"נח איש צדיק"
בכל המקצועות שבעולם, לדוגמא: עריכת דין, רפואה, אם יציעו לאדם שיבוא מלאך וילמד אותו את המקצוע בלילה אחד, או לחילופין יציעו לו לבלוע כדור שיש בו את כל תמצית המקצוע – האדם יקפוץ על המציאה כמוצא שלל רב. מי ילמד רפואה במשך שבע שנים אם יש לו אפשרות לבלוע כדור ולקום בבוקר רופא?…
בתורה אין הדבר כן, בתורה התכלית אינה הידיעה אלא העמל בה, גם אם יציעו למישהו לשתול במוחו שבב של אוצר החכמה, וברגע אחד הוא ידע ארבעים אלף ספרים בעל פה – הוא יסרב. הקב"ה רוצה את עמל התורה.
משל למה הדבר דומה, לאדם שהרופא ציווה עליו ללכת ברגל ארבעים דקות כל יום, מ"בית וגן" עד "גשר המיתרים". האיש מתחיל ללכת, ולפתע עוצרת לידו מכונית, והנהג שואל אותו: "אני מגיע לגשר המיתרים. רוצה טרמפ?" – בוודאי שהוא יסרב, משום שהתכלית שלו אינה להגיע לגשר המיתרים, אלא עצם ההליכה.
"אנו עמלים והם עמלים. אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר", ידועה השאלה מה הפשט "הם עמלים ואינם מקבלים שכר", כלום יש בעל מלאכה בעולם שאינו מקבל שכר על עבודתו? ומבאר ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכל בעלי האומנויות מקבלים שכר רק על התוצאה, ולא על עצם העמל, לא כן בלימוד התורה – שם אדם מקבל שכר על עצם העמל והיגיעה, גם אם לא הצליח להגיע להבנה משלמת.
לבכות גם אני יודע
פעם באו שני אנשים לדין תורה לפני רבי משולם איגרא זצ"ל שהיה גאון הגאונים. הרב שמע את דבריהם ואמר להם: "הדין הזה מסובך מאד. עלי לעיין בו הרבה. שובו אלי בעוד יומיים".
לשנים לא היתה סבלנות לחכות יומיים, ומששבו לעירם החליטו לפנות לרב העיר שלהם, שיפסוק בדינם, הרב שמע אותם, ואמר: "הדין הזה מסובך מאוד. תנו לי לחשוב כמה דקות". הוא נכנס לחדר, וכעבור רבע שעה יצא ופסק: "איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי". שמעו השניים וקיבלו עליהם את הפסק.
כעבור יומיים הזדמנו שוב לעירו של רבי משולם איגרא והיו סקרנים לדעת אם הרב בעיירה שלהם כיוון לדעת תורה, הם נכנסו ושאלו, ורבי משולם איגרא ענה שאחרי עיון מעמיק הגיע למסקנה: "איש פלוני אתה חייב, ואיש פלוני אתה זכאי", בדיוק כמו שפסק הרב שלהם.
השניים החלו לחייך, רבי משולם התעניין לסיבת החיוך. והם אמרו לו את האמת: "אתה נזקקת ליומיים כדי לפסוק, והרב שלנו פסק את אותו הפסק תוך רבע שעה"…
נענה רבי משולם: רב כזה, שיודע להשיב על שאלה כה סבוכה תוך רבע שעה, אני חייב להכיר אני רוצה ללכת לקבל ממנו תורה!" הוא סגר את הספר שלפניו, ופנה ללכת לביתו של הרב הזה.
כשהגיע אליו, החל לדבר איתו בלימוד, בסוגיה זו, בסוגיה אחרת, ונוכח לראות שהרב הזה לא מי יודע מה… הוא לא גילה ידיעות מיוחדות או הבנה מיוחדת בלימוד. שאל אותו רבי משולם: "יאמר לי כבודו, איך פסקת בדינם של שני בני עירך בתוך רבע שעה, הרי הנידון שביניהם היה סבוך מאד?
נענה הרב והשיב לו: "אכן הבנתי מיד שהדין שביניהם סבוך מאד. נכנסתי לחדר השני ופרצתי בבכי: "ריבונו של עולם! איזה חילול ה' יהיה אם שני בעלי הבתים יראו שאני לא יודע לענות להם". התחננתי: "שים בפי את התשובה הנכונה לאמיתה של תורה". פתאום נזכרתי שיש ספר שעוסק בדיוק בענין הזה. לשמחתי, הספר היה מצוי בביתי, עיינתי בו, אפילו לא בכל המשא ומתן שלו אלא רק במסקנת דבריו, ואמרתי להם את הפסק"..
שמע רבי משולם את דבריו, ואמר: "לבכות גם אני יודע. זו לא חכמה. מה שדרוש הוא עמל התורה", ושב לעירו כלעומת שבא.
תורה ללא עמל – חשיבותה פחותה
חז"ל אומרים, שלכל תינוק הנמצא במעי אמו יש מלאך שמלמד אותו את כל התורה כולה, שאל רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: הרי ישנה הלכה, שכשרואים תלמיד חכם צריך לקום לכבודו. ואם כל עובר לומד את כל התורה כולה, נצטרך לעמוד בפני כל אשה מעוברת, שהרי יש במעיה תלמיד חכם, גאון עולם! ואמר רבי חיים: התינוק הזה לומד בלי עמל. מי שלומד בלי עמל – לא צריך לקום לכבודו!
על פי יסוד זה, מתבאר מאמר חז"ל על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה", שכשרבקה היתה עוברת על פתחי עבודה זרה – עשיו פרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על פתחי בתי מדרש – יעקב פרכס לצאת. נשאלת השאלה: בשלמא עשיו פרכס לצאת כי אין לו עבודה זרה במעי אמו, אבל למה יעקב פרכס לצאת והרי יש לו במעי אמו מלאך שמלמד אותו את כל התורה כולה?
התשובה: התורה הזאת שבמעי האם, היא תורה ללא עמל, יעקב פירכס לצאת לבית מדרש, שם התורה נלמדת מתוך עמל ויגיעה.
יש מנהג אצל האשכנזים, שבליל שבת, אחרי לידת בן זכר, עושים סעודת "שלום זכר". כתבו גדולי האחרונים, שעושים את הסעודה הזאת משום שבאים להשתתף באבלו של התינוק על כך ששכח את כל התורה שלמד במעי אמו. אמר רבי חיים שמואלביץ: "לדעתי, בדיוק להיפך! באים להשתתף בשמחה של התינוק על כך ששכח את כל התורה שלמד בלי עמל, ועתה הוא יכול ללמוד את התורה מתוך עמל ויגיעה".
הגמרא (מגילה ג ע"א) אומרת: "תרגום של נביאים, יונתן בן עזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, והזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".
מבאר התוספות רי"ד, שהסיבה להזדעזעותה של הארץ היתה, משום שכל זמן שלא היה תרגום – היה צריך לשבור את הראש כדי להבין את דברי הנביאים, אחרי שיונתן בן עוזיאל חיבר את התרגום, כבר לא צריכים למסור את הנפש כדי להבין את הפסוקים, חסר בעמל התורה!
רק תורה מתוך עמל מגנא ומצלא
איוב בא בטענה לקב"ה: אדם לא יכול להשתנות. כמו שהוא נולד – כך הוא ישאר. אדם שנולד כעסן – ימות כעסן, ואדם שנולד קמצן – ימות קמצן. ממילא, לפי התיאוריה הזאת, אי אפשר לבוא בטענות כלפי הרשעים. כך הם נולדו!
חבריו השיבו ואמרו לו: אדם כן יכול להשתנות, בראתי לו יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין. על ידי לימוד תורה אדם יכול להתגבר על יצרו הרע ולהשתנות.
והנה הגמרא (סנהדרין צא ע"ב) מספרת: "אמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או בשעת יציאה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אם כן, בועט במעי אמו ויוצא! אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר (בראשית ד, ז): 'לפתח חטאת רובץ'".
שואלים המפרשים: אולי באמת יצר הרע שולט משעת יצירה, ומה שאינו בועט באמו הוא משום שתורה מגנא ומצלא" – הוא לומד עכשיו תורה עם המלאך, והתורה מגנא ומצילה שלא יבעט?
התשובה: "תורה מגנא ומצלא" היא רק תורה שבאה מתוך עמל ויגיעה. כשאדם עמל ויגע להכניס את התורה לתוך הראש שלו – תורה כזאת מגינה עליו מיצר הרע. אבל תורה שבאה בלי שאדם עמל עליה אין בכוחה להציל מיצר הרע.
ספסל על שום מה?
בקרית ספר יש רב שקוראים לו "הרב ספסל". פעם סיפר מדוע נקראה משפחתו בשם זה:
בשסבא שלו היה עוד ילד קטן, כבר התגלה כבעל כשרון מיוחד. בגיל תשע שלט בכמה מסכתות. שלחו אותו ללמוד בישיבה בראדין, אצל ה"חפץ חיים" זצ"ל.
בישיבה שם לא היו מספיק מיטות לכל הבחורים, היו שם כעשרה מזרונים, אותם קיבלו הבחורים המבוגרים ביותר בישיבה, ויתר הבחורים ישנו על ספסלים.
כשהילד הקטן הזה הגיע לישיבה, ריחמו עליו, וניגשו לשאול את ה"חפץ חיים", האם מן הראוי שאחד הבחורים המבוגרים יתנדב לתת לילד הקטן את המזרון שלו?
נענה הכהן הגדול מאחיו ואמר: "אל תקחו ממנו את עמל התורה! אל תקחו ממנו את מסירות הנפש לתורה! תנו לו לשכב על ספסלו כך תגדל מסירות נפשו לתורה".
כשהילד הקטן שמע את פסקו של החפץ חיים", שינס מתניו, ברוב עז ותעצומות, ועמל על התורה יומם ולילה, עד שנעשה תלמיד חכם גדול. רבי משה פיינשטיין ספד לו,בשלב מסוים החליף את שם משפחתו לשם 'ספסל', כדי לזכור את השנים בהם ישן על גבי ספסל ועמל ויגע בתורה.
רגליו מוליכות אותו לבית המדרש
דוד המלך אומר בתהלים (קיט, נט): "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". דורשים חז"ל (ויקרא לה, א): "אמר דוד: רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות".
לדוד המלך היו הרבה ענינים שנצרך לסדר: יש ישיבות ממשלה שעליו להשתתף בהן, יש התכנסויות של הקבינט, דיונים בועדות חוץ ופנים. כל בוקר כשיצא לעניניו – היו רגליו מוליכות אותו והוא מצא את עצמו בבית המדרש!
אם ננסה לדמיין את זה היום: הדבר הראשון שאדם יוצא אליו בבוקר הוא הבנק. צריך לסדר כיסוי לצ'קים שנתן היום… דומני שאם הוא ימצא את עצמו לפתע בבית המדרש – זה נראה התחלה של אלצהיימר… בשלמא להיפך, אדם יצא לבית המדרש ומצא את עצמו בבנק – ניחא, אבל לצאת לבנק ולמצוא את עצמו בבית המדרש? כדאי שאשתו תזמין תור דחוף לנוירולוג…
אבל דוד המלך מעיד: "חשבתי דרכי" – הייתי חושב ואומר: למקום פלוני אני הולך, ואשיבה רגלי אל עדותיך" – והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
ה"חתם סופר" מבאר בדרך אחרת:
כשהיצר הרע שומע שאדם מתכנן ללכת לבית מדרש, הוא מזמן לו מיד דברים דחופים" שאינם סובלים דיחוי, אשתו, או השכן ממול, מזעיקים אותו לטפל להם בבעיה דחופה, גם אם ינסה לדחות ולומר: "אני הולך עכשיו לבית המדרש, אטפל בעניינכם מאוחר יותר" – ישמע אותם אומרים: "זה ממש בגדר פיקוח נפש"… היצר הרע כבר מוצא את הדרכים איך להוריד אותו מהתכנית ללכת לבית המדרש…
מה עשה דוד המלך כנגד יצר הרע? הוא היה "מרמה" אותו. הוא היה אומר: אני הולך לישיבת ממשלה או לדיון בועדת חוץ ובטחון. ליצר הרע אין כל התנגדות לאפשר לאדם לצאת מהבית לכל הענינים האלו. לאחר שכבר יצא מהבית, מבלי שאשתו או השכן יעכבוהו – היה הולך לבית המדרש.
"חשבתי דרכי" – ספרתי ליצר הרע כל מיני סיפורים על סיבות יציאותי: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך. כך יכולתי ואשיבה רגלי אל עדתיך" – שרגלי יביאו אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
באין מענה הולכים למקום אחר
הגמרא בבא מציעא אומרת: "כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר: 'ואני זאת בריתי… לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם'. מאי 'אמר ה"? אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם'? אמר רבי ירמיה: מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה".
כתב רבי חיים מוולוז'ין, שאחיו רבי זלמן, בהיותו ילד בגיל שש, שאל את אחינו הגאון רבי שמחה: איך יש היום עמי ארצות? הרי כל עם ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב, שלשתם היו זקנים ויושבים בישיבה, וכיון שעברו שלשה דורות של תורה – התורה מחזרת על אכסניה שלה?
והשיב לו: אדם שנוסע פעם אחר פעם ליריד, ובלילה הוא צריך למצוא אכסניה ללון בה – אם בעל האכסניה נתן לו פעם אחת, פעם שניה, שרות טוב – הוא לא יחפש אכסניה אחרת. כל אימת שיהיה בדרך ויצטרך אכסניה – הוא ילך לאותה האכסניה. טוב לו שם. אבל אם פעם אחת כשדפק על דלת האכסניה, בעל הבית לא פתח לו, דפק פעם שניה וגם הפעם לא פתחו לו אין לו ברירה! הוא חייב למצוא אכסניה אחרת!
מי שהוא תלמיד חכם, בנו ובן בנו תלמידי חכמים – התורה דופקת על פתחם ורוצה להיכנס. טוב לה שם. אבל אם היא דופקת ולא פותחים לה – אין לה ברירה! היא חייבת ללכת למקום אחר…
(מתוך 'דורש טוב' ויקרא)