משל מרטיט אותו סיפר המגיד מקלם זי"ע:
באחד הימים יצא כרוז בשמים המבשר ואומר: 'כל הנשמות שבעולם האמת שגרו בעיירה פלונית, בדקו את מעשיהן ונמצאו זכאיות. שכר מיוחד ינתן להן: שעה אחת של חיים בעולם הזה! יקומו לתחייה לשעה אחת ואחר כך ישובו אל העפר!'
השעה היעודה היתה עשר בבוקר. זמן מה קודם לכן, רעש והמולה בשמים! מכל עבר מתאספות הנשמות של יוצאי אותה עיירה, כל אחת מהמדור המיוחד שבו שהתה עד עתה, וכולן נקבצו אל מקום בית הדין של מעלה, והתכוננו לקבלת השכר האמור.
ובינתיים, כאן למטה, תושבי העיירה שעודם חיים בארץ, לא ידעו דבר וחצי דבר מכל זה. השעון הורה על עשר בבוקר, ולפתע אזניהם של בני העיירה נחרדו מן השאון. הם שמעו רעש מוזר, גובר והולך…
'מה קורה כאן?' נתקפו פחד ובהלה.
עד מהרה עשתה לה השמועה כנפים. בית הקברות אשר בקצה העיירה הומה אדם!!! – – –
מרחוק כבר נגלה לעיניהם המחזה מרטיט הלב. בית הקברות צבוע כולו בלבן! המתים קמו מקבריהם לבושים בתכריכים לבנים! לא פחות ולא יותר.
שאגה אדירה פילחה את האויר: 'סבא! סבא!' היה זה קולו של שמואל המוזג, שזיהה בין המתים המהלכים את סבו, שהיה בעל בית המזיגה עד לפני ארבעים שנה. מהעבר השני נישא בהתרגשות קולו של דוד החייט: 'הנה, אבא היקר, אותו ליוויתי למנוחות אך לפני חודש, מה הוא עושה כאן?' אט אט כולם התקרבו וגילו לתדהמתם הרבה את כל מכריהם וכל קרוביהם משכבר הימים. 'תחיית המתים!' קרא אחד הנאספים בגיל, 'המשיח הגיע!'
'מי היה מאמין שנזכה להגיע לרגע הזה!' קרא שמעון הבלן, שעה שעשה את דרכו לעבר יקיריו. 'סוף כל סוף, נזכה להתאחד עם קרובינו שהלכו לעולמם'.
אלא שלא הכל התקדם כפי התכניות. בעוד שבני האדם החיים שואגים בהתרגשות, ואצים רצים לתת 'שלום עליכם' למכריהם – אצל המתים היתה מגמה של התעלמות, משל אינם מכירים את קרוביהם שעדיין חיים עלי אדמות.
דממה מעיקה השתררה בבית העלמין.
'מה פישרה של ההתעלמות?!' תמהו כולם.
תמיהתם נותרה באויר. המתים שזה עתה קמו לתחיה, כבר לא עמדו שם. הם פתחו בריצת טירוף אל עבר העיירה. לקח לאנשי העיירה כמה רגעים לעכל את מה שקורה, וכבר מיהרו לדלוק אחריהם בנסיון נואש להשיגם.
אחד מאנשי העיירה הצליח במרוצתו להשיג את קרובו הנפטר, ושאל אותו לפשר הריצה.
השיב לו קרוב המשפחה, תוך כדי מנוסה: 'עדיין לא הגיעה עת תחיית המתים. בשמיים חננו אותנו בשעה אחת בלבד. עלינו לנצל את הזמן!! נותרו לנו בסך הכל רק מעט יותר מחמישים דקות, אנו רצים כעת מהר אל בית הכנסת הקרוב, לחטוף ולחטוף!!' וכי יש בידינו זמן מיותר לנשק נכדים?!'
'הנה בית המדרש!' נשמעה הקריאה על ידי אחד המתים המהלכים. כל הנפטרים רצו לשם כל עוד נפשם בם, וגדשו אותם עד אפס מקום. השעה כבר עשר ועשר דקות – – –
המחזה היה נורא. אנשים גדשו כל פינה בבית המדרש. חלקם עמדו על החלונות. הכל עטה לבן, הוד של תורה ושל תפילה אפף את בית המדרש, בוקע רקיעים ויורד תהומות כל הארונות התרוקנו לחלוטין מתכולתם. לא נותר ולו ספר אחד שלא בא לידי שימוש. האחד נטל לידיו חומש, השני משניות, השלישי נ"ך, הרביעי התנדנד ליד ספר מוסר, המאחרים חטפו את התהילים, והמאחרים יותר תפסו בידיהם את הסידורים… אף אחד לא חיפש מקום מרווח לשבת. דבר לא עניין אותם מלבד שיהיה ספר קודש ביד. לחטוף, לחטוף ו- – – לחטוף! השעה כבר רבע לאחת עשרה – – –
הדקות מנוצלות עד תום. דקה חולפת לה ועוד דקה. השעון מתקתק, ועמו קרב ובא לסיומו פרק הזמן שניתן למתים. רפיון קל הורגש בהיכל בית הכנסת. קול הלימוד נשמע למרחוק, אבל לא באותה עוצמה כמקודם. אחד מהמתים נתן לבו לשעון המתקתק, ובדפיקה מהירה על בימת בית הכנסת השתיק את כולם לרגע קט. הוא ניצל את השתיקה שהשתררה, כדי לזעוק – השעה כבר עשר דקות לפני אחת עשרה! – – –
וזה עבד! הקולות שבו והתגברו ביתר שאת וביתר עוז. הלב דופק, והמתח מרגיע שחקים. האם ניתן להוסיף על מה שכבר נוצל עד תום?! האם קיימת מציאות שבה אפשר לדחוס ולנצל יותר ממאה אחוז?! קול הלימוד והתפילה שרק הלך וגבר עם כל דקה שחלפה והלכה לה, הוכיח שתמיד ניתן לשאוף ליותר. הביטוי 'קולות וברקים' יכול אך בקושי לתאר את מה שנשמע מבית המדרש, באותה שעה 'קול השופר הולך וחזק!'
נותרו רק עשר שניות – תשע, שמונה, שבע…
הבכיות שנשמעו מעזרת הנשים, וקולות הלימוד מלמטה, היו נשמעים קולות שלא מעלמא הדין. 'ותבקע הארץ בקולם!!!'
שלש, שתיים, אחת… השניה האחרונה דמתה לנצח, ו… כולם שבו למנוחות…
השעה נוצלה עד תום, המתים מילאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות מלאים וגדושים בתשובה, בתפלה, במצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות. הם שבו לעפרם מדושני עונג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם המרותקים למחזה בחוץ.
עם סיום התיאור הנורא הרעים המגיד מקלם בקולו: 'ומדוע שלא נחיה כך אנחנו? וכי בכך שאנו חיים יותר משעה אחת, האם יגרע חלקנו?! האם נגזר עלינו שזמננו ילך לריק, רק משום שיש לנו בשפע רב מן ה'שעה היקרה' הזו, כפול עשרים וארבע פעמים, בכל יום?!
אנו עומדים היום בערב יום הכיפורים. עוד שעות ספורות יתקדש היום הנורא. הבה ננצל את הזמן המועט לפנינו לתשובה ולמעשים טובים.
עדיין לא מאוחר. אפשר עדיין להספיק!
(ע"פ 'מטעמים לשולחן שבת' – ללמדך)