בפרשת המן (שמות טז, לג) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם", וברש"י שם: "לדורותיכם – בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם (ירמיהו ב, לא) 'הדור אתם ראו דבר ה", שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".
למדנו מכאן – אומר בעל ה"מאור עיניים" – כי גם בימינו יורד מן, וכל אחד מקבל את שפע פרנסתו מן השמים, אלא שכיום השפע מגיע ב"צנצנת", כלומר, לכל אחד מגיעה הפרנסה בצורה המיוחדת לו – האחד דרך חנותו והשני דרך מלאכתו.
מסופר על רבי ישעיהו צבי הלר זצ"ל, אב"ד פרמפל, שהיה פיקח וחכם במילי דעלמא, וכן היו לו קשרי ידידות עם כומר העיר.
פעם, באחת השיחות ביניהם, אמר לו הכומר: "בזמננו אין האלקים אוהב אתכם היהודים, ויש לי ראיה חותכת לכך, שהרי כשהייתם במדבר ירד לכם לחם מן השמים דבר יום ביומו, ומדוע אין לכם את זה היום? אין זה אלא מפני חטאיכם הרבים".
ענה לו הרב: "וכי מי אמר לך שהיום לא יורד לנו מן מִן השמים?!"
והמשיך ואמר: "הלא תראה, פה בעירנו הקטנה מתגוררות כמה מאות משפחות של גויים ועשרות משפחות מבני ישראל, וביניהם כמה בעלי עגלה, כמה חייטים וכמה סנדלרים. גם לוּ יצטרכו כל בני הכפר לתקן את בגדיהם ונעליהם מדי יום, לא היו יכולים לפרנס את כל בעלי המלאכה, ובמה אפוא מתפרנסים המה?
"אין זאת אלא כי יורד לחם מן השמים. ואם תשאלני למה אין רואים זאת? התשובה היא: נכון, במדבר המן ירד בגלוי, אולם כאן אם ירד בגלוי יבואו הגויים פה בפרמפל ויבזזו אותו, לכן יורד המן ישר לתוך כיסו של כל אחד מישראל…
*
לידיעה זו ישנה השלכה מעשית. שכן, היודע שבאמת לא האדם מפרנס את עצמו, אלא מידו של הבורא יתברך הוא ניזון, אינו מקנא כלל באחרים על הצלחתם החומרית, ואינו מתלונן כי אחרים נטלו ממנו את פרנסתו…
בענין זה אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל משל מאלף בדרשתו:
לץ רע מעללים הלך ברחובה של עיר, ופגש בחבורת עיוורים מסכנים. היה קשה להם ללכת ברחוב, והם החזיקו איש ביד רעהו, פסעו באיטיות, צעד אחר צעד, פסיעה אחרי פסיעה.
ניגש אותו לץ לעיוור שהלך ראשון ואמר לו בקול רם: "ר' יהודי, קח עשרה דולר ותחלקם ביניכם בשווה – לכל אחד דולר". והאמת שהוא, הלץ, לא נתן לו מאומה. זרק משפט והסתלק מן המקום במהירות.
תדמו בנפשכם – אמר רבי שלום לשומעי לקחו – מה קורה עתה, ה' ירחם… העניים העיוורים מבקשים מחברם העיור ההולך ראשון: "תן לנו מה שמגיע לנו" והוא משיב: "אין לי כלום". העיוורים שאינם רואים, ממהרים להאשים אותו. הם משוכנעים שאכן, כן נתן לו הלץ עשר דולר, אלא שהוא הכניס את כל הכסף לכיסו.
והעיוור משיב להם בצער: "לא קיבלתי כלום, אולי הוא נתן את הכסף לחברי העיוור העומד לידי מאחור".
השני שאחריו, גם הוא מבטיח שלא קיבל כלום, "כנראה הראשון קיבל אלא שהוא משקר וגונב…".
אחד חושד ומאשים את חברו: "קיבלת! ונטלת לעצמך את שלי ושל אחרים – גנב!" והאחר צועק לעומתו בכאב: "אין לי כלום, לעצמי לא קיבלתי, קל וחומר שלא לקחתי את שלך", אינם מאמינים זה לזה, והמריבה עולה וגואה… כל אחד משוכנע שהשני קיבל ולקח את הכסף השייך לו.
כך – המשיך רבי שלום – נראים רוב אנשי העולם, כאותם עיוורים! פלוני חושב שלשכן ממול יש פרנסה. הוא קיבל מן השמים פרנסה בשפע, ולא עוד אלא שהוא קיבל פרנסה על חשבוני, כביכול לקח ממני. והאמת, מה האמת? שניהם עניים מרודים, אין להם כלום. לראובן יש חובות ופיתולי עסקים, ושמעון עני מרוד שנראה כעשיר, אחד חושד בשני ללא סיבה. מריבות וקנאה של עשרות בשנים – בין שני עניים מסכנים שכל אחד משוכנע שהשני קיבל עשירות…
(רבי שלמה לוונשטיין מתוק האור יציאת מצרים)