, משום שנדמה היה שמפתח החיים באושויץ נמצא ביד מנגלה וברצותו הוא ממית ומחיה, ואת האחד שולח ימינה ואת רעהו שמאלה. ובכל זאת הוא התחזק בבטחון בצור העולמים, ובכך שאם הקב"ה חפץ שהוא ישאר בחיים, אין מעצור לפניו מלהושיעו.
כאשר הובא לפני מנגלה, אמד אותו הרוצח במבטו מראשו ועד רגליו, ובאורח פלא אמר: "הבחור צודק, עליו להשלח לצד ימין". וכאן קרה דבר תקדימי בתולדות אושויץ: מכיון שהוא כבר נשלח למיתה, מחקו הגרמנים את מספרו מרשימת החיים, והיות והם הקפידו מאד על הרישומים, היה צורך לקעקע בזרועו מספר חדש.
כאשר בודקים ב'יד ושם' ובכל הארכיונים על פי המספר המחוק, מופיע שמו כאחד מן הנספים. היהודי הזה אכן נולד מחדש, בכח האמונה ש'אין עוד מלבדו'.
בשבוע שלפני מלחמת ששת הימים, היתה בארץ התעוררות עצומה לתשובה מפני שכולם הבינו שאין לנו כל סיכוי בדרך הטבע לשרוד מול כל הקמים להשמידנו. נקוה שגם בימינו הדברים יובילו את עם ישראל להבנה שאין עוד מלבדו, ולחזרה בתשובה שלמה לקראת קבלת פני משיח צדקנו.
(רבי מנשה ישראל רייזמן שליט"א- דורש טוב בראשית)