סיפר הרב יצחק ברבר שליט"א (הו"ד בגיליון כלנו יודעי שמך תולדות תש"פ) במלחמת יום הכיפורים נסעה שיירה של טנקים כשלפתע נכנסה לתוך מארב של המצרים, הם סבבו עליהם מכל הצדדים וכיוונו אש ארטילריה חזקה מאד לעבר הטנקים, טנק אחרי טנק הושמד ועלה בלהבות, הבלבול ברשת הקשר היה נורא, חיילים זעקו לעזרה מכל עבר והצעקות החרידו את האוויר.
בתוך כל המהומה, הציע אחד החיילים וקרא לחבריו "בואו ונתפלל לה' שיעזור לנו…", החיילים סביבו הביטו בו בפליאה שכן אף אחד מהם לא ידע איך מתפללים. נעמד חייל אחד ואמר "אני יודע איך מתפללים… לכן אני מציע שאני אומר פסוק וכולם תגידו אחרי".
בהתרגשות עצומה הוא זעק "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו"… תוך כדי ה"תפילה" כיוונו את הקנה של הטנק לעבר טנק מצרי, הוא ירה פגז, פגע בול במטרה, והשמיד את הטנק.
המורל של החיילים עלה מעט והם החלו להתעודד, הכניסו פגז נוסף לקנה, כיונו את הקנה לעבר הטנק השני והתפללו בקול ובהתלהבות "ברוך אתה… שהכל נהיה בדברו", הפגז נורה וטנק נוסף הושמד, וכך בכל תפילה הושמד טנק, עד שחוסלו כל הטנקים.
כשנרגע שטח האש, יצאו החיילים, הרימו את החייל ש"התפלל" חיבקו אותו בחוזקה, ואז שאלו אותו: "איך אתה יודע להתפלל? ועוד תפילה כזו מיוחדת… ?!", השיב להם החייל "יש לי סבא דתי, כשאני הולך לבקר אותו הוא מכבד אותי בכוס מים, ותמיד מבקש ממני להתפלל שהכל נהיה בדברו… בזכותו אני יודע להתפלל…".
אנו הלא יודעים כי מילים אלו הם ברכה הקודמת לשתיה או אכילה, אך מה מקום יש להם
ברגע של צרה? וכי סגולה יש בהם? האם מצילות הם ומחישות ישועה? התשובה היא "כן" !
בורא עולם משתוקק לכל פניה אליו, גם ברכה, אם נאמרת מתוך כוונה אמיתית ומתוך נהמת הלב, מילים פשוטות הנאמרות כתפילה – ישמע קול שוועתנו. הקב"ה נתן לאבות ולאמהות הקדושים את צער העקרות בכדי שיבקשו ממנו! בורא עולם רוצה לחלק מתנות – אבל נצרכת תפילה בכדי לקבל אותן.
וכך טבע המשגיח ממיר רבי ירוחם זצוק"ל זיע"א, "בלא תפילה לא תיתכן ירידת השפע, האבות והאמהות עם כל רום מעלתם הנשגבה לא השיגו ולא קבלו שום דבר בלא תפילה".
"כמה טוב ה'…"
טרמפ מהכותל עד אשדוד בזכות התפילה
סיפר הרב יצחק ברבר שליט"א (הו"ד בגיליון כלנו יודעי שמך תולדות תש"פ) מחשבות רבות העסיקו את שפרה, אמא של רותי. איזו מתנה תיתן לרותי בהגיעה למצוות? שפרה מנהלת בית עם עשרה ילדים למופת, היא המנצחת על כל המלאכה, וב"ה הכל דופק: נקיון, כביסה, בישולים, וכל מה שדרוש לניהול בית במשפחה שכזו.
כמובן שהרבה עזרה מקבלת שפרה מבנותיה הגדולות, ביניהם נמצאת רותי, אשר שונה בהתנהגותה מכל שאר אחיותיה. עליה אפשר לומר "ואת עלית על כולנה" מיוחדת היא בתפילותיה, בעזרתה לזולת, במידותיה הטובות אותם רכשה לא בקלות, גם המחנכות בכל הכיתות גמרו עליה את ההלל ואמרו "כזו לא היתה לנו". חברותיה כינו אותה 'דותי המלאכית', כשכל מה שהזכרנו מדובר ברותי אשר טרם מלאו לה י"ב אביבים.
ביום שמלאו לרותי י"ב שנים, לחשה אמא באזניה של רותי "היום בערב בשעה שמונה, לאחר שהילדים הקטנים יירדמו, ניסע שתינו לכותל המערבי שריד בית מקדשנו, ונתפלל לבורא עולם מתוך הודאה על העבר, ובקשה על העתיד".
עיניה של רותי נצצו בשמחה, ודמעות של גיל שטפו את עיניה. עבורה היה זה המתנה הכי נפלאה שיכלו לתת לה, היא כל כך התרגשה והחלה לספור את השעות. לשפרה היה מאד חשוב להקדיש את מלוא תשומת הלב לרותי שהיתה מיוחדת בטוב ליבה ובעזרתה בבית ועם אחיותיה, ועל אף שמבחינת הבית זה לא היה קל, מדובר ביום חמישי בלילה – ליל ששי, אך התעקשה להוציא לפועל את מחשבתה. "זה כל כך מגיע לה" הרהרה לעצמה.
בשעה שמונה היו אמא ורותי על האוטובוס שהסיען לירושלים, הילדים הקטנים נרדמו, כולל התינוקת החדשה בת החודשיים שגם נרדמה. ברבע לעשר הן הגיעו לכותל, אמא שלפה מתיקה ספר תהילים חדש מעור, עם דפים מוזהבים, ועליו חרוט באותיות זהב "רותי", בדף הראשון כתבה לרותי הקדשה אישית המחממת את הלב.
מרוגשת כולה עם ספר התהילים שניתן לה זה עתה, עמדו לפני הכותל והתפללו מתוך התעלות והתרוממות רוח מיוחדת, אכן מעולם לא עזבה שכינה את המקום הקדוש והמקודש מדורי דורות, ותתפללנה שתיהן יחדיו…
הדמעות שזלגו מעיניה של רותי נספגו בספר התהילים החדש, וחיזקו בכך את הקשר האמיץ שלה עם זה הספר, אשר קיבלה על עצמה לקרוא בו יום יום. בסיום התפילה חיבקה אמא את רותי, "מזל טוב" אמרה לה, ואחר בירכה אותה בשלל ברכות שתזכה לחיים ארוכים וטובים עד שיבלו השפתיים מלומר די….
מחוגי השעון הראו על השעה אחת עשרה! הן יצאו מרחבת הכותל ופנו לעבר הכביש, וחשבו משם לנסוע עם אוטובוס עד ליציאה מהעיר, ומשם ימשיכו עם אוטובוס אחר עד לביתן. הן המתינו כשעה, אך אף אוטובוס לא הגיע, מכוניות פרטיות חלפו כשכולם או רובם היו מלאים בנוסעים.
מחוגי השעון הראו על השעה שתים עשרה!
שפרה החלה להילחץ, היא ניסתה לסמן בשתי ידיה לרכבים שחלפו על פניה שיעצרו, היא רצתה להגיע דחוף אל היציאה מהעיר, לפי הקצב הזה הרי שהיא עלולה להפסיד את האוטובוס האחרון, ומה יהיה אז? היא חייבת להגיע לביתה, עוד מעט תתעורר התינוקת, והיא מנסה כבר שעה וחצי לעצור רכבים וללא הצלחה.
מחוגי השעון הראו על השעה שתים עשרה וחצי!
דמעות החלו לזלוג מעיניה, ושפתיה החלו לשאת תפילה "רבש"ע, באתי לכאן עם בתי כדי לשפוך שיח לפניך, להקריב לפניך בשפתינו קרבן תודה, ולהודות לך על חסדיך העצומים שאתה עושה עימנו בכל רגע ורגע, אנא, הקשב לתפילתי ושלח לי את ישועתך, השארתי בבית תינוקת בת חודשיים, היא זקוקה לי, עייפתי מלנסות, אף רכב לא עוצר לי. אתה מנהיג העולם הכל יכול, אנא ממך הושיעה נא!… אנא ועכשיו…! וזרם של דמעות פרץ מעיניה.
והנה רכב נוסף יוצא מרחבת הכותל ופונה ימינה, היכן שעמדה שפרה ובתה, עם תפילה בשפתיה "אנא ה' הושיעה נא" היא זינקה בסיכון אל מול הרכב כשהיא מסמנת לו לעצור מונעת ממנו את האפשרות להמשיך בנסיעה. ברכב ישבו זוג הורים שהגיעו לומר "נשמת" בכותל ביום חמישי בחצות.
שפרה ניגשה לחלון הרכב, הזוג היו מבוהלים והמומים ממה שעשתה, והיא מתוך בכי עצור ביקשה מהם שיחוסו עליה ויוציאוה אל התחנה שביציאה מהעיר, ומשם תמשיך כבר הלאה. "תבינו", אמרה להם, "אני עומדת כאן כבר מעל שעה וחצי, רחמו עלי…".
האשה הבינה למצבה, והורתה לה להיכנס לרכב. והבעל הוסיף שלכבודם ייסע דרך התחנה ביציאה מהעיר, על אף שחשב לנסוע בדרך אחרת. שפרה ובתה נכנסו לרכב, ושפרה סיפרה להם בקצרה, שהן הגיעו להתפלל לרגל בת המצווה, השאירו בבית תינוקת בת חודשיים שזקוקה לה, והיא עומדת כאן אובדת עצות ומתפללת שלא תאחר את האוטובוס האחרון…
"לאן אתן צריכות להגיע?" שאלה גיטי אשתו של הנהג. שפרה השיבה "לאשדוד, לקו 450"… גיטי התרגשה וצעקה בקול "אנחנו מאשדוד, לשם אנו נוסעים עכשיו !"
"מהההה…?? אתם לאשדוד… ?? זעקה שפרה, והמילים נעתקו בפיה. היא לא היתה מסוגלת להוציא מפיה שום מילה, ובכי של הקלה שטף את פניה. דקות ארוכות חלפו עד שנרגעה מעט, ואז סיפרה כמה טוב ה', איך בורא עולם האזין לתפילה, מכל הרכבים שחלפו רק על אחד מהם הוא זרק אותה כדי שיעצור, וייקח אותה לאשדוד…
ארבעים דקות מאוחר יותר נכנסה שפרה לביתה, חוץ מבעלה, כולם ישנו שנת ישרים כולל התינוקת… הם לא ידעו מאומה על הדרמה המופלאה שאירעה להם בשעה האחרונה.
לסיכום: אנחנו כולנו שייכים לבורא העולם, ואנחנו כן מאמינים בו ועובדים אותו בכל לבבנו, ואפילו שיש זמנים שאנחנו לא מרגישים את העבודת ה' בכל חוזקה, גם אז אנחנו קשורים לבורא
(ע"פ מאמר הרב פנחס זרביב שליט"א בספרו למעשה)