הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
לרגע הזה חיכה מוישי בכליון עינים כבר חודשים רבים.
הוא נעמד בפתח ביתו, נשק לאמו הנרגשת והדומעת, חיבק באהבה את האחים הקטנים, העמיס על כתפיו תרמילים מלאים כל טוב, הרים בידו מזוודה ענקית ופנה יחד עם אבא אל תחנת האוטובוסים הסמוכה, בדרכו אל הישיבה הגדולה, שאת שעריה יפקוד כעת לראשונה, בדרך העולה בית ק-ל.
כולם סיפרו לו על היכל בית המדרש הענק של הישיבה, על מאות מאות הצורבים היושבים יחדיו, מסתופפים ליד הסטנדרים ולומדים. הוא עצמו ביקר כאן בשנה שעברה ונשאב בין רגע לאוירה המשכרת, לקולות מאות הבחורים, המתנצחים זה עם זה, מקשים ומתרצים, שוקלים וטרים, מתדיינים ביניהם בשילוב נפנופי ידים, פותחים ספרים ומעיינים. קול התורה של מאות הבחורים, מנגינת התורה העדינה, שבתה את ליבו כבר אז, ביום קייצי אחד, כשביקר בישיבה הגדולה.
הוא נשאר אז גם ל'סדר מוסר'. ספר 'אורחות צדיקים' פתוח לפניו, אך עיניו שוטטו אחר המחזה המפעים. מאות בחורים, שזה עתה שאגו את שאגת הלימוד, עיינו עכשיו בספרי מוסר, מנגנים את המנגינה המוסרית הנוגה והשקטה, מחשבים את חשבון נפשם האישי.
והמעריב, אוי, המעריב שאחרי ה'מוסר'. מוישי חש כאחד מעצי היער. מתנועע ברגש, יחד עם מאות מאות הבחורים. מעולם לא שמע קריאה נואשת, מתחננת שכזאת, של "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים".
ואז השקט. שקט של שתי שניות. השקט שלפני סערת ה'שמע ישראל'.
מאות בחורי הישיבה, אליה כה נכסף, קראו בקול גדול את הקריאה היהודית העתיקה, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וקולו של המשגיח הנערץ עולה על כולנה, קושר כתרים למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
מוישי שמע מאחיו הגדולים על בני ה'קיבוץ', על לומדי ה'ועדים' הגבוהים בישיבה. אלו שצעדו כבר כברת דרך משמעותית בישיבה. על רצינותם, שאיפותיהם והתמדתם. בישיבה שלנו, כך סיפרו לו חברים אותם הכיר מהישיבה-קטנה משנים קודמות, לומדים בחורי ה'קיבוץ' עם בחורי שיעור א', לפחות פעם בשבוע. 'אילן', זה שמו של המפעל הישיבתי הנודע הזה, בו קושרים המבוגרים קשר אמיץ של תורה עם הצעירים, שזה מקרוב באו להיכל הישיבה. "ובכלל, עצם הצפייה מהצד בבחורים הבוגרים יותר, תגרום לך להבין מה היא באמת ישיבה, מה תפקידך במקום המיוחד הזה", הסביר לו אבא, מרביץ תורה בישיבה בעצמו.
מהחלומות הוורודים, אל המציאות
—- אך בריה אחת שפלה, זערורית, כזאת שנראית רק בעין מיקרוסקופית, טרפדה למוישי, ולעוד מאות מחבריו, את כל החלומות.
בריה קטנה זו, נגיף שברא הקב"ה יתברך, וקורונה שמה.
איש מאתנו אינו יודע עד מה. הקב"ה הראה לנו בכל מהלך התקופה, שרק הוא קובע ומחליט מה יתרחש כאן, משעה לשעה.
איש אינו יודע כיצד ייפתח לו 'זמן אלול', האם "במחנים או במבצרים", בקפסולות סגורות או בהיכל אחד מלא וגדוש בלומדים. האם אלול התש"פ יקבל את פני בני שיעור א' החדש היישר לזרועות בית המדרש הגדול, או שמא, חלילה, אל תוכככי אגף פנימיה סגור ונעול, רצוף ניילונים ומודעות של "אין יציאה", מנותק כליל מיתר שיעורי הבחורים הבוגרים.
יתכן מאד שמוישי ומאות מאות מחבריו ייכנסו לישיבה הגדולה, תוך כדי ניתוק כמעט מוחלט מיתר בני הישיבה. מוישי לא יפגוש ביום הראשון של אלול את בית המדרש ומאות הסטנדרים שלו. הוא לא ישמע את קריאת קבלת עול מלכות שמים יוצאת מפי מאות הבחורים יחדיו. הוא, ועוד כמה עשרות מחבריו החדשים, יועברו אל ה'קפסולה'. יתכן שבאותה 'קפסולה' ילמדו כל בני השיעור החדש. יתכן שרק חצי או רבע מהם ישהו עימו יחד.
מוישי רצה להגיע לישיבה-גדולה, הגדולה מאד מבחינה מספרית, בכמות ובאיכות, אך לבסוף, לפחות באלול הקרוב, הוא ילמד תורה ומוסר, יתפלל וגם יאכל, רק עם עוד 24 בחורים…
כולנו תקווה ותפילה שלא כך יהיו פני הדברים. אין דבר טוב ונהדר יותר מללמוד תורה בהתמדה יחד עם עוד מאות צורבים, כשבלבבות כולם מקננת שאיפה אחת, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". אך לא אנחנו קובעים. הקב"ה מחליט, ואנו לומדים תורה בכל מצב ועת, גם בצל כתר נסיון הקורונה.
קפסולה – היתרונות, וגם האתגרים
אם כך, כיצד בן ישיבה לצעירים, העולה לישיבה גדולה, אמור להתחיל את מסלול הישיבה גדולה שלו בתנאים שכאלה?
קודם כל, להירגע….
העובדות מדברות בעד עצמם, והן פועלות, במידה רבה, דווקא לטובתך, בחור צעיר העולה כעת לישיבה-גדולה.
בחור הנכנס בשערי הישיבה הגדולה, נפגש קודם כל ברעש הלימוד הגדול העולה מכתלי היכל הישיבה. הוא נפגש בראש ובראשונה בקולות הלימוד הרמים, באווירה האדירה שהכמות המספרית של מאות בני הישיבה יוצרת, בתפילות ההמוניות ובתחושה שהוא, מכאן ואילך, בורג קטן בתוך מערכת עצומה ונהדרת של 'שטייגען'. וזה נכון. אין ספק שהכמות משדרת עוצמה שאין כמותה.
אך מיד למחרת רגעי עוצמות הרגש הללו, מתעסקים בני שיעור א' בתוככי עצמם. כבר בב' באלול נכנסים רק בחורי ועד א' לשיעור הראשון שלהם עם הר"מ החדש. מרגע זה ואילך הם רואים וצופים מהצד בבחורים מהשיעורים האחרים ובני ה'קיבוץ', אך הם בעיקר עסוקים בעצמם, בבניית השיעור שלהם. בחורי ועד א' לומדים, בכל סדרי היום והלילה, עם בני השיעור שלהם ורק שלהם. התחרותיות וקביעת המעמדות הסמויה, מתבטאת רק למול בני השיעור שלהם עצמם. הם מרוכזים זה בזה, בחברותות, בבחורים היושבים לצידם ובבחורים הטובים שבשיעור שלהם.
הוי אומר: בכל מקרה מוישי וחבריו לשיעור א', היו ממוקדים ראשם ורובם בבניית רמת הלימוד והאווירה בשיעור שלהם. כך ש'קפסולה' הכוללת אך ורק את בני השיעור החדש בישיבה, רק תועיל יותר להתמקד במבנה העדין, הלימודי וגם החברתי, של השיעור. ואדרבה, היא תאפשר להם להתמקד יותר בעצמם, בחברותות ובחברים החדשים, ללא הסחות דעת מבני השיעורים הגבוהים יותר. כך ייבנה לו השיעור ומעלותיו ביתר נינוחות, בלי התערבות של בני הישיבה האחרים.
אבל, וכאן מגיע לו ה'אבל' הגדול.
כשם ששיעור א' בישיבה קטנה אינו "כיתה ט'" של החיידר, כך גם כן ועד א' בישיבה גדולה אינו "שיעור ד'" של הישיבה לצעירים.
כשבחורים שסיימו עתה את שיעור ג' בישיבה לצעירים עולים לישיבה הגדולה, הם פוגשים מיד את אווירת הבגרות והרצינות האופפת את הישיבה ומסדרונותיה. האווירה הבגרותית והרצינית שבישיבה, נוצרת בעיקר בזכות שכבת הגיל הבוגרת יותר, אלו שלמדו בישיבה מספר שנים וקלטו את סגנונה ואופיה. משובות הנעורים והקלילות המאפיינת בדרך כלל בחורים צעירים יותר, מוחלפת במהירות בכובד ראש, רצינות ושאיפות, על ידי חיקוי וקבלת דוגמה מוחשית חיה ובריאה מהבחורים המבוגרים בישיבה.
כאשר בחורים מגיעים מהישיבה הקטנה ורואים בעיניהם בחורים מבוגרים שאינם מזיזים את הראש מהגמרא במשך שעות, כשהם שומעים שפלוני סיים ש"ס בעיון ושאלמוני נבחן על כל נשים- נזיקין עם כל הראשונים והאחרונים, הם מתבגרים ומתרצנים כמעט ברגע אחד. אין ספק שאווירת הלימוד, הרמה הלימודית, העמל והשקידה של המבוגרים, וגם שיחות החולין שלהם בארוחות, מסייעת לצעירים לחוש ולהרגיש מה תפקידו האמיתי של בן הישיבה.
וכשמוישי וחבריו יפגשו רק את בני השיעור שלהם, לא יחושו את האווירה הכללית ולא ייפגשו עם הבוגרים יותר, ישנו חשש גדול שוועד א' בישיבה הגדולה ימשיך את שיעור ד' שבישיבה הקטנה….
לשם כך דרושה משמעת עצמית. בגרות אישית והחלטה קולקטיבית בתוככי השיעור החדש, הנרקם לו זה עתה ב'קפסולה'.
לא נישאר כאן, בעזרת ה', לעולם ועד. הקורונה חלוף תחלוף לה, כשיעלה רצון מלפני נותן התורה ברוך הוא, ואנחנו ניכנס בשערי היכל הישיבה הגדול, נעסוק בתורה יחד עם מאות הבוגרים מאיתנו. נאזין יחדיו לשיעורים-כלליים של ראש הישיבה ולשיחותיו של המשגיח, ובס"ד גם נתפלל יחד בימים נוראים ונשאג יחד בקול גדול "השם הוא האלוקים". אך כדי שנוכל להגיע אל היכל התורה בשלים ואחראיים, בוגרים ורציניים, עלינו להתלכד יחד, כעת רק ביננו לבין עצמנו, בני השיעור החדש שבישיבה, ולקבוע מסמרות של רצינות ובגרות, שאיפות נעלות וסדר יום לימודי קפדני.
ואם חלילה וחס…
ואם, חלילה וחס, יגיע ראש חודש אלול ומוישי ומאות חבריו, משיעור א' ומיתר שיעורי הישיבה, ייאלצו להישאר בבית, לפי הוראות משרד הבריאות וגורמי הרפואה המוסמכים. אם, רחמנא ליצלן, תרצה ההשגחה העליונה שזמן אלול ייפתח לו ברבבות בתים ודירות, לא בהיכלי התורה.
גם אם ח"ו כך יהיה, אלול הוא אלול….
ולא, לא רק באלול חייבים ללמוד. גם בתמוז וחשוון, כסלו ואב. אבל אלול, הרי הוא אלול…
—- טוען לו מוישי: ללמוד כעת בבית? כשכל כך הרבה ציפיתי וחיכיתי לעלות לישיבה- גדולה? למי בכלל יש חשק וכח ללמוד כעת, כשהכל קורס לי מול העיניים? המזוודות סגורות, החברותות נקבעו כבר זה עידן ועדנים, כולי התרגשות, ועכשיו מודיעים לי ש'זמן אלול' ייפתח בבית?
הבה ותקרא סיפור, מעשה שהיה:
הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט"א סיפר, שמעולם לא ראה את מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל לא משיב על שאלה שנשאל עליה, חוץ מפעם אחת.
ישנה ישיבה בה לומדים כל השנה, כולל ב'בין הזמנים', חול המועד וערבי חגים. בשמחת תורה רקדו הבחורים עד כלות הכוחות וראשי הישיבה סברו שיש לחרוג הפעם ולאפשר לבחורים יומא דפגרא חד פעמי ב'אסרו חג', כיון שהם סחוטים ועייפים. הם נכנסו למרן זצ"ל ושטחו את השאלה. מרן חשב וחשב, שקל את הדברים במוחו ולבסוף אמר: "אינני יודע להכריע. ספק ביטול תורה. תשאלו את ר' שלוימה זלמן".
ראשי הישיבה נכנסו למרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל ושטחו בפניו את הדילמה. הגרש"ז ישב וחשב, חכך בדעתו ואמר: "אינני יודע מה להשיב, זאת שאלה חמורה של ביטול תורה"….
כשבאים לדון כיצד לפתור את חסרון המסגרות של חלק מהבחורים בתקופת הקורונה, אין ספק שחייבים לפתור את הנושא ולמצוא בעבורם מסגרות מסודרות. המסגרת הלימודית בונה ומרוממת לומדים בכל הגילאים. בוודאי בני תשחורת צעירים.
אך יחד עם זאת חשוב שהבחורים, גם אלו שמאד חיכו להיכנס בשערי הישיבה הגדולה, יפנימו את הדבר הפשוט והבסיסי ביותר, שכל יהודי ידע והרגיש מאז עומדנו על הר סיני.
אתה לא לומד תורה בגלל המסגרת. אתה לא חייב ללמוד רק במסגרת מסודרת. אתה חייב ללמוד תורה, כי כך הקב"ה ציווה אותך. הרמב"ם והשו"ע פוסקים בהחלטיות ש"הכל חייבים בתלמוד תורה, אפילו עני ואפילו עשיר, אפילו בעל יסורים". מי שיכול ללמוד ואינו לומד, מבטל מצוות עשה דאורייתא, חמורה שבחמורות, של ביטול תורה. יש שכר למי שלומד ויש עונש למי שיכול ללמוד ולא לומד.
הבחור מיואש. קשה לו ללמוד ללא מסגרת. גדולי ישראל, על פי צו הרופאים, הורו לנו לקיים מצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' ונעלו את היכלי הישיבות לחלוטין, או למחצה, שליש ורביע. אין לו ולחבריו 'קפסולה' ללמוד בה.
אז מה?
האם הוא לא הניח תפילין הבוקר? בוודאי שהוא הניח. למרות שהוא כאוב ועצוב. האם הוא לא התפלל הבוקר שחרית? בוודאי שהוא התפלל. כי למרות היאוש והכבדות האופפת אותו, הוא מבין בפשטות שהיאוש הזה לא פותר אותו ממצוות עשה של הנחת תפילין וממצווה, דאורייתא או דרבנן (תלוי במחלוקת הראשונים), של חיוב תפילה. אם כך, מדוע רק ללימוד תורה יש לו תירוצים וקשיים רגשיים?
ישנם כאלו ששכחו את העיקר היהודי הבסיסי והפשוט.
בכל הדורות, גם בדור שלנו, יושבים רבבות יהודים ולומדים תורה כשהם שבים מעבודה קשה ומפרכת. רבבות יהודים שמתקשים להבין דף גמרא לעומקו, נלחמים עם העייפות והקשיים היומיומיים ומגיעים לשיעורים, לומדים דברים קלים ופשוטים יותר, לומדים גמרא עם ביאורים, לומדים משניות וחומש, לומדים שולחן ערוך. לא משנה מה, הם לומדים תורה, כי כל יהודי חייב ללמוד תורה, בין אם זה קל ובין אם זה קשה להם.
סבי מורי שליט"א לא למד בישיבות. הוא הגיע לאושוויץ כילד צעיר, עם אחותו התאומה תחי', ויצא משם אחרי הזוועות של ד"ר מנגלה ימש"ו, מותיר אחריו את כל משפחתו, שעלו בלהבות הקרימטוריום. הוא עלה לארץ ועבד כל השנים קשה מאד לפרנסתו, מצאת החמה ועד צאת הנשמה. מאז ומתמיד, עד מאה ועשרים בס"ד, סבא תמיד לומד תורה, משתתף קבוע ב'דף היומי', לומד לעצמו חומש וקיצור שולחן ערוך. תמיד נראה אותו עם ספר ביד. מדוע? כי זאת הייתה התחושה של כל יהודי באשר הוא. הקב"ה רוצה שאלמד, אז אני לומד. נקודה.
לרקוד גם כשאין תזמורת
וכך אמר לי הצדיק הירושלמי רבי אביש אייזן שליט"א: "אתה יודע למה אני אוהב את סבא שלך ואת כל היהודים שכמוהו? כי לא 'חכמה' לרקוד כשהתזמורת מנגנת. ה'חכמה' היא לרקוד גם כשאין תזמורת וגם כשהרגליים כואבות"….
אין ספק שכל בן ישיבה צריך להימצא במסגרת ישיבתית בונה וטובה. אך גם אם עדיין לא הוקמה לה מסגרת ראויה, הוא צריך לדעת ולהרגיש שהוא חייב, פשוט חייב, ללמוד. כל עוד לא נכנס הוא בגדר 'אנוס רחמנא פטריה' וכל עוד שאינו עסוק בדברים הכרחיים לצרכי גופו ונפשו, הוא פשוט חייב ללמוד תורה.
קשה לך ללמוד כעת סוגיות מורכבות כמו בישיבה? קשה לך, במצב הביתי הלא נעים, לרדת לעומקי סברות הראשונים והאחרונים? – תלמד מסכתות ב'בקיאות'. תלמד משניות עם ברטנורא, תלמד את הפרשה עם רש"י ורמב"ן. תגיד תהילים. אך אל תתבטל סתם כך, באפס מעש. זה עוון, זה אסור. ואכן, מותר וחובה, גם בדור הנינוח, המחייך והמלטף שלנו, לזכור ולשנן לעצמנו מידי פעם בפעם, שיש שכר על כל מילה של תלמוד תורה. יש גם עונש על כל רגע של ביטול תורה!!
אם כך, מוישי יקירי. או שלוימי, יוסף חיים או אלעזר מנחם. קודם כל אתה יהודי, כמו כל היהודים. כזה שחייב במצוות עשה של תלמוד תורה. אחרי זה אתה גם בן ישיבה מרומם ונעלה, הלומד בישיבה ומתעלה בה, בתוך מסגרת בונה ומחייבת. ואם מסובב הסיבות סובב שכעת אינך יכול להגיע לישיבה, אל תשכח שאתה, קודם כל, יהודי.
מצב לא נעים של שהייה ביתית, 'קפסולה' או בידוד, אינה פוטרת מחובת תלמוד תורה!!!