לאחר פטירת דודי זקני, עמוד ההוראה מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, סיפרתי לראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, שהיה חתן גיסו של הרב אלישיב, כי פעם ישבו בביתו כמה רבנים ודיברו עימו על כך שהתרבו הצרות ועל הצורך להתחזק. הרב אלישיב ישב עם הגמרא כדרכו ולמד כל זמן שלא נזקק לענות אלא כששאלו אותו במפורש. הלא ניצול הזמן שלו היה לשם דבר. אבל כששמע את הנידון שעלה בקרב הסובבים, הרים את עיניו מהגמרא ואמר משפט חריף וקצר: "צריך להתחזק מא' עד ת' – בכל התחומים"…
"אינני מבין את כוונתו של הרב אלישיב", אמרתי לרבי אריה. "אמנם נכון שאדם יכול להתחזק בתורה, בתפילה, במידות, בהכל – אבל כבר חז"ל אומרים "תפסת מרובה לא תפסת". למה הרב התכוין באומרו 'בכל התחומים'?"
שמע רבי אריה, ואמר לי בחיוכו הטוב: "אסביר לך. ההתחלה של התרוממות בעבודת השם, אכן מתחילה בצעד קטן. אבל הצעד הקטן הזה צריך להעשות עם רצון ותכנון שיהיו עוד ועוד צעדים, שהאדם ימשיך להתקדם ולהתרומם, עד שאכן יתחזק ויתעלה בכל התחומים… צריך תמיד להקפיד לא להשאר באותו המצב! תמיד לחשוב קדימה, לראות את היעד. נכון שהוא רחוק, אבל לפחות שנהיה בדרך!"…
ואוסיף מעשה מופלא ששמעתי מאחד מגדולי תלמידי החכמים בירושלים, שנקשר עם ענין הקבלות, וממנו נוכל ללמוד עד כמה גדול כוחה של קבלה קטנה לרומם את האדם ולשנותו לגמרי עם הוא מחזיק בה בכל עוז:
אותו תלמיד חכם סיפר לי, כי בבחרותו כאשר למד באחת הישיבות הגדולות החשובות בארץ, הקפיד בכל שנה לקבל על עצמו קבלה מסויימת לקראת יום הכיפורים. אולם לצערו אותן קבלות לא החזיקו אצלו זמן רב מידי, וכעבור תקופה קצרה, בחלוף הימים הנוראים גם הקבלות התרופפו יחד עימם לגמרי.
והנה שנה אחת כשהגיע יום הכיפורים חשב הוא לעצמו: אם בין כך הקבלות שלי לא מחזיקות מים, הרי שאין ענין לרמות כביכול את הקדוש ברוך הוא, והשנה יום כיפור יחלוף עליו מבלי שיקבל על עצמו קבלה ספיציפית, אלא יתחזק באופן כללי בלימוד התורה וקיום המצוות. החלטה זו ליוותה את כוונתו בכל התפילות של היום הקדוש בכל פעם שביקש: "זכרנו לחיים… למענך אלוקים חיים".
אך כאשר הסתיימה תפילת מנחה ועמדו להתחיל תפילת נעילה, ניקרה במוחו מחשבה והטרידה את מנוחתו: "איך אני נותן לעצמי לעבור את יום כיפור מבלי לקבל איזו קבלה, תהיה מה שתהיה"…
הזמן לחץ ושליח הציבור כבר התחיל לומר 'אשרי' בקול הומה ורוטט, כך שלא היה זמן רב מידי לחשוב מה ואיך, ובהחלטה של רגע קיבל על עצמו במוצאי היום הקדוש להתיישב וללמוד שעה ברציפות. ועם קבלה זו הוא ניגש לתפילת נעילה ברוממות רוח והרבה מרץ.
לאחר שהתסיימה תפילת מעריב, הוא יצא מבית המדרש, שמע הבדלה, והתיישב לשבור את הצום עם יתר חבריו בחדר האוכל. שם נודע לו כי הגיעו אתרוגים יפים אצל מוכר האתרוגים המיתולוגי שמתגורר בסמוך. הוא פנה לשם והתעכב שם שעה ארוכה במיון אתרוגים ובדיקתם, תוך שהוא שוכח לגמרי מהקבלה שקיבל על עצמו קודם תפילת נעילה.
רק בחצות לילה, כאשר נפל למיטתו תשוש ועייף, וכמעט בירך ברכת 'המפיל', לפתע נזכר בקבלה שקיבל על עצמו קודם נעילה, וחשכו עיניו. אך מיד החל לשכנע את עצמו שמחר ילמד שעתיים במקום היום שעה, ושתי מעלות יתווספו ללימוד, בכמות ובאיכות; הלימוד יהיה שעתיים ולא שעה, ברעננות ולא בעייפות.
אך מיד דחה את השכנוע, ואמר לעצמו כי ודאי הוא בא מעצת היצר לדחות את הלימוד לגמרי. ממנה חז"ל מזהירים במסכת אבות (ב, ד): "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה". הוא הכריח את עצמו לקום מהמיטה בגבורה, והתיישב ללמוד במשך שעה שלימה…
סיים אותו תלמיד חכם את סיפורו המאלף: "מאותה שעה הרגשתי כי קיבלתי משמים מן תשוקה מיוחדת ללמוד, ואותה תשוקה מלווה אותי עד היום… את הלימוד שלי במשך עשרות השנים האחרונות אני יכול לזקוף לזכותה של אותה שעה בודדת שהצלחתי להתגבר על הקושי הגדול שחשתי אז ולמדתי בה ברצף"…
ניתן ללמוד הרבה מוסר השכל ממעשה נפלא זה!
למחול ולהעביר על מידותיו – עצה לזכות לכפרת עוונות
בסיום מאמרינו על עבודת התשובה והתקווה למחילת עוונות, אי אפשר שלא להזכיר את העצה הקדמונית השווה לכל נפש כדי לזכות לכפרה ביום הקדוש:
בעל ה'חרדים' כותב השוואה מעניינת בין הצורך להשגת מיני ריפוי עבור הגוף הגשמי, לעבודת הריפוי הרוחנית עליה עמלים אנחנו. כשם שטבע הבורא יתברך בטבע מיני רפואות הגוף, ולפעמים על ידי נטילת תרופה פשוטה יכול אדם להירפא ממחלה קשה – כך גם במחלות הרוחניות, הקדוש ברוך הוא שהוא 'בורא רפואות', נתן לנו פעולות קלות שאפשר על ידן להרפא מחולי הנפש ולהינצל ביום הדין.
וזה לשונו: "יש לנו לבקש רפואות בדמים קלים, אחר שנמשלו חולי הנפש לחולי הגוף, ולפעמים רפואה שיעשה הרופא חכם במאה כסף הוצאה, מכמה מיני רפואות יקרות הערך, ולפעמים ימצאו מיני רפואה בכסף אחד או חצי כסף של מיני עשבים מרפאים בדרך סגולה"…
הוא מספר שם סיפור ששמע בתקופתו – לפני כארבע מאות שנה – אודות דוכס אחד שנעקץ משועל והגיע עד שערי מוות, וכל גדולי הרופאים והמומחים אמרו נואש, עד שערבי אחד מתושבי האזור ריפאהו באמצעות כמה עשבים פשוטים שהיו נפוצים לכל וניתנים לקניה בכל שוק.
"על דרך זה", ממשיך בעל החרדים, "יש לנו לבקש בשדה אשר ברכו השם – הוא הגמרא – מיני סגולות ורפואות קלות ורפואות חולי הנפש, לחלושים שאין בהם כח לסבול הרפואות הקשות – תעניות וסיגופים…"
וכאן הוא מונה כמה עצות – "סגולות" כלשונו – להירפא ולהינצל בדין, וברצוני להתמקד כעת בעצה השלישית: "והסגולה השלישית היא, אמרו חז"ל, כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עוון ועובר על פשע – למי נושא עוון? למי שעובר על פשע. לכן יוכיח האדם את נפשו ויאמר לעצמו: 'למה אסבול יסורים בעולם הזה ובגיהנום על עוונות, הלא טוב לי לסבול חרפת אנוש וגידופיו ולא להשיבו דבר, ולשמוח ביסורים, ועל ידם אעלה רופאה לנפשי ויזרח בחושך אורי, כמו שאמרו חז"ל הנעלבים ואינם עולבים וכו' עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
זוהי עצה פשוטה להציע, שקשה לבצעה – אך שכרה כה עצום ורב, ש'שווה' להתאמץ ולזכות לה. כמה עגמת נפש יכולים אנו לחסוך אם נחליט להעביר על מידותינו ולמחול בלב שלם למי שפגע בנו, גם אם לפי שורת הדין איננו צריכים לעשות כן.
הדבר מועיל כי הוא גם מלמד זכות על האדם באחד מן העבודות הקשות שבמקדש – בין אדם לחברו. מרעיש הדבר: הלא כל מה שעסקנו בו בארוכה עד כה, עם כל הרעיונות היפים והחיזוקים הנפלאים, מאבד את כל ערכו בעבירה שבין אדם לחברו. הלא כבר חרצו חז"ל ואמרו בסוף מסכת יומא: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו!".
בעניינים אלו לא יעזרו כל טצדקי שבעולם, אם לא נפייס את מי שפגענו בו. ואם אנו עצמינו נמחל לאלו שציערו אותנו, בשכר זה ייתן הבורא יתברך בלב כל אדם שיסלח לנו גם הוא, ולא נשאר חלילה מלוכלכים בעברות אלו.
והאמת היא, שכדי להתחזק כראוי ב'בין אדם לחברו', צריך להוסיף ביתר שאת התחזקות ביראת שמים וב'בין אדם למקום'. המשגיח דישיבת חברון, הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל, היה מספר שכאשר הגיע בחודש אלול לישיבה בסלבודקה, לא הורשה עדיין להשתתף בשיחותיו של 'הסבא' מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. היה זה חלק מדרכו החינוכית של הסבא – צעירי הישיבה לא הורשו להיכנס לשיחות, כדי שיעריכו את המוסר וייקרוהו, ולא יחשבוהו למובן מאליו.
אבל רבי מאיר היה 'מבקש' גדול, ובחשאי נכנס לפינה נסתרת בבית המדרש והאזין משם לשיחותיו של הסבא. בהגיע חג שמחת תורה, קרא לו הסבא ואמר לו: "הבחנתי בך שאתה מקשיב לשיחות שלי מפינת בית המדרש. אמור לי מה הבנת מן השיחות שמסרתי בחודש אלול, ואם ימצאו הדברים חן, הרי שארשה לך מעתה ואילך להכנס לשיחותיי".
"יסוד אחד הבנתי מהשיחות של הסבא", אמר רבי מאיר. "בשביל לקיים כראוי מצוות שבין אדם למקום, צריכים חיזוק של בין אדם למקום. אבל פי כמה וכמה צריכים חיזוק בבין אדם למקום – כדי לקיים מצוות שבין אדם לחברו!"…
חייך הסבא, ולא הוסיף עוד מאומה…
"תשובה היא מצוות עשה שוה לכל נפש"
לסיום, נביא אמרה מרוממת שלדרכה יכולה גם היא להאיר באור חדש את עבודת הימים.
בספר 'מים חיים' מובאת עדות נפלאה שנשמעה מפי האדמו"ר מסטריקוב, הגאון רבי אברהם לנדא זצ"ל, סיפור לו היה עד בבחרותו בעת שלמד בישיבת חכמי לובלין.
באותה תקופה כיהן כמשגיח הישיבה הגאון הקדוש רבי שמעון מזליחוב זצ"ל, שהחל לשמש בתפקיד לאחר פטירתו של מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, והיה ידוע כגאון עולם אשר כל רז לא אניס ליה בנגלה ונסתר. תלמידו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, הזכיר תמיד את שמו בסילודין והיה אומר שאינו מכיר עוד גאון כמותו בהיקף התורה עם קדושה וצדקות.
הרבי מסטריקוב סיפר כי הוא התלווה אל רבי שמעון לביקור חולים אצל אחד האדמו"רים החשובים בפולין, הצדיק רבי איצק'ל מויעליפאלי זצ"ל. רבי יצחק היה במצב סכנה ממש והיה גונח בייסורים, אך כאשר הגיע רבי שמעון עשה מאמץ לכבודו והתיישב על המיטה.
שני הצדיקים פתחו בשיחה, ובתוך הדברים התלונן רבי איצקל כי 'אינו יודע' לעשות תשובה. "איך עושים תשובה?" שאל את רבי שמעון בכובד ראש.
רבי שמעון השתתק פתאום, ולא ענה על השאלה. רבי איציקל חזר על שאלתו, אך רבי שמעון לא הגיב. תפס רבי איציקל את מקלו של רבי שמעון בכוחותיו החלושים ונופף בו, כאומר "לא אניח לכם ללכת עד שתורוני דרך תשובה"…
קם רבי שמעון ממושבו, ובעוד פניו בוערות בחרדת קודש אמר בקול גדול: "תשובה! תשובה!… תשובה היא מצות עשה השוה לכל נפש, ועל כל יהודי מוטל לעשות תשובה, ועל כל חטא אישי ופרטי הוא יוכל להתוודות ולחזור בתשובה!
אבל יש תשובה כללית ועיקרית, והיא שיחזור היהודי אל שורשו, אל מקורו! ואם מחפשים דרך לחזור בתשובה, הרי שאין לומר "אני עושה תשובה", "אנכי מחפש דרך תשובה"… הדרך לתשובה שלימה ואמיתית היא להתבטל לקדוש ברוך הוא ולעשיית רצונו. אין דבר זולת הריבונו של עולם – כך שבים בתשובה!"…
סוד שיח שרפי קודש מי יבין, אך אנו לדרגתינו יכולים להפיק לקח נפלא:
הסוד לתשובה שלימה לפניו יתברך, ובעצם לכל היסודות שהעמדנו במאמר זה, הוא להפקיר את עצמינו לחלוטין בידיו יתברך. לכשתמצי לומר, זוהי מהות התפילה "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" – לא בשבילנו, לא למענינו, אלא למענך עשה. כל מטרתינו כאן היא לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, ואם נפנים זאת ונשיב אל לבבינו, ייקל עלינו לזרוק את היצר הרע ומדוחיו ולשוב אל בוראינו ואהבה ובלב שלם, ונזכה יחד עם כל בית ישראל למחילה סליחה וכפרה, ולגמר חתימה טובה.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')