הירא את ה' אינו מפחד!
האדם המפחד מה' אינו מפחד משום דבר אחר כלל.
כשאדם מאמין שהכל מאת ה', וכל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה, אין לו שום סיבה לפחד ולדאוג כלל, מכל המאורעות העוברים עליו.
פעם, בעת מלחמה, שמע רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל שני יהודים מתווכחים ביניהם. האחד תיאר בפני חברו את המצב הקשה שבו נתון עם ישראל. "מי יודע מה ילד יום? וכיצד נסתתר אם תתחיל, פתאום, הפגזה?"
השיב לו חברו, "וכי אינך יודע שהכל בידי שמיים, וכל מה שעושה הקב"ה הרי זה לטובה? מה יש לנו לפחד?"
"כן", אמר האיש, "ודאי, שגם אני יודע זאת, אבל כוונתי היתה לתאר מה יקרה מבלעדי זה, כלומר – איך נסתדר בזמן הפגזה על פי דרך הטבע, בלי שניקח בחשבון שהכל בידי שמים?"
כששמע זאת הרב דסלר לא היה מסוגל להבליג. ניגש אל האיש והוכיחו: "כיצד יכול יהודי להעלות בדעתו מצב תיאורטי כזה, שהקב"ה לא משגיח על העולם, חלילה? והרי אין מציאות כזו כלל וכלל! מה טעם יש להגות בדמיונות שווא, בנוסח 'מה יהיה אם הקב"ה לא ישמור עלינו'?!".
על יעקב אבינו נאמר (בראשית כח, יא): "וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", ובמדרש (בראשית רבה סח, יג) מובא, שהיה מתיירא מן החיות ולכך הניח אבנים.
ויש להבין, אם פחד מן החיות, כלום נרגע פחדו מחמת כמה אבנים ששם למראשותיו? וכי טרחה גדולה היא לנמר או לארי לקפוץ מעט?
אלא – מבאר הסבא מקלם זצ"ל – דרך הצדיקים למעט הנס ככל האפשר. אף על פי שאין ההצלה באה בדרך הטבע, מכל מקום צריך האדם להשתדל להפחית את הנס.
פחדו של יעקב אבינו לא היה שמא יזיקוהו החיות, אלא שמא לא עשה עדיין את כל שביכולתו כדי להפחית את הנס. לאחר שמילא את חובת ההשתדלות שלו למעט את הנס, שוב לא חשש יעקב מהארי או מהנמר, מאחר ותלה ביטחונו בקב"ה.
ננסה לשער, אילו היינו מוצאים עצמנו לבד, במקום מדבר שממה, הלילה יורד וחשיכה אפילה מקיפה אותנו מכל עבר, וחיות הטרף שואגות סביבנו… אם נתאמץ לרכז מחשבתנו רק על אמונה ובטחון, כלום נהיה שלווים ורגועים, או שמא גופנו ירעד מאימה, ונשמתנו כמעט תפרח מעוצם הפחד?
ככל שמדרגתו של האדם גבוהה יותר ואמונתו חזקה יותר, הריהו שליו יותר בכל תקופות חייו, והינו מאושר יותר בכל עת.
הצדיקים פוחדים מן החטא, כפי שנאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" – ירא מחטאים שבידו, אך הם פוחדים רק מן החטא, ואינם יראים מפגעי העולם וסכנותיו.
דאגת החטא מסירה את שאר הדאגות, ופחד ה' מסיר כל הפחדים! כך היא מידתה של יראת שמיים, שכאשר ירא האדם באמת מהשי"ת, ניצל הוא מיראת זולתו.
ב"חובת הלבבות" (שער י פרק ו) מובא מעשה באחד החסידים שהתבודד במדבר, במקום חיות רעות ולסטים. שאלוהו היאך אין הוא מתיירא, והשיב: "בוש אני מבוראי שיראני ירא מזולתו יתברך".
כאשר הפליג יונה הנביא בספינה, וסער הים סערה גדולה, באו אנשי הספינה ושאלו את יונה: "הגידה נא לנו באשר למי הרעה הגדולה הזאת לנו, מה מלאכתך ומאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה?"
לכאורה, אמורים היו לסיים שאלתם בפשטות, ולומר 'מי עמך?'. מדוע אפוא שאלו "ואי מזה עם אתה?" – איזה מין עם הוא עמך, מהי תכונת העם הזה?
אנשי האניה תמהו על טיב עמו של יונה הנביא, אשר נראה בעיניהם כחידה סתומה. סופה נוראה מתחוללת, גלים אדירים מכים בדפנות האוניה. האוניה מונפת לגובה על ידי הגלים, ושוב מושלכת לתהומות, ועוד רגע קט היא עומדת להתפרק ולטבוע במצולה. במצב זה, כל נוסעי האוניה אחוזי אימה, ומרביתם כבר איבדו את עשתונותיהם. רעש גדול ומהומה סביב, וכולם זועקים איש אל אלוהיו, ומטילים לים את הכלים להקל מעליהם.
ומה עושה יונה באותה עת?
"ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם"… לא זו בלבד שרגוע היה, אלא נרדם וישן בשלווה.
כשמצאוהו, לא יכלו אנשי האוניה להבין – איך יכול אדם להירדם במצב כזה, ועל זה תמהו "ואי מזה עם אתה?" איזה סוג בריה אתה?
משיב להם יונה: תמהים אתם היאך הנני כה רגוע ושליו, עד שאף עלה בידי להירדם? דעו לכם, "עברי אנכי ואת ה' אלקי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה". כלומר, את הכל עשה ה', גם את הים וגם את היבשה. והירא מפני ה' ומאמין בו, אף בעת סערה רגוע הוא כמי שמצוי בארץ מבטחים, שהרי הכל מעשי ה', וים כיבשה לפניו, ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל!
זוהי מידת היראה – הירא את ה' אינו מפחד משום דבר שבעולם, כי יודע שאין עוד מלבדו.
(מתוך הספר "הנני בידך")