מאת: הרב טוביה פריינד
עובדא מאלפת סיפר מו"ז הגאון החסיד הירושלמי רבי נטע פריינד זצ"ל, את שסיפר לו הגאון הצדיק רבי לוי יצחק גרונוואלד זצ"ל, הרב מצעהלים, בנו של הגאון הצדיק רבי משה גרונוואלד זצ"ל בעל ה'ערוגות הבושם', וכך הוה:
יום אחד הלך הצעהלימער-רב לבקר את אחד מקרוביו הישישים שבערוב ימיו שכן בבית אבות – 'מושב זקנים', בחדר הסמוך, שהה איש זקן, ישיש מופלג שכבר עבר מזמן את גיל הזיקנה והשיבה, לדבריו, הוא כבר בן מאה ושש עשרה שנה. וכשנכנס הרב מצעהלים לחדר קרוב משפחתו, עבר דרך חדרו של אותו זקן, הלה שראה דמות נהדרה של 'רב' מולו, התיישב על מטתו לכבודו. הזקן החל לספר לרב, כי הינו כבר בן 116 שנים, ובנו נמצא בחדר הסמוך, גם הוא יהודי ישיש שכבר מתקרב לגיל תשעים.
הרב מצהעלים, לא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו, יושב לו יהודי זקן וישיש, בריא ושלם בן 116, ומספר כי יש לו בן, שהוא בן תשעים שנה ויכולים שניהם לקיים תורה ומצוות… ביקש מהזקן שיניח לו לכמה דקות, וברצנו לפנות לחזות בבנו הזקן בן התשעים ולראות את מצבו. הזקן סימן לו את החדר בו שכב בנו, והרב מצעהלים נכנס לפגשו. ואכן בהיכנסו ראה יהודי מבוגר ישיש, 'צעיר' בכמה שנים מאביו, אך הוא מתפתל בייסורים נוראיים, תוך שזועק, כי לפחות עוד ארבע שנים יש לו לסבול ייסורים אלו…
הפליאה גברה אצל הרב מצהעלים, מנין יידע הבן הישיש, בן התשעים, כי יש לו עוד ארבע שנים לסבול? כך סיבב מהורהר ב'מושב הזקנים' – בין חדרי האב והבן. כעבור כמה דקות, נכנס שוב לחדרו של האב הישיש בן ה-116 ביקש ואמר לו: ספר לי את סיפורך. תחילה התחמק הזקן הישיב בן מאה ושש עשרה, אביו של הזקן בן התשעים, אך לאחר שהרב הפציר והורה לו, החל הזקן לספר:
"בימי עלומי התגוררתי בעיר קאלימייא שבהונגריה, והיות כי הבנתי בתורה היתה חלשה, וכבר הגעתי לגיל מבוגר, יצאתי לעזור לפרנסת אבי, ונכנסתי לעבוד בבית הדואר כ'דוור', הסובב בין הבתים ומחלק מכתבים וחבילות שהגיעו לבית הדואר מערים שונות וממדינות אחרות. בהיותי איש חסון, גבוה קומה, היכול לסחוב משאות, הציעו לי בבית הדואר להיות השליח שיחלק את החבילות שהגיעו לבית הדואר לבתים, תוך שמוסיפים לי שכר על סחיבת החבילות. וכל סובבתי עם סוס ועגלה ופיזרתי את כל חבילות הדואר שהגיעו.
"באותם שנים כיהן בעיר זו כרבה של העיר, הגאון הצדיק הקדוש רבי הלל מקולימיא זצוק"ל, מגדולי צדיקי דורו, מחשובי תלמידיו של רבינו בעל ה'חתם סופר' זי"ע. ובאחד הימים הגיע לבית הדואר חבילה גדולה של ספרים הממוענת לבית הרב. זה היה בערב חג הסוכות. חששתי אולי הרב יצטרך את הספרים לחג, לכן יצאתי עם החבילה לביתו של הרב ממש בערב חג הסוכות. סחבתי את החבילה על גבי, ובהגיעי אל בית הרב, דפקתי על פתחו, הרב פתח לי את הדלת, ואראה לי באצבעו את המקום שאניח שם את החבילה".
ממשיך הישיש בן ה-116 ומספר: "משפניתי לצאת ולהיפרד מהרב בברכת חג שמח, ראיתי על פניו דאגה ועצב, הדבר היה מוזר בעיני, נמצאים אנו ערב חג הסוכות – זמן שמחתנו, ראיתי בחצר את סוכת הרב מוכנה, שולחן ערוך ומפה לבנה צחורה. ארבעת המינים היו מונחים על הארון, ודווקא בזמן כזה הרב מודאג ועצוב. פניתי שאלתי את הרב: מדוע פני הרב מודאגים? האם קרה איזה מקרה, או אסון? סיפר לי הרב ושח את דאגת לבו וכך אמר לי: 'שחושש השנה לישון בסוכה, עקב השתוללות והתפרעויות הגויים השקצים סביב ביתו, שלאחרונה מתכנסים בלילות, משתוללים ומשתכרים, גורמים להזיקות נוראיים לסביבה, והיות שמקום מגורי הינו במרכזה של עיר, סוכתי בנויה וממוקמת בחצר הבית לעיני כל, איני יודע מה לעשות, האיך אוכל ואשן בסוכה'?!"
סיפר הישיש ב'מושב זקנים': "מיד עלה ונצנץ רעיון במוחי, ואמרתי לרב – הגה"ק רבי הלל מקאלמיא: 'הרי הרב רואה אותי, שהנני איש חסון רחב כתפיים, וגם… בעל אגרוף, ללא ספק ממני יפחדו הנערים הגויים המשתוללים והמשתכרים, הנני מוכן ומזומן לשהות בלילי חג הסוכות אצל הרב, ואשגיח על הסוכה לילות החג, בטוחני שאוכל להשתלט על הגויים שירצו להזיק או להפריע לרב לקיים מצות סוכה'. וכששמע הגה"ק רבי הלל מקולמיא את הדברים, פשטה על פניו חיוך של אושר, ותוך דקה זהרו פניו מאפילה לאורה ומעצב לשמחה…
"ואכן בהתקדש ליל חג, מיד לאחר תפילת ערבית, התייצבתי בסוכת הרב, זכיתי לסעוד עמו את סעודת החג, וכשפנה לנוח, סידרתי את מטתי ממש על יד דלת הסוכה, ולידי הנחתי מקל חובטים, שבאם אשמע קולי התקרבות הפוחזים, אוכל מיד לעשות בהם שפטים, בטרם יספיקו להזיק לסוכה ולרב ח"ו. וכך הווה, בשעות המאוחרות של הלילה, התעוררתי לקול צווחות איומות, מיד התרוממתי וקמתי כארי לעומתם, נטלתי את מקלי ויצאתי לקראתם – – – "
תיאר הישיש, ואמר לרב מצהעלים: "כיום, הרב לא יוכל לשער את חוזקי ואת כוחותי, היות שכבר הזדקנתי מאז… אבל מול כל נערי הקבוצה עמדתי בגבורה, והנסתי את כולם בפחד ורעדה. וכך שהיתי בכל לילות חג הסוכות בסוכת הרב, ושמרתי עליו ועל הסוכה מכל משמר…"
סיים הזקן הישיש את סיפורו: "לאחר חג הסוכות, נכנסתי להיפרד מהרב, לא אוכל לתאר את השמחה הגדולה שהיתה לו על שזכה לקיים מצות סוכה ללא הפרעות מתוך שמחה וטוב לבב, והאציל עלי מברכתו שאזכה לאריכות ימים ושנים עד מאה ועשרים! והוסיף ברכה על ברכתו: שבני לא ימותו בחיי! והבן הזה שהרב ביקר אצלו כעת, הוא בן יחידי, והינו כבר בן תשעים שנה, אך סובל ייסורים מרים. יש לי עוד 4 שנים לחיות, ואיני יכול לראות בצערו. לכן הנני חוזר שוב על בקשתי שהרב יתפלל עלי ש… – – – "
הרב מצהעלים נתרגש מאד מהסיפור, והניאו מבקשתו המוזרה, פנה ואמר לו שבמקום להתפלל על הסתלקותו, יתפלל לרפואתו, וכך יזכה לחיות בטוב ובנעמים עד מאה ועשרים ללא שיראה בצרת בנו.
בצאתו הרב מצהעלים מ'מושב זקנים', לא יכל להירגע מהסיפור. למחרת ביקש מאחד הבעלים של ה'בית אבות' – ה'מושב זקנים', שהיה יהודי ירא ושלם, שיודיעהו ויעדכנהו פעם בפעם על ממצבו של אותו זקן, במיוחד עם חלה או ח"ו יגיע קיצו.
סיים הרב מצהעלים את סיפורו המפליא ואמר לרבי נטע פריינד: "קיבלתי משך הזמן דרישת שלום מאותו זקן, ואף בקרתיו פעמים נוספות ב'מושב זקנים', ובדיוק כעבור 4 שנים מאותו מעמד, ביום שמלאו לו 120 שנה, קיבלתי טלפון שנסתלק הזקן הלז לבית עולמו. וכעבור שעה אחת, קיבלתי ידיעה נוספת שנפטר בנו הישיש בן התשעים וארבע. סיפור מופלא זה מראה על גודל צדקותו ושגב מעלתו של הגה"ק רבי הלל מקאלמיא להכרת טובתו ליהודי שעזר לו לקיים מצות סוכה בשמחה וטוב לבב". זכותו יגן עלינו.