הגאון רבי הירש זקס זצ"ל, נכד רבן של ישראל ה'חפץ חיים' זצ"ל, זכה להתגורר עימו לעת זקנתו כמה חודשים. כידוע, נהג ה'חפץ חיים' להתבודד מדי פעם ולעשות חשבון נפש נוקב עם עצמו. באותו הזמן היה מונה את כל זכויותיו ו'חובותיו', לפי החמרתו עם עצמו, וישנן כמה וכמה עדויות על מעמד נורא זה ועל הרושם הכביר שהיה מותיר על מי שראהו.
רבי הירש סיפר בנוסח זה, כי פעם אחת שמע את סבו מסכם את חשבון הנפש לעצמו ואומר: "ישראל מאיר! ישראל מאיר! אכלת מצה, נטלת לולב, כתבת משנה ברורה… אבל לא היה לך מספיק שמחה של מצוה!"… וכך הוא תבע את עצמו על זה בצורה נוקבת.
זו היתה התביעה שהכריעה את הכף ל'חובה'…
ובמי מדובר! ברבינו ה'חפץ חיים', ששמחת המצוות שלו היתה בלי גבול ותכלית. ברחוב עזרא בירושלים התגורר יהודי חשוב ויקר, שעוד שימש בוילנא כבן בית ועוזרו של מדברנא דאומתיה מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל. שמו היה הרב הגאון רבי מאיר ליברמן זצ"ל, הוא סיפר כי היה נוכח כאשר ה'חפץ חיים' חזר פעם מבית המרחץ שם טבל לכבוד שבת. מחמת חולשתו לא הלך רגלית, אלא נסע בסוס ועגלה.
"הייתם צריכים לראות כיצד פותח ה'חפץ חיים' את הארנק כדי לתת לעגלון את שכרו", תיאר רבי מאיר את שהתרחש. "הרי זו מצווה מדאורייתא של ביומו תיתן שכרו. ראיתי למול עיניי שמחה של עני מרוד שאין לו פרוטה לפורטה ומתבשר פתאום שזכה בפרס הגדול ונעשה מיליונר… לא שייך לתאר את שמחתו של החפץ חיים כשקיים את המצווה ה'פעוטה' הזו, אשרי עין ראתה!"…
אלו מושגים! ואם לא זכינו להכיר את ה'חפץ חיים', לפחות זוכים אנו לשמוע את העדויות הללו ולקבל מעט מושגים על "הבו גודל לאלוקינו"…
מעשה מבהיל שמעתי מפי הרה"ג רבי משה וכטפויגל שליט"א מארצות-הברית, שהינו צאצא לאחד מקרובי ה'חפץ חיים'. רבי משה שמע את הסיפור מסבו, מעשה נפלא אודות הזריזות והשמחה של ה'חפץ חיים' בקיום המצוות, וכן עד כמה היה נזהר מעצלות חלילה בעשייתן.
היה זה בערב שבת חורפית וקרה, ובני ביתו של ה'חפץ חיים' מנעו ממנו ללכת למקוה כדרכו בטוענם כי המים צוננים עקב תקלה בדוד המים החמים, והדבר מהווה סכנה קשה לבריאותו. מזג האויר הקריר בצירוף מי המקווה הקפואים, חששו בני הבית, עלול לסכן את ה'חפץ חיים' שכבר היה בגיל מופלג.
ה'חפץ חיים' לא שמח כלל עם ה'פטור' שהעניקו לו. הוא שלח את אחיינו – הסבא מספר הסיפור – לבדוק את מצב המים אם הם אכן פושרים וצוננים, והשליח חזר וסיפר כי צודקים בני הבית בדבריהם, ואכן המים קרים.
אך כעבור דקות ספורות, קם ה'חפץ חיים' ממקומו והודיע כי הוא מעוניין ללכת בעצמו לבדוק את טמפרטורת המים… "אינני מוכן לוותר כה בקלות על הטהרות במקווה לכבוד שבת", אמר, התעטף היטב במעילו ובפרוותו ויצא אל הכפור שבחוץ. הוא חזר מקץ שעה קלה, צער נסוך על פניו: "אכן, אי אפשר לטבול… אך כעת, לפחות אוכל לומר שעשיתי כל השתדלות למען המצוה – אך לא עלתה בידי לקיימה"…
תמיד שזכינו להיכנס בימי חג ומועד להקביל את פני רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל
אהבת המצוות שפיעמה אצל גדולי הדורות היתה תוצאה ישירה של הערכתם לחיים הרוחניים, לדברים הנצחיים, הערכיים.
תמיד שזכינו להיכנס בימי חג ומועד להקביל את פני רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', שמתי לב כי הוא משתדל להתייחס לכל אחד ממשחרי פניו באופן אישי. אצל זה מתעניין על מקום עבודתו, אצל השני על סבו, אצל השלישי על הגמ"ח שהוא מפעיל ועוד כהנה וכהנה.
אחרי תקופה נודע לי ממורי הוראות בבית דינו שאצלו זוהי שיטה. הוא קיבל על עצמו נוהג קבוע לשאול כל אחד מהנכנסים שאלה אישית, כדי שירגיש שקיבל יחס חם ואישי, ויחוש בנוח בביתו.
ובאחד הביקורים כשישבתי סמוך אליו, יחד עם עוד אברך בן גילי, ושתינו גדלנו יחד בשכונת 'זכרון מאיר' בילדותנו, פנה אלינו הרב וואזנר בחום ואמר: "הזוכרים אתם לפני כחמישים שנה איך ביחד בנינו את עצמנו?!"… ["וי זיך צוזאמען אונז זאך געבויט"…]. היה זה משפט ספוג במידות טובות וענוה גם יחד. הלוא כשהוא בנה רוחנית את 'זכרון מאיר' יחד עם חבר תלמידי חכמים מבני השכונה, אנו היינו נערים צעירים… אולם הוא אמר זאת כדי שינעם לנו.
ושמעתי מהגאון רבי ישראל ויזל שליט"א, רב קהילת 'חניכי הישיבות' באחזות ברכפלד, שזכה לשמש לפניו בהוראה, כי באחת השנים, כאשר בא להקביל את פני רבו ברגל, הגיע אז באקראי גם רב חשוב אחר עם פמליה כבודה. לאחר כעשרים דקות, הרב ויזל הרגיש שכבר ישב מספיק, קם, איחל לרב וואזנר 'גוט מועד' ויצא. אך כאשר הרחיק מעט, שמע לפתע את קולו של הרב: "רבי ישראל! רבי ישראל!"… הוא הסתובב אחרונית, וראה את הרב רץ אחריו. הרב תפס את שני ידיו בחמימות רבה והתעניין: "מה שלום כבודו? איך הוא לומד? מה לומדים? מה שלום בני הבית והילדים?"…
נראה בחוש שהרב מנסה לפייסו, שמא נפגע מכך שלא היה מספיק פנוי אליו…
סיפר לי דבר מעניין בו נכח בעת ששהה פעם בביתו של מורנו הגאון רבי יצחק שיינר זצוק"ל
ידידנו הנגיד הנכבד רבי יוסף יצחק [איטש'ע] רוזנבוים שליט"א מלייקווד, סיפר לי דבר מעניין בו נכח בעת ששהה פעם בביתו של מורנו הגאון רבי יצחק שיינר זצוק"ל, ראש ישיבת קמניץ.
היה זה ביום טוב של חג הסוכות. ראש הישיבה ישב בסוכתו, בעיצומה של הסעודה, כשלפתע נכנס אברך עובר אורח שעבר במקום, ואמר לראש הישיבה בהתרגשות כי גילה בעיה הטעונה תיקון בדחיפות: המים מן הברז על יד הסוכה בו נוטלים ידים, יורדים ומחלחלים אל הגינה, ויש כאן שאלה חמורה של השקיה האסורה בשבת ויום טוב.
האיר ראש הישיבה פנים לאותו אברך, והודה לו בחמימות גדולה על שהצילו ממכשול של חילול שבת. לאחר שיצא מיהרו בני הבית לבדוק את הענין, וגילו כי לא מיניה ולא מקצתיה – המים יורדים וזורמים אל משטח בטון, והגינה בכלל בקצה השני, לא דובים ולא מים…
כשחזרו אל הסוכה וסיפרו על כך לראש הישיבה, נחלו הפתעה נוספת – ראש הישיבה כלל לא התרגש מהגילוי… לתמהונם, הוא הסביר שידע היטב להיכן זורמים המים; אך רצה לתת לו הרגשה טובה כי הצליח להביא תועלת…
אבי מורי זצ"ל סיפר, כי בכל שנה בליל החג הראשון של סוכות התקשה הסבא שלנו מורנו רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל להרדם. הוא התעורר שוב ושוב ובדק האם כבר הגיע זמן נטילת לולב, ועם זריחת החמה קפץ ממקומו באושר ומיד נטל את ארבעת המינים לברכה. כשיכור ולא מיין היה 'מתנפל' על המצווה.
הסיפור הזכיר לי מעשה שסיפר בנו הגאון רבי בן ציון ואזנר שליט"א לאחר פטירת אביו מרן רבינו הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל. כי הסבא של אביו הרב וואזנר זצ"ל, היה ממשפחה פשוטה ולא מיוחסת וחשובה, אבל חיבב את המצוות ברמה שאין לתאר. הוא היה יהודי אמיד, ובכל שנה הוציא דמים מרובים על קניית אתרוג מהודר.
לאחר מאה ועשרים, הופתעו בניו למצוא בצוואתו את הדברים הבאים: "דעו לכם בני, שמעודי לא השלכתי את האתרוג לאחר חג הסוכות. לגודל חביבות המצווה לא יכולתי להיפרד מהם, ושמרתי את כל האתרוגים בתיבה מיוחדת, לתוכה הכנסתי את האתרוג כל שנה מקץ חג הסוכות. מבקש אני מכם שיכניסו תיבה זו עימי"…
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')
אצל רבים מגדולי הדורות ראינו עבודה מיוחדת להאיר פנים לכל אחד ואחד, ולהיות כמגדל אור של שמחה ונעימות, וזה השפיע לאיך ערוך על המסתופפים בצילם. מבחינה מסויימת, זהו ה'זיכוי הרבים' הגדול ביותר!
כשהייתי פעם בלייקווד נכנסתי להתברך מפי אם המלכות, הרבנית הצדקנית מרת רישל קוטלר ע"ה, אשת ראש הישיבה הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל. באותו ביקור סיפרה לי הרבנית כי עדיין חרוט בזכרונה משנות ילדותה דמותו של הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, שהיה מגיע להתארח בבית אביה הרב הצדיק רבי אריה מלכיאל פרידמן זצ"ל בקובנה, כאשר שהה בעיר לצורך גיוס כספים לטובת ישיבתו בברנוביץ. שנה אחת הוא אף שהה בביתם בכל ימי חג הסוכות, עד לאחר שמחת תורה.
הרבנית תיארה בפני איך היתה ההרגשה סביבו: "אמנם פניו של רבי אלחנן היו תמיד רציניות מאוד, ומין הילה של כובד ראש חפף עליו, אולם בכל דרכיו היתה נעימות מיוחדת. הרגשנו כי הוא מחפש כל העת כיצד להנעים את השהות סביבו. פעם קרא לבני הבית ואמר לנו: 'אני אספר לכם את הסיפור על הדיבוק שהיה אצל ה'חפץ חיים', אבל בתנאי שתאמינו לסיפור'…
עוד סיפרה הרבנית קוטלר, כי בסיום תקופת שהותו בביתם החליטו כל בני המשפחה לעשות עוד השתדלות מצידם למען ישיבתו של רבי אלחנן, ואכן גם הגברים וגם הנשים עשו כל אחד ואחת השתדלות נוספת לפנות למכיריהם ולהתרימם למען הישיבה. כאשר הגיעה השעה שרבי אלחנן היה צריך לצאת לרכבת לחזור לביתו, התמהמה הרכב של הנשים לשוב הביתה, ורבי אלחנן סירב לצאת לדרכו עד שבעלת הבית תגיע. הוא אמר: "ביתה הוא בית ועד לחכמים, וצריך להכיר טובה לבעלת הבית. אי אפשר שנעזוב לדרכנו עד שנאמר לה תודה"…
"רבי אלחנן היה איתנו בסך הכל תקופה די קצרה", סיימה הרבנית, "אולם ההשפעה שלו נתנה את אותותיה בנו לאורך ימים ושנים, ועד היום דמותו הטהורה ונעימות הליכותיו מלוות אותי"…