האבא לא היה נכנס לכזו סוכה: סיפר רבי זאב שפירא
כאשר עזרנו לו באחת השנים הראשונות לייסוד הישיבה בהנחת הסכך על גבי הסוכה, אמר לנו לאחר מכן: "דער טאטע וואלט פאר אזא סוכה – נישט אריין" [-האבא לא היה נכנס לכזו סוכה], שכן הסיכוך לא היה מעובה דיו. לאחר מכן הראה לי שבהנהגת המהרי"ל מובא שהסכך צריך להיות עב מאוד. כששאלו אותו הרי צריך לראות את הכוכבים, הראה באצבעו: תסתכלו בצד בפינה זו, משם תראו את הכוכבים…
כאשר באחת השנים ירד גשם ביום טוב ראשון של סוכות, היה רבינו שבור ורצוץ מכך, שהרי על כך שנינו במשנה "כעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו על פניו", שכאילו הקב"ה זרק אותנו מקיום המצוה. והנה נכנס אליו תלמיד חכם אחד ודיבר עמו בלימוד, ויהי לו הדבר למשיב נפש, ותחי רוחו. כשפגש בו למחרת, אמר לאותו חכם: דע לך שאתה הצלת אותי אמש ממחשבת עצבות שהקב"ה אינו חפץ במצוותינו.
מאי משמע 'גילוי אליהו'
בליל יו"ט ראשון של סוכות באחת השנים, כאשר נכנס אליו בנו הגדול הגרי"ז הלוי שליט"א, כדרכו מדי שבת ויו"ט להתלוות אליו לתפילת מעריב בישיבה, פנה רבינו ואמר לו: "דו ווייסט? איך האב היינט געהאט גילוי אליהו" [-היודע אתה? היום היה לי גילוי אליהו]… וכאשר בנו הביט בו בתמיהה ובהשתוממות. כאינו מבין שיחתו, חזר ואמר לו "מה, אינך מאמין שאני זוכה לגילוי אליהו? אספר לך גופא דעובדא:
כשעה קודם השקיעה, לאחר שכבר סיימתי לאגוד את שני הלולבים שלי נשמעו דפיקות בדלת, וכשפתחתי ראיתי מישהו שאיני מכיר ולולב בידו, כשהוא מבקש ממני לשמוע חוות דעתי על הלולב שבידו, והנה מיד כשהבטתי בראש הלולב הבחנתי שמדובר בלולב מהודר מאין כמוהו שזה זמן רב לא ראיתי כמוה ליופי ולהדר. זה הזכיר לי מאורע ישן מלפני עשרות שנים בחו"ל, ששנה אחת ר"מ פרידריך הביא לאבא מקראקא לבריסק לולב מהודר, ישר ירוק וסגור היטב בלי קורא, ומרן ז"ל כ"כ נהנה ממנו עד שבכל שנה היה מבקש ממני: תביא לי לולב כמו זה שהביא לי בזמנו ר"מ פרידריך, והנה עתה אני רואה לפני לולב כזה, שמרן ז"ל לבטח היה מרוצה ממנו ביותר. המשיך רבינו וסיפר: בעל הלולב אמר לי שהוא נותן לי אותו במתנה ע"מ להחזיר ויבוא לקחתו מחר לאחר הנענועים בשעה שמונה בבוקר. וכששאלתיו לשמו ענה לי ששמו אליהו, [ומיד הבין בנו הגרי"ז שליט”א שמן הסתם המדובר הוא בר' אליהו קובין שיחי', סוחר הלולבים הידוע]. סיים רבינו את סיפורו ואמר: "נו, וכי אין זה נחשב שזכיתי לגילוי אליהו"?…
לאחר זמן פגש אחד מנכדיו בר' אליהו קובין, וכששאל אותו מה פשרו של המעשה עם הלולב, פתח וסיפר: אסביר לך. את קטיף הלולבים אנו מתחילים זמן רב קודם חג הסוכות, ואותם אנו שולחים לחו"ל. בעשי"ת אנו קוטפים שוב ומלולבים אלו אנו מוכרים לציבור המדקדקים. אלא שלמעשה אנו יודעים, שככל שהחג קרב ובא כך הלולבים הגדלים אז נאים יותר ומהודרים, אלא שציבור המדקדקים מגיע לקנות כבר מתחילת עשי"ת, ולכן אנו קוטפים מיד אחר ר"ה את רוב הלולבים כדי שיהיה לנו מה למכור בימי הביקוש.
והנה השנה בערב החג, כאשר החנות כבר התרוקנה מקונים והכל הלכו לבתיהם כשלולביהם בידיהם, אמרתי לעצמי שעתה היא ההזדמנות לנסוע לשדה ולקטוף לולב מהודר עבורי, שכן כאמור זו העונה היותר טובה למציאת לולבים מהודרים. ואמנם קטפתי כמה עשרות לולבים, והנה לפתע אני מבחין בלולב הדר להפליא, שכמוהו לא ראיתי זה עידן ועידנים. וכל כך התרגשתי למראה הלולב עד שהייתי מוכרח להראות אותו למישהו ולחלוק עמו את ההתרגשות, ובכן חשבתי שהמתאים לזה ביותר הוא רבי דוד, שהוא 'מבין' גדול בלולבים ובודאי יטיב להבין מה שנפל בחלקי וישמח עמי על הלולב הנפלא.
ואמנם באתי אליו רק על מנת להראות ולשמוע את התרשמותו, אבל משראיתי איזו שמחה רבה היתה לו למראה יופיו והדרו של הלולב, החלטתי על אתר שאני מקנה לו אותו במתנה על מנת להחזיר בבוקר, כדי שבינתיים יוכל אף הוא לברך על לולב נדיר כזה. לא יכולתי לעמוד מול שמחה כזו…
ד' מינים כהלכתן
ההכנות לחג הסוכות מרן רבי משולם דוד הלוי סאלאווייציק החלו לקראת סוף חודשי הקיץ, אז כבר החל בטירחה רבה של חיפוש אחר ד' מינים שיהיו בתכלית ההידור, ביחוד האתרוגים שנטל כשנים עשר זנים שונים שיהיו בכל ההידורים בהם נהג מרן הגרי"ז.
בשנות תש"י המאוחרות, מרכז מכירת הלולבים היה ברחבה שליד 'שוק מחנה יהודה', לשם היו מגיעים בכל בוקר עשרות סוחרים עם אלפי לולבים. וסיפרה הרבנית תחי' שפעם אמר לה אחד הסוחרים בהתפעלות על רבינו שהוא מקדים להגיע בכל בוקר לפני כולם, ובודק בזריזות רבה את כל הסחורה החדשה המוצעת למכירה באותו היום וכך מוצא לולבים טובים.
רבינו נטל גם לולב עם מעט שבמעט 'קורא' שנשאר בטבע בראש הלולב.
שנה אחת לאחר החג בדק בזהירות ובחשש את הדבר, אם ה'קורא' לא נכנס לבין התיומת והיא סגורה לגמרי באופן מושלם, שהרי בתוך ימי החג אי אפשר לבדוק כדי לא לגרום ל'נחלקה התיומת'. וכשראה שאכן הקורא לא נכנס לתוך הלולב פשטה נהרה מיוחדת על פניו.
צריך להיות 'בריסקערער למדן'
סיפר רבי זאב שפירא שליט"א:
שנה אחת הביא לו פלוני לפני סוכות אתרוג נפלא ביותר – ממש הדר שבהדר. הוא בחן אותו בדקדוק גדול, ולאחר מכן אמר: אמנם אמת הוא שהאתרוג מיוחד מאוד ואני חפץ בו, אך יש לי בו חשש של 'חסר', ולא אוכל לנוטלו ביום הראשון שחסרון מעכב בו, ועל כן איני לוקחו. כשאמר לו הלה שמה בכך, הרי ביום השני יכול הוא לנוטלו, אמר לו רבינו: אכן, ליום השני אני חפץ בו, אבל כעת תיקח אותו מכאן, כי ביום הראשון לא אטלנו. התפלא המביא ושאל: אם כן שישאר בבית לצורך שאר הימים האחרים? אבל רבינו חזר ואמר שאינו רוצה להשאירו בביתו עתה.
כדי להבין מדוע סירב להחזיק את האתרוג הזה בביתו, צריך להיות 'בריסקערער למדן'. שהרי ידועה הכרעתו של רבי חיים שאם יש שני אתרוגים לפניו, האחד יפה ומהודר מאוד, אך יש חשש לכשרותו, ואילו האתרוג השני פחות מהודר אבל כשר יותר, הרי שעליו להקדים וליטול את היפה, אף שיש בו איזה חשש, כי על הצד שהוא כשר הריהו יוצא ידי חובתו בו, שהוא אתרוג 'הדר', אך אם יטול בתחילה את הפחות יפה וייצא בו ידי חובתו, הרי הפסיד את מעלת ה'הדר', כי לאחר שכבר קיים את עיקר המצוה בנטילתו של הראשון – שוב לא יוסיף לו השני כלום. וכך הוא נוהג ליטול ראשונה את האתרוג הנאה ביותר מבין כולם, אם כן כיון שיש באתרוג זו חשש של 'חסר', הרי שאם הוא יהיה בבית, יצטרך לנוטלו ראשון מפאת יופיו והדרו, והוא, אינו רוצה ליטלו ביום זה, לכן שיקחנו ולא ישאירנו בבית, ורק ביום השני ואילך יביאנו אצלו.
עוד נקודה הלכתית-בריסקאית יש כאן, והיא שבבית בריסק נוהגים בעוד הקפדה, שהאתרוג שעליו מברכים, אותו מחזיקים גם בכל זמן אמירת ההלל והנענועים, ולא מחליפים אתרוגים. ממילא, אם אתרוג זה נמצא בביתו ועליו הוא בירך, הרי שגם בזמן ההלל יצטרך לנענע בו, ונמצא שהוא מנענע באתרוג ספק חסר.
משום כך לא רצה רבינו להיכנס לשאלות אלו, וביקש שהאתרוג לא יהיה בביתו ביום הראשון.
זו עובדה מהשנים האחרונות, בשנות התשעים לחייו. כמה צלילות הדעת יש בה, עם כל ה'פרישקייט', לחשב כל פרט בדקדוקי ההלכה!
מצאו עייף וחלוש
פעם נכנס אליו פלוני לסוכתו ומצאו עייף וחלוש. פתח ואמר לו: שמא רבינו עייף ותשוש בגלל הסוכה וא"כ הריהו בגדר 'מצטער' הפטור מן הסוכה? הגיב רבינו ואמר: ההיפך, ישיבתי בסוכה מעניקה לי כוחות, ומה שאין לי כח – הרי זה בגלל דברים אחרים.
המוכר ביקש לגמור את העסקה תיכף
מעשה באחד שמצא סמוך לחג הסוכות דירה מתאימה לקניה במחיר מצויין באזור מבוקש, אלא שהמוכר ביקש לגמור את העסקה תיכף, ולחתום על חוזה רכישה באחד מימי חול המועד. הקונה שבא במיצר, נועץ ברבינו אם יאות לרצון המוכר לחתום על שטר המקח בחול המועד, הואיל והדירה מצויינת ממש בכל הפרטים ואפשר שדין מקח זה כ'דבר האבד'. אולם רבינו השיבו שלא יחתום בחוה"מ. הלה עשה כעצתו, והדירה נמכרה לבסוף למישהו אחר…
סופו של מעשה היה שאותו אדם ראה ברכה עצומה בעסק הדירה שאותה רכש לבסוף, כשהמוכר נאות להמתין עד שיהא בידו הכסף הדרוש לרכישה, כשבינתיים השכיר לו את הדירה במחיר מוזל מאד, וכשמכר לבסוף את דירתו הקודמת כדי לממן את רכישת הדירה הזו, הרוויח הון רב, בשל הפרשי המחיר שהאמיר בינתיים והותיר בידו רווח ניכר.
רק תהלים וגמרא!
בימי חוה"מ היה המנהג שמזמן השקיעה עד לתפילת מעריב התלמידים באים להקבלת פני הרב ברגל, אך שונה היה הדבר בליל הושענא רבא שהוא יום דין, שלא הכניס אדם לפני התפילה אלא היה כל העת עם ספר תהלים בידו. לאחר תפלת מעריב של ליל הו"ר היו כאלו שניסו לנצל את ההזדמנות ולפתוח עמו בשיחה, אך רבינו התחמק מהם בנעימות כאשר אימת הדין נראית חופפת עליו. וכך העיד: "אצל האבא לא היה שייך לדבר עמו כלל בהושענא רבה, ואף לא בלימוד, היו לו על השולחן רק גמרא ותהילים, ובזה היה עסוק כל העת – רק בתהילים וגמרא, ולא בכל דבר אחר".
במוצאי כל מועד הקדיש זמן רב להעלות על גבי הכתב
רבינו עצמו נמנע – למרות הוראות היתר שיכל למצוא לכך – מלכתוב אף חידושי תורה בימי חול המועד, ולפיכך במוצאי כל מועד הקדיש זמן רב להעלות על גבי הכתב את כל מה שהתחדש לו במהלך ימי המועד החולף, והיה עסוק בזה עד למעלה ראש, ולא היה ניתן להפריעו בענין אחר עד אשר השלים את כל חק הכתיבה, כדי לא לאבד דבר.
(מתוך הספר אחרון לדור דעה/ בעריכת הרב שמעון יוסף מלר)