הרב יהושע לייבזון
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"
ישנם שני סוגים של בתי כנסת… כאלו שנמצאים בפינה צדדית, במקום לא מרכזי, ושאינם מוכרים כל כך לשיירות של גבאי הצדקה. בבתי כנסת אלו יש מניין אחד או לכל היותר שניים לתפילת שחרית, האנשים מתפללים ברוגע ובשלווה, ומפסידים את המצווה החשובה, מצוות צדקה.
בחלקם הגבאי אפילו לא עובר ב'ויברך דוד' עם הקופה של בית הכנסת, ומתפללים יכולים לעבור אפילו שבוע או שבועיים בלי שנידבו מטבע אחת בודדת לצדקה, אלא אם הם יוזמים זאת מעצמם.
מצד שני, גבאי צדקה כי ייקלע בטעות לבית כנסת כזה, ייצא כשידו על העליונה. המתפללים שכבר מזמן לא פתחו את הארנק באמצע התפילה, יעשו זאת בשמחה רבה, יוציאו מטבע הראויה להתכבד וישלשלו לידיו בדרך כבוד.
לעומת זאת, בבתי הכנסת המרכזיים, המתפללים מתקשים להתרכז בתפילה. גם אני מתפלל בדרך כלל באחד מבתי הכנסת הללו ויש לי סיפור מיוחד
גבאי צדקה ברוב המקומות הגדולים וגם אצלינו עוברים כל כמה דקות, ומנענעים את המטבעות שבכף ידם, בעודם מכריזים "צדקה" או "הכנסת כלה", או "עזרה לאלמנה ושבעה יתומים" וכדו'.
המתפללים בבתי הכנסת הללו, זוכים לקיים מצוות צדקה בכל יום כמה וכמה פעמים. הם תורמים לפני התפילה להחזקת לומדי תורה, לאחר ברכות השחר לאלמנה ושבעה יתומים, לפני 'ברוך שאמר' הם תורמים לאברך שמחתן את בנו השביעי, וב'ויברך דוד' להחזקת אוצר הספרים של בית הכנסת עצמו.
אבל החלק העיקרי מגיע אחרי חזרת הש"ץ. בעוד המתפללים מרימים את ראשם מה'נפילת אפיים' של תחנון, הם רואים אותו, את גבאי הצדקה התורן, שעומד שם בפינה, וממתין לשעת הכושר.
כשיסיים שליח הציבור את ה'חצי קדיש' ויפצח באמירת 'אשרי' ידפוק גבאי הצדקה על בימת בית הכנסת, ויפצח בנאום חוצב להבות על הטרגדיה הקשה שהביאתו הלום. כשיסיים את דבריו יעבור בין שולחנות בית הכנסת, בידו האחת שטרות, ביד האחרת מכשיר סליקה לכרטיסי אשראי, ובכיסיו מטבעות לרוב.
המתפללים כמובן לא נשארים אדישים אל מול הטרגדיה שאותה מתאר גבאי הצדקה בקול בוכים ובזעקת תחנונים, והם נותנים איש כנדבת ידו, העשיר לא ירבה מעשרים שקלים והדל לא ימעיט משקל וחצי.
**
הסיפור שלנו הוא על מישהו צעיר שהגיע לאסוף כסף. אני ראיתי אותו אחרי תחנון. בעודי מרים את עיני מה'נפילת אפיים' הבחנתי בו, עומד שם בזווית בית הכנסת, הוא לא היה עטור בתפילין ולא עטוף בטלית, ניכר היה עליו שלא בא לכאן כדי להתפלל אלא כדי לבקש כסף לצדקה.
מחזות פניו ניתן היה לראות שהוא לא בא לבקש צדקה עבור אחרים. הוא מבקש את הכסף לעצמו ולמשפחתו, כך אפשר להסיק מהמבט המושפל והביישן.
החזן מסיים את ה'חצי קדיש' פוצח באמירת 'אשרי' ו… אף אחד לא דופק על הבימה. ראיתי עליו שהוא מהסס אם לגשת או לא, וברגע האחרון עצר את עצמו ונשאר במקומו. הבושה הכריעה אותו.
המתפללים החלו לחלוץ את תפיליהם ולקפל את טליתותיהם, וכשסיים שליח הציבור את הקדיש האחרון, החליט כנראה לאזור אומץ הוא ניגש אל הבימה בצעדים כושלים, דפק עליה דפיקה קלה שבקושי נשמעה לאוזניו שלו, ולאחר מכן יחל להרצות את דבריו בקול ענות חלושה.
איתרע מזלו ורוב המפללים כבר עזבו, ומהמעט שעוד נשארו, ארבעה מתפללים פצחו בדיוק בשיחה קולנית, לא שמו לב בכלל לבחור הצעיר שמבקש צדקה במבט מושפל. אני ניסיתי להקשיב לו, הוא חתן? הוא יתום? אולי הוא מבקש צדקה עבור בעיה רפואית חלילה???
לא הצלחתי לשמוע כלום.
הוצאתי מהארנק שטר מכובד, החלטתי לתת לו רק מתוך רחמים עבור הבושה שהוא חווה. "אם הוא כל כך מתבייש ובכל זאת בא לבקש כסף", חשבתי לעצמי, "כנראה שהוא ממש ממש זקוק לכסף הזה".
המתפללים האחרים שעוד נותרו בבית הכנסת בכלל לא שמו לב אליו, לא ניסו אפילו להקשיב לו. הלב שלי נכמר מרחמים.
עקבתי אחריו, והפעם הכתה בי הפתעה אדירה:
אף אחד מהמתפללים שנשארו, לא התעלם, וגם לא פטר אותו בשקל וחצי, וגם לא בחמישה שקלים. כולם שלפו שטרות ונתנו לו, רובם נתנו שטרות של עשרים, היו גם שניים שנתנו לו שטר של חמישים, ואחד המתפללים, כך ראיתי מרחוק, ספר לו מספר שטרות ותחב בתוך ידו.
הם לא שמעו אותו, הם לא שמו לב, הם לא ראו את הבושה שכיסתה את פניו, הם היו עסוקים בוויכוח מתלהב.
אבל הקב"ה מסובב כל הסיבות, הוא מחליט מה יעלה בלב האדם, והוא לא יזניח את מי שמגיע לו, רק בגלל שהוא קצת התבייש.
**
יצאתי משם נרעש ונפחד…
כמה משקיעים גבאי הצדקה בהכנת הנאום חוצב הלהבות. כמה הם מתאמצים להעניק ולתת לכל אחד את הרגשתך הרחמים כדי שיפתח את ארנקו וייתן להם סכום גדול ככל האפשר.
והנה כאן מגיע בחור צעיר, חסר ניסיון, הוא לא יודע איך לדבר, אין לו את האומץ הנדרש כדי לדפוק על הבימה, ובכל זאת הוא יצא עם סכום שלא היה מבייש את טובי גבאי הצדקה.
הוא יצא עם כמה מאות שקלים ממניין אחד בודד! סכום שגבאי צדקה אחר צריך להשקיע כמה שעות של עבודה ונאומים חוצבי להבות על מנת להגיע אליו.
למה הסיפור הזה כל כך מדבר אלי? אני מאוד מקווה שלעולם לא נזדקק אני ואתם לבקש מתנת בשר ודם ולא נצטרך לבוא לידי הלוואתם.
אבל הסיפור הזה הוא לא סיפור על צדקה, וגם לא על בושה. זה סיפור של השגחה פרטית!
אדם עובד ומתייגע, עמל ומתאמץ, מתוך מחשבה שכך הוא מגדיל את ההכנסות שלו. הוא משקיע בצורת ההגשה, באופן הדיבור, בסגנון הפנייה, בטכניקת הביצוע… כל אחד ותחום העיסוק שלו.
אבל לפעמים דווקא מי שבקושי עובד, זה שיש לו פחות כישורים, שאין לו ידיים טובות וגם לא לשון חלקלקה, דווקא הוא מרוויח יותר.
ולפעמים אדם מרוויח יותר אבל הוא גם משופע בהוצאות, ואילו השכן שלו מרוויח רק חצי ממנו, אבל בסופו של דבר חי ברמת חיים גבוהה יותר ונשאר עם יותר כסף בכיס.
למה? כי אנחנו יכולים לעשות רק השתדלות. את התוצאה קובע רק הקב"ה בכבודו ובעצמו.
הבעיה שלפעמים אנחנו שוכחים את זה, והופכים את ההשתדלות למטרה בפני עצמה, משקיעים בה את כל המחשבה ואת כל היגיעה.
שמעתי בשמו של אחד הגדולים שאמר שיש אנשים שמקצרים בתפילתם וממהרים למלאכתם כי רצונם להרוויח יותר כסף, אבל הם שוכחים באותו רגע את העובדה הפשוטה כל כך: את הפרנסה הם מרוויחים בזמן שבו הם מתפללים, ולא בזמן שבו הם עובדים…
המסר הזה מוכר וידוע ופשוט, ובכל זאת אנחנו צריכים לשנן אותו שוב ושוב ושוב, כדי שנזכור אותו בעצמנו וכדי להחדיר אותו גם בלב הילדים שלנו.