בס"ד
אכלנו ארוחת צהרים מאוחרת. עצלה , משפחתית.
הדלפק במטבח לא מספיק לכולם-כולם, אז פתחנו שולחן בסלון, הגשתי הרבה אוכל. כי כולם כאן וזו התעסוקה העיקרית. לאכול. לא מיהרנו לשום מקום והיינו ביחד. זה הרגיש כמו חול המועד בלי מצות ובלי סוכה ובעיקר בלי שמחה. זה הרגיש כמו קורונה. כמו הימים הראשונים ההם שבהם לא גמרנו לדבר ולעדכן נתונים על מה קורה ומה יהיה וסיפרנו בדיחות לעוסות בשרשרת. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם לא היו בדיחות בכלל. בקורונה היתה תקווה. יהיה טוב. אמרנו. השם יעזור. ניחמנו אלה את אלה. היה הרבה פחד, בהלה. ואין אונים. אבל בתוך הלב הבהבה תקווה. לנו זה לא יקרה. אנחנו ניזהר ויהיה בסדר…
אבל עכשיו , תקווה למה? ההרוגים כבר נהרגו. הפצועים כבר נפצעו. החטופים כבר נגררו אל האופל. נשים וזקנים ותינוקות. והכל במספרים שאנחנו לא תופסים.
כשאני מלמדת על מלחמת ששת הימים אני שואלת את הבנות כמה הרוגים היו? הן אומרות לי גג חמישים- מאה. הרי ניצחנו במלחמה, לא?
אני אומרת להן שהיו 776 הרוגים ובערך אלפיים פצועים והן משתוממות ומתנשמות. וואו. המורה. זה המון.
אז איך אלף מחבלים על אופנועים בכמה שעות עם הגדר הכי טובה בעולם שרק לאחרונה השקיעו בה מיליארדים. מביאים יותר הרוגים ממלחמה של ימים ארוכים עם צבאות ערב?.
רגע. רגע. כמה שבויים היו במלחמת ששת הימים? 15 שבוים. וכמה יש לנו היום? יותר ממאה . אף אחד לא יודע כמה, אף אחד לא רוצה לדעת. לא רוצה לשמוע. כל הסיפורים איומים.
ובתוך הארוחת צהרים בשולחן- סלון כל הייאוש הזה רוצה לבוא ולהכאיב. כי מה. מה יש לקוות? שלא יהיה יותר גרוע? יותר גרוע מההכי גרוע שהיה לנו אי פעם?
בלילה, היה קשה להירדם , שומעת פיצוצים רחוקים, יירוטים. ואת כל המטוסים האלה שעוברים לי מעל הראש. מרעידים את השמיים לכוון עזה. כל הלילה הם באו והלכו .
לא הביאו איתם שום תקווה. שום בשורה. מה ייתן לנו שמתים גם בעזה? מה ייתן לנו שעוד בינינים רבי קומות יושמדו עם או בלי המחבלים שבתוכם.
אז ימותו עוד כמה אנשי חמאס ויקומו עוד כמה אחריהם. ועזה תהייה עיי חרבות. נכון, כנראה אין ברירה.
אבל לא ייתכן שזה כל מה שיש לנו להציע. לשפוך ארטיליריה על עזה להשמיד להם ביניינים ריקים או מלאים. בכל מקרה הם בונים הכל אחר כך מחדש מכסף קטארי ,וזה המקצוע הכי ייצרני שם ברצועה, הם הכי טובים בלבנות שוב ושוב וטוב יותר.
ואחר כך הם יספרו שם גופות כמו בתחביב כפייתי. ויספרו לעולם כמה אנחנו רוצחים. כן הם התחילו אבל אנחנו האכזרים בכל הסיפור הזה שניתקנו אותם ממים וחשמל ומזון. . תסמכו עליהם שהם יביאו כל מיני תמונות של תינוקות מרוטשים הם אלופים בזה. את המניפולציות הם למדו ישר מהשטן.
זה לא מחמם לי את הלב שמגדל אייפל זוהר בדגל ישראל ושגרמניה תגיד מילות הזדהות. כל העולם הצבוע הזה. הכי אוהבים אותנו מתים, אומללים, תמיד בסוף הטבח הם ידעו להגיד שזה לא היה יפה. אבל דקה אחת לא קןדם. וגם דקה אחת לא אחר כך…
ואז נשאר לי רק לחשוב , שאולי אם כבר הגענו לרגע הזה שבו הכל קורס. כל ההיגיון והכוח והעוצמה הצבאית וישראל חזקה, ויש לנו צה"ל, וכל הבלה בלה בלה. וכמו הגדר ככה השקר הזה נפרץ ונגמר ואין כבר שום אמונה בשום כוח פיזי.
ואז להתחיל מהתחלה. מהמקומות שקצת שכחנו אותם ברבות הימים.
כי הגויים שנאו אותנו תמיד. זה לא חדש. כל עוד אנחנו בגלות זה חלק מהבילד- אין שלנו כעם. והם תמיד היו מוכנים לרצוח אותנו. בכל דרך שהיא.
ואיך התמודדו יהודים? איך הם יצאו מעומק מצולות הייאוש והאין אונים. בלי מדינה וצבא ופוליטקאים גלויי ראש מתרברבים כוחי ועוצם ידי?
הם חזרו להתחלה. למקום הזה שאומר השם איתנו. עת צרה ליעקב וממנה ייוושע. נכון, אתה מנהיג את זה. אתה אפשרת למחבלים להיכנס ואנחנו לא נבין , לפעמים לא מבינים. לפעמים האלוקים כל כך גדול וכשהוא בא לתפור לנו בגד של גאולה הוא צריך קודם לגזור את הבד. וכולנו צורחים כמו ילד מבוהל אבל הבד יקר ולמה גזרת? וזה משל של החפץ חיים על אחרית הימים. שהבד ייגזר וכולם יבכו והשם ינחם אותנו ויגיד אני תופר לכם בגד של גאולה. תסמכו עלי. אני האבא האוהב שלכם.
לא רחוק מעזה נמצאת מצרים. מרחק נגיעה ממש. אלפי שנים אחורנית הובל שבוי לשם. אזוק, מושפל, מוכה. יוסף הצדיק.
והשם דאג שתהיה אורחת ישמעאלים נושאת בשמים ולא נושאת נפט. שלא יריח הצדיק ריח רע.
ומה היה איכפת לו ליוסף ברגע שהוא נגרר נטוש. אבוד, איזה ריח יש בשיירה של הערבים. למי איכפת מה הריח שיש במכונית של המחבלים?
"הקב"ה מזמין לו ריח טוב שלא כדרך הטבע, להורות לו שאינו "אבוד" ו"נשכח", אלא אדרבה, הקב"ה מוליכו יד ביד והוא יורד עמו מצרימה… ריח בשמים זה הרי הוא קרן אורה בחושך שבו הוא נתון, ועל ידו נפתח ליוסף פתח תקוה לחזור ולהתרומם משפל מצבו (שיחות מוסר, הגרח שמואלביץ ל מאמר ט"ז)
הבשמים הם איתות, מסר חשאי. לא, באמת לא משנה מה אתה מריח. אבל אני שולח לך ריח של בושם כדי להראות לך שגם שם השם איתך, יוסף.
נכון, את הגזרה אי אפשר לבטל, יוסף היה מוכרח לרדת מצרימה כדי שיתחיל משם תהליך ארוך של גאולת ישראל. אבל, תזכור, הכל חלק מתוכנית. והשם איתך!!
אנחנו מבינים את זה? הייתה גזרה איומה. נכון. לא יכולנו להעלות בדעתנו זוועה כזאת. המחבלים הצליחו לפרוץ ,להיכנס. להרוג, לפצוע, לחטוף.
אבל אנחנו לא לבד!!. השם איתנו גם עכשיו. מחבק ואוהב אותנו ואומר לנו אני כאן איתכם, בכל צרתכם לי צר. והוא בוכה איתנו במסתרים. לא ננטשנו מעולם!.
שום תקלה לא היתה כאן, שום פריצה או שכחה או מחדל. הכל היה חלק מתוכנית אלוקית, והוא זה שהולך עם החטופים בעומק עזה, ליווה את הנשמות של הקדושים, יושב בבתי החולים עם הפצועים ומלווה כל טיל וכל יירוט. קרוב אל קוראיו באמת, ואנחנו קוראים לו.
אתם אולי תיקחו את הגוף , את הדם ואת הבשר אבל אתם לא תוכלו לרוח. לכוח הפנימי שלנו. לאמונה. לביטחון. לחסד לתפילה ולתורה שלנו. לא תוכלו להמית אותה. אהובים אנחנו. עם אחד חזק מאחורי כל הדמעות. יש לנו כוח. גם אלף מחבלים לא יוכלו לכבות את הכוח הזה.
ואנחנו שוב נתרומם כמו עוף החול באמונה, בביטחון, ונחזור ונזכור שאנחנו כבשה אחת מול שבעים זאבים. מה היא יכולה לעשות? ואלמלא הקדוש עוזר להם…
תמיד היינו כאלה. תמיד נהיה. זה הסוד של העם שלנו. ובינתיים נבקש, והפעם עד הסוף, גאולה שלימה ותחיית המתים. זהו, הגיע הזמן!
(מ. אפללו)