מגיע האדם לדין בראש השנה, והקב"ה אומר: האדם הזה בא פעם אחת אלי לשמוע דברי תורה? הוא הגיע לשיעור תורה בכל השנה הזאת? איך הוא רוצה שאתן לו פרנסה טובה ובריאות איתנה, אם הוא לא בא ללמוד את תורתי הקדושה? אם הוא בא לשמוע דברי תורה ויש לו קביעות, אשריו ואשרי חלקו ומה נעים גורלו.
במסכת אבות (ו, ב) שנינו: "אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", ואמר הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שבימים הללו – אלול, ראש השנה ויום הכפורים – לא רק בת קול יוצאת ומכרזת, אלא הימים עצמם זועקים וצועקים – שובו בתשובה!
חסידים ראשונים היו צמים כל עשרת ימי תשובה, ורק ביום שבת היו אוכלים. יש שכתבו, שאפילו בשבת של עשרת ימי תשובה מתר לצום, אולם להלכה לא צמים ביום שבת קדש.
עד כדי כך יקרים ימי התשובה הללו, ושונים הם לטובה משאר ימות השנה. צריך לדעת לנצלם, שהם ימים גדולים מאוד מאוד.
העיקר בימים אלו הוא ההתבוננות, הבחינה והבדיקה של כל מעשינו. עוד מעט יבדק המאזן הסופי שלנו, של כל השנה כלה – "ודע כי על כל אלה יביאך במשפט". צריך למהר ולחזר בתשובה על העונות, ולהוסיף לעצמנו זכויות של מצוות.
החזרה בתשובה יכולה להיות רק באמצעות לימוד התורה, אם אדם אומר: 'חזרתי בתשובה, אבל אינני לומד תורה', אני יודע שהכול ספורים. אם לא התחלת ללמד תורה, לא התחלת לחזר בתשובה!
התורה נותנת לנו את היכלות לחזר בתשובה, והתורה גם נותנת לנו את הכח לעמד בנסיונות. אם אין תורה, חלילה, אין כח לעמוד. האדם נופל.
לכן חיבים ללמד, בבית הכנסת ובבית. כדאי לקחת חברותא, אפילו בכסף, וללמוד איתו. זוהי זכות גדולה מאוד.
מרגע שהסתובב הוא מתקרב…
רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל כותב באחד ממכתביו: "ובאמת דרכי התשובה קשים עד מאד, כי אופן התשובה צריך שיקיף את כל התורה כלה, לפשפש בכל פרט".
על הכל צריך לחזור בתשובה, על כל חטא ועוון, ועל כל מצוה שלא קימנו בשלמות. האמת היא, שגם מעשים טובים שאנחנו חושבים שהם שלמים – אם נבחן אותם היטב, נגלה שעדין חסר בהם הרבה.
כיון שכך, שמא יאמר האדם: 'אם ככה, אי אפשר לחזור', וישאר כגוי לכל דבריו?!
חס וחלילה. מה שיכול להציל – יציל, ובעצם התחלת התשובה כבר אתה נמצא בדרך הישרה, ונחשב לך שחזרת בתשובה.
נתאר לעצמינו אדם שנמצא באיזושהי צמת, וצריך להגיע מאשקלון לירושלים. מישהו אמר לו לנסוע ישר, והוא נוסע ישר. נוסע ונוסע, ולא מגיע. פתאום הוא אומר: 'רגע, זאת לא הדרך. נסעתי כבר כמה פעמים לירושלים, ואני זוכר שהיו בדרך הרים, ופה הכל מישור! מה קורה כאן?!'.
הוא שואל מישהו: "איך מגיעים מפה לירושלים?" והלה עונה לו: "לירושלים? זה בכוון ההפוך! כל הזמן התרחקת מירושלים…"
מה עושה הנהג? פנית פרסה. ברגע שסובב את המכונית – הוא כבר חזר לדרך הנכונה. מאותו רגע שעשה את הסבוב, הוא לא מתרחק יותר, אלא מתקרב למטרה.
כשהאדם "מסובב" את עצמו לחזר בתשובה, הוא כבר נמצא בתשובה.
כמובן, התשובה היא עבודה גדולה ומקיפה מאד, עבודת חיים, אבל אם אדם יתחיל – בעזרת ה' הוא יגיע, ואם לא יתחיל – לעולם לא יגיע.
אם אדם נחוש בדעתו, ומתקדם כל יום מעט, לומד כל יום ומתקן בהדרגה את מעשיו – הוא יצליח בעזרת ה' להשיג את המטרה.
אם אדם מתחיל, והוא נחוש בדעתו להמשיך ולהתקדם צעד אחר צעד, בעזרת ה' הוא יצליח.
יש כאן, בישיבה, אנשים שאמרו: 'איך נצליח ללמוד את כל הש"ס?..' אבל הם התחילו, וברוך ה' המשיכו וסימו את הש"ס, לא פעם אחת אלא פעמים, ועוד זמן קצר עומדים לסימו פעם שלישית.
אבל מתי נחשב לו כך? אם יש לו קביעות, שאינו מותר על הלימוד הזה בשום אופן ובשום מצב.
אם אדם נמצא בדרך התשובה, מתוך רצון ודבקות במטרה, ולומד בקביעות את התורה ואת ההלכות – תהיה לו סיעתא דשמיא והוא יזכה להצלחה גדולה.
נושא עוון
מהי המדה הזו – "נושא עון"?
רש"י על הגמרא (ראש השנה יז ע"א) פרש: "מגביה כף מאזנים של עוון".
הקב"ה רואה את חטאיו של האדם ויודע כי מצד הדין והחשבון, כף החובה תכריע את כף הזכות. מה עושה הקדוש ברוך הוא כדי למלט את האדם מדינו? הוא מגביה את כף החובה, כדי שכף הזכות תכבד ותכריע את כף החובה.
אך לא כל אדם זוכה להנהגה המיוחדת הזו של בורא עולם. אומרים חז"ל (ר"ה יז ע"א): "למי נושא עוון – למי שעובר על פשע". אתה רוצה שהקב"ה ישא את עוונך ויצילך מן הדין? תנהג כמותו! תעביר על מדותיך, כשם שהקב"ה מעביר על מדותיו. תותר למי שפגע בך, תסלח ותמחל למי שהכעיס אותך.
כך אמרו חז"ל (שם): "כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". הקב"ה נוהג עם האדם במידה כנגד מידה. אתה סולח לחברך – הוא יסלח לך; אתה מתעלם ממה שחברך פגע בך – הקב"ה יעלים עינו מחטאיך אשר פגעו ופגמו בכבודו.
נמצינו למדים, שהדרך להנצל מן הדין עוברת דרך מעלות המדות.
אל תהיה אכזרי ונקמן כעורב
סיפר לי אדם, שבמשך תקופה היה נכנס לביתו עורב ומנקר מהאוכל שבמטבח. האיש ההוא היה מסלק את העורב, אך למחרת הוא היה שב. העורב היה עקשן, שום דבר לא הועיל. הוא הפך למטרד, והאדם החליט לעשות לכך סוף. בפעם הבאה שנכנס העורב לביתו, לכד אותו והרגו.
הוא חשב שנפטר מהמטרד, ולא ידע מה מצפה לו. זמן קצר לאחר כן החלה להקת עורבים לעוט עליו. לכל מקום שהלך, היתה להקת העורבים מלווה אותו ומשמיעה לעברו קולות מאימים. חייו הפכו לגיהנם.
הוא לא ידע איך להפטר מהסיוט הזה. בלית בררה החליט לעזוב את עירו למשך תקופה, מתוך תקוה שבינתים העורבים ישכחו ממנו, ואז יוכל לשוב לעירו ולחזור לחיות חיים נורמליים. הוא עבר להתגורר בעיר אחרת. ביום הראשון הוא קם בבקר ויצא לרחוב, ואת מי הוא פוגש? את להקת העורבים. הם לא הניחו לו, אלא עשו את כל הדרך למקומו החדש והמשיכו להציק לו ולהטרידו.
זו התכונה של העורב. הוא אינו מותר ואינו סולח למי שפגע בו או באחד מחבריו העורבים. הוא נוקם ונוטר, בלי רחמים, בלי גבול.
אלא שאם נתבונן בהתנהגותם של בני האדם, נראה שהם אינם שונים מן העורב. אם מישהו פגע בך וצער אותך, אתה לא שוכח לו את מעשהו עד יומו האחרון. אם כן מה ההבדל בינך לבין העורב?
מותר האדם מן הבהמה. לאדם יש נשמה, יש לו דעת. הקב"ה מצפה מן האדם שידע להתעלות מעל היצרים השפלים שלו, לשלט ולכבש את המידות הרעות שלו, לא לתת להן להשתלט עליו.
גם אם ההוא פגע בך – עליך לוותר לו. כלל ידוע הוא: מויתור לא מפסידים, רק מרוויחים. אם תותר – הקב"ה יותר לך. "למי נושא עוון – למי שעובר על פשע". אם תותר – גם תקנה את לבו של האדם שפגע בך. "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). לבו של האדם מרגיש, יש תשדורות שעוברות מלב אל לב, בלי מלים. וכשאתה מותר לו – אתה מהפך את לבו, ויחסו כלפיך ישתנה מקצה לקצה
(מתוך הספר 'משכני')