כי גם זה לך בן (ל"ה, י"ז)
אחת המתנות שקיבלנו, אחד הערכים שאנו גאים בהם ללא ספק, הוא הרצון התמידי המפעם בלב כל מי שיהודי יכונה, להיטיב לזולתו, לתמוך בו, להרבות חסד, להעניק לחברו עזרה וסיוע. כמה סיפוק ואושר צרוף יש ברגע הזה, בו יהודי מרגיש שיש לו את היכולת לעזור, לתת, להקריב מעצמו ולסייע לאחר, ועזרתו באמת עמדה לימין חברו וסייעה לו בזמן אמת לעבור רגע קשה או מורכב. לתת זה לקבל, כולנו יודעים, ושואפים לתת ולסייע ככל האפשר.
הבעיה היא, שרבים סבורים שהם לא באמת יכולים, הם לא מסוגלים ואין בהם את העוצמה לעמוד באתגר כזה, להיות כתובת שמסייעת לכל דורש, להיות האדם אליו פונים ובעזרתו יוצאים מכל מצוקה. זה נראה כמו משימה שמתאימה ליחידי סגולה, מנהלי ארגונים גדולים, בעלי יכולת כלכלית גבוהה, או אנשים מוכשרים במיוחד.
וכי זו האמת? וכי אדם רגיל, מן היישוב, שאין לו ארגון ולא מערכת, אינו משופע בכסף והוא לא בעל כישרון מזהיר, אינו יכול להפןך למגדלור של נתינה ותמיכה? וכי בהכרח נדרשים כישורים יוצאי דופן, יכולות כספיות גדולות, נכונות להתמסר בשעות לא שעות, התייצבות למשמרת התנדבות ארוכה וכיוצא באלה – כדי להפוך למופת של עזרה, כדי להיות מסוגלים להעניק סיוע שיש בו כדי לשפר חיי אדם אנשים ואף לחלצם ממצוקתם ולהפוך את חייהם מן הקצה אל הקצה?!
כאמור, יש שכאלה שחושבים שככה זה, אולם הבה נגלה שאין אלו פני הדברים:
לכל אחד מאיתנו יש כח סמוי, יוצא מן הכלל. הוא לא עולה כסף, ולא לוקח זמן. הוא לא דורש כישרון יצירתי, ואינו מצריך משמרות ארוכות. למעשה, תוך כדי חיי היום יום, בין ריצה לאוטובוס לרכישה במכולת, בדרך לכולל או בחזור מהעבודה, לפני ארוחת ערב, לאחריה וגם באמצעה, בכל עת ובכל רגע – יכול כל יהודי להפוך למעיין נובע של נתינה ותמיכה, בעזרת כלי אחד פשוט, שכולנו מצויידים בו:
הפה.
היכולת להביע מילה, דיבור, אמירה או מחמאה. זה הכל. זה משנה חיים של אנשים, זה נותן להם כח, זה מעניק להם שמחת חיים, לפעמים זה מה שיחלץ אותם ממצוקתם. כן, ככל שזה פשוט, זמין, נגיש ונוח, כך זה לא ייאמן: מילה אחת, מחמאה במקומה, תשומת לב חיובית, אמירה משבחת – זה משנה גורלות של אנשים, נותן להם כח ותקווה!
זה כל כך מצוי, עד שמיותר להכביר בדוגמאות: הרעיה או הילד שהכינו ארוחת ערב, החזן שזה עתה התפלל לפני העמוד, כמו גם הבחור שיושב ולומד בשקיקה בפינה, כמו בעל המכולת שסידר מדפיו בזריזות, כמו נהג האוטובוס שהופיע זה עתה, כמו כל שכן, ידיד או מכר, שרק נאמר לו: 'תודה היה מאוד טעים!', יישר כח, התפללת נהדר!', 'כל הכבוד, חילך לאורייתא!', 'וואו, איזה מסודר ונעים לקנות פה', 'איך הגעת בזמן', ואפילו בוקר טוב או לילה טוב, החיוך שלך מאיר עיניים – – –
כל אותם משפטים 'קטנים' כביכול, שאינם דורשים מחשבה ולא מערך משומן, לא עולים פרוטה ואפילו לא לוקחים זמן – המילים והמשפטים האלה נותנים כח, מעניקים תקוה, מדליקים אור בעיניהם של חברים ומכרים, פותחים להם שער להצליח. זה כל כך פשוט וזמין – כמה כדאי לשים לב ולעשות!
ובפרשת השבוע יש לנו דוגמא חיה לכך: רחל אימנו עומדת ללדת את בנה השני, בנימין. המצב קשה, היא מסתכנת בנפשה. אומרת לה המיילדת 'אל תיראי, כי גם זה לך בן!', רגע, וכי רחל אימנו לא ידעה שהיא עתידה ללדת את השבט האחרון משבטי י-ה, את בנימין? וכי המיילדת חידשה משהו, או גילתה משהו שלא היה ידוע קודם? הרי רחל אימנו היתה נביאה, היטב ידעה מה היא יולדת, וכי הוא בן, ואף הספיקה לקרוא לרך הנולד בשמו!
אלא שכאן מסתתר מסר סמוי: גם כשהכל ברור וידוע, גם כשיש נבואה שמימית שהתינוק ייוולד, גם כשהיולדת היא נביאה שיודעת שייוולד בן ושמו בנימין – עדיין, ברגע המאתגר של הלידה, המילה הטובה של המיילדת נותנת לה כח, נוטעת בה עוצמה לעבור את הרגעים הקשים, מעניקה לה יכולות. נכון, רחל אימנו היתה יולדת בכל מקרה, וכאמור – כנביאה היא ידעה בדיוק מה ייוולד, איך הוא ייקרא, וכי הוא האחרון מ-12 השבטים, ובכל זאת המילה הטובה נתנה לה כח!
אחים יקרים, לכולנו יש הזדמנויות כאלה, אינספור, בכל יום. כל מי שמסביבנו עלול להיות ברגע קשה עכשיו, וגם אם לא – מילה טובה תמיד עוזרת, תמיד משמחת, בכל מצב נותנת כח. הבה נפזר סביבנו מילים טובות מכל הלב, נחפש כל סיבה להחמיא בבית ומחוצה לו, בקרב חברים ובין מכרים, לאנשים קרובים ואף לזרים, ונזכה להיות שותפים בהארת חייהם ובהצלחתם של ברואי תבל, שנטלו כח והחזיקו מעמד בכוחה של מילה טובה!
ה'מתמיד' המפתיע של הישיבה…
הם היו שני חברים, שלמדו יחדיו בישיבה, לפני כחצי יובל. חברים אמרנו אולם אין זה מדוייק – שכן האחד היה תלמיד שקדן שהגה בתורה בהתמדה, נחשב לאחד מגאוני הישיבה שידיו רב לו בכל סוגיא נלמדת, ואילו השני – רחוק היה מהתמדת התורה כרחוק מזרח ממערב, התקשה לשבת על מקום אחד יותר מרבע שעה, וגם כשרונו היה בינוני ומטה…
ודווקא לכן, כשנפגשו כעבור שני עשורים, היה בעיני השקדן לפלא, כשנודע לו שהחבר ההוא – אותו הכיר מהישיבה, קם והפך למרביץ תורה נודע, והוא מפורסם כגאון ששולט היטב בכל מכמני המסכתות הנלמדות בישיבות, וכמתמיד שהוגה בתורה ללא הפסקה. רגע, איך זה יתכן, הלא בישיבה נחשב כבינוני מינוס, ואולי כחלש מינוס…
החליט החבר להתחקות אחר עקבות חברו לשעבר, ולגלות מה עבר עליו מאז הכירו בישיבה ועד ימינו אנו, ואז נפעם כשנודע לו דבר הסיפור, ומעשה שהיה כך היה:
אותו בחור, שכאמור היה נכשל ונחשל בכל תחום לימודי, נשבר לבו בקרבו, והוא הרגיש שאין מקומו עוד בישיבה. באחד הימים בא לפני ראש הישיבה, והודיעו בקול שבור אך נחרץ כי הקיץ הקץ על נסיונותיו למצוא טעם בלימוד התורה, והוא מבין שעם כל הכאב והצער שבדבר – הוא פשוט סוגר את הגמרא ויוצא לעבוד, לפחות לעשות משהו בחיים.
ראש הישיבה שמע, וחש כאב עז מפלח את לבו. היטב ידע כי לא קל לתלמיד שלפניו, כל יום בישיבה דורש ממנו מסירות ומהווה אתגר. ובכל זאת, כששמע את הדברים יוצאים מפיו – חש שאינו מסוגל לתת לו לעזוב בצורה כזו, והחל לשואלו:
'אמור לי בבקשה, כמה זמן אתה כן מסוגל ללמוד, במאמץ מקסימלי?', והבחור הרהר ארוכות כמחשב את חשבונו, והשיב: 'בקושי בקושי, אולי אגיע לארבע שעות ביום…. זה המקסימום!'
'אם יורשה לי שאלה נוספת,' הגיב ראש הישיבה בשאלה, 'וכמה להערכתך לומד הבחור המתמיד ביותר בישיבה, זה שלא עוזב את הגמרא כמעט ולו לרגע?', 'אוהו', הגיב הבחור, 'המתמיד של הישיבה – להערכתי הוא לומד ארבע עשרה שעות ביממה. ארבע עשרה שעות. ואני, המקסימום שאני מסוגל בקושי רב ובמאמץ עילאי זה אולי ארבע שעות!'
'אם כן אתה עוקף את המתמיד של הישיבה, כן? זה ידוע לך?' – אמר ראש הישיבה, 'הבה נעשה חשבון: באבות דרבי נתן כתוב, שפעם אחת בצער שווה יותר ממאה פעמים שלא בצער. אמת ויציב כי המתמיד הלז לומד ארבע עשרה שעות ביום, אך זה בא לו בקלות יחסית, זה כשרונו והוא נהנה מכל רגע. לעומתו, אתה – כשאתה לומד ארבע שעות בשיא המאמץ, הרי זה ארבע שעות בצער, שהן שוות כמו ארבע מאות שעות של המתמיד הנבחר בישיבה. אז מי לומד יותר ממי?!'
הבחור צחקק במבוכה, והשיב ב'נו נו…' סתמי שכזה. הוא לומד בצער, ולכן כל שעה שלו נחשבת מאה, כלומר – שעה אחת שלו – זה כמו שבוע לימוד של המתמיד בישיבה. חשבון מעניין, אבל לא כל כך מתקבל על הדעת… 'ראש הישיבה עושה ממני צחוק…' – פלט לבסוף במבוכה רבה, 'הלוואי הייתי מגיע לקצה קרסוליו של מתמיד הישיבה!'
'אתה לא רק מגיע, ולא רק לקצה, ואף לא לקרסוליו. אתה עוקף אותו, ובענק. ארבע מאות שעות ביום, הוא בשום אופן לא יכול לתת תפוקה כזו, גם אם ירצה. אתה המתמיד של הישיבה, איך אוכל לוותר על המתמיד של הישיבה?! איך אתה מהין לחשוב על עזיבה, שעה שאתה הכתר של התמדת התורה בישיבה?!'
הבחור חייך, והחל להתווכח. החשבון לא נכון, ואולי הוא רק בערך, ואולי רק כמעט. הוויכוח נמשך והתלהט, עד שהשניים קבעו ללכת אל הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, ולשאול את פיו. כשנכנסו, ראש הישיבה הציג את הבחור שלצידו במילים הבאות: 'היום הגעתי ועמי המתמיד של הישיבה שלנו, מספר אחד בהתמדת התורה בישיבתנו!' – כשהבחור מסמיק ומחוויר לסירוגין, ואילו רבי חיים מתחייך חיוך גדול, ומביט בו בהתפעלות…
ואז, תיאר ראש הישיבה את החשבון במדוייק, והסביר באיזה 'מתמיד' מדובר… הוא לא יכול ללמוד יותר מארבע שעות, זה דורש ממנו מאמץ עילאי. לפי התרגיל החשבונאי של פעם אחת בצער שווה כמו מאה שלא בצער – הרי שהוא עוקף את כל תלמידי הישיבה פי כמה וכמה, ולימודו הוא כלימוד ארבע מאות שעות מדי יום!
עתה, הביט רבי חיים בבחור במבט מתפעל שבעתיים, וביקש ממנו: 'נו, אם אתה כזה מתמיד גדול – תן לי ברכה!'
והבחור, המום, נבוך ומבולבל גם יחד, לא הצליח להוציא הגה מפיו. רבי חיים קניבסקי מבקש ממנו ברכה, כי הוא המתמיד של הישיבה!
אולם רבי חיים לא התכוון לוותר, ועמד על כך שה'מתמיד' של הישיבה יברכו, עד שלא נותרה לו ברירה, והוא שלף מפיו ברכה חטופה ומגומגמת משהו 'ימלא השם כל משאלות ליבכם לטובה', ורבי חיים נענה ב'אמן' ובברכת 'וכן למר'…
הביקור הסתיים, וראש הישיבה, יחד עם הבחור, שבו לישיבה. עתה הרגיש הבחור שלא בנוח, הרי הוא המתמיד של הישיבה, רבי חיים קניבסקי מבקש ממנו ברכה – איך הוא יכול לעזוב את הישיבה? איך הוא יכול להיפרד ממנה? הוא חייב לנסות, שוב ושוב ושוב – עד שהצליח ואכן גדל וצמח למרביץ תורה ההוגה בה בשקידה רבתי, ושמו נישא בהערצה בפי כל תלמידיו – כפי שמסופר בגיליון 'שיעורי ליל ששי לבני עליה', מפי החבר הנפעם של הבחור…
ועתה, אחים יקרים, בואו חשבון: אם ראש הישיבה היה מתחיל במילות מוסר וכיבושין, אם היה מתעלם, אם היה אפילו מצטער – כל אלה לא היו משאירים את הבחור בישיבה, ולבטח לא מגדלים אותו לתלמיד חכם ומרביץ תורה. אבל ראש הישיבה בחר בדרך של מילה טובה, וברגע בו שמע על תלמידו המתקשה – החל להחמיא לו, לרומם אותו, הכתיר אותו באחת ל'מתמיד' הבלתי מעורער של הישיבה – והתוצאה הברוכה ידועה.
אחים יקרים, סביבנו המון אנשים כאלה, ברגעים דרמטיים יותר ופחות בחייהם, ברגעים קשים, וגם ברגעים פשוטים. מחמאה אחת מכל הלב, מילה טובה שנותנת כח, משפט מחזק שמטעין אנרגיה – את זה כולנו יכולים לתת, ולעולם לא נשער לאן הדברים יובילו ומה תהא התוצאה. הבה נחפש כל הזדמנות לומר מילה טובה, להחמיא לזולת, לחפש בכל אדם את הנקודות החיוביות ולהחמיא עליהן מכל הלב, ונזכה להיות שותפים בבניינם של רבים ובהצלחתם לדורות!
כמה מילים שחוללו מהפך!
הסיפור הבא, ראשיתו בבחור נחמד אחד, בן למשפחה טובה, אשר לדאבון כל לב בפתע פתאום החל להידרדר רוחנית. הוריו ומוריו חזו בכאב בילד הפלא עד לא מזמן, כיצד הוא חוצב לעצמו בורות נשברים שאין בהם מים ולא לחלוחית תורה, מתחבר לגרועים שבחברים, ומוצא את עצמו ממושמע ונכנע לתכתיבי היצר.
הדבר היה כואב ומצער, וגם מעורר תמיהה. הוא נולד וגדל בבית מצויין, ספג מנעוריו חינוך טוב, וגם הצליח בלימודיו. כל מי שניסו לדבר אל לבו, לא רק שליבם התמלא כאב עצום, אלא שגבותיהם גם הורמו בתדהמה. איך זה קרה? מנין לו לבחור שחונך וגדל כראוי – לעזוב את אורחות החיים והחינוך שקיבל? מה גרם לשינוי הדרמטי כל כך בהתנהגותו?!
אחד היועצים החינוכיים הנודעים נכנס בעובי הקורה, והחל לשוחח עם הבחור, שיחה ועוד שיחה, מנסה לדלות מעומק לבו את הסיבה שמובילה את הבחור לבחור בדרך לא טובה. לא בנקל עלה בידו לפרוץ את סגור לבו של הבחור, אולם לבסוף, היתה לו תחושה שעמד על סוד העניין, והוא מיהר לגבש תוכנית פעולה…
הלה יצר קשר עם משגיחי הישיבה אליה השתייך הבחור – אם כי קשה לומר שלמד בה, וביקש את עזרתם. 'נחוצים לי 7-8 בחורים טובים ויקרים, עידית שבעידית של הישיבה, לצורך משימה חשובה של הצלת נפשות רוחנית!' – ביקש, וגם נענה. ערב אחד ישב עם חברי הקבוצה, ופרש בפניהם את היוזמה – שלהערכתו יש בה כדי להציל את הבחור…
הבחורים נענו בשמחה, ועוד באותו ערב יצאה היוזמה אל הפועל. שמונת הבחורים שנטלו על עצמם את האחריות, החליטו פשוט להתחבר אל הבחור, לדרוש בשלומו בכל עת, להחמיא לו בכל הזדמנות, לקרבו אליהם בקריאה של חיבה. הם מעולם לא העירו לו דבר, לא אמרו לו מילת ביקורת, רק הרעיפו עליו מחמאות, ותמיד מצאו סיבה לומר לו מילה טובה…
דבר יום ביומו, ערב ובוקר, הם עשו הכל כדי לפגוש בו, לומר לו 'בוקר טוב' בהארת פנים, להחמיא על החולצה המגוהצת, על המילים שהשיב, על חכמת החיים ששזורה בכל מילה שיוצאת מפיו. אין לדעת אם האמינו בכל המחמאות שהרעיפו עליו, אבל הם האמינו במטרה, ובתוצאותיה המקוות…
ולא ארכו הימים, והבחור דנן, שלא היה מודע לכל המתרחש מאחורי גבו, חש חלק מהחבורה האיכותית בישיבה. הן שמונת הבחורים הטובים של הישיבה, מתעניינים בו בכל עת, מחמיאים לו בכל שעה, דורשים בשלומו באהבה בכל הזדמנות. ופתאום, לא היה לו נעים להמשיך לשהות בחברתם של החברים הישנים – שדרדרו אותו אל פי פחת, שכן השהיה בחברת הבחורים הטובים – היתה לו נחמדה בהרבה, מתגמלת הרבה יותר, במילים טובות וחמות…
רק מאוחר יותר, גילה היועץ שטיפל בעניין את הסיפור כולו למחנכיו של הבחור, שהופתעו מהמהפך שהתחולל בנפשו של תלמידם. הוא סיפר, כי לאחר אינספור שיחות עם הבחור המתמודד, גילה וזיהה כי הוריו – שהם חכמים ונבונים, יראי שמים בתכלית ואנשים רציניים מאוד – למרבה הצער לא השכילו להעניק לבנם מילה טובה, לטעת בו שמחת חיים, חדוות עשיה. מתוך רצונם הכנה לחנכו היטב, עסקו בעיקר בדברי ביקורת כלפיו, אז הוא הלך לחפש מי שיחמיא לו…
כך מצא את החברים שדרדרו אותו רוחנית, וכך נגאל מהם – בעזרת חברים טובים ששמו להם למטרה להעניק לו את אותן מילים מעודדות ומחזקות, שהפיחו בו שמחת חיים וחדוות חברים. הוא פשוט כבר לא נזקק לחברים השליליים, שכן הטובים שבחבורה – אותם הוא מעריך שבעתיים – מרעיפים עליו מילים טובות לרוב, ואלה מוצאות מסילות ללבבו…
על סיפור המהפך שהתחולל בנפש הבחור, מעיד הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ' שליט"א בספרו 'טיב הפרשה', ויש בו מסר מעורר מחשבה: הכי קל להעביר ביקורת, לנסות לתקן, להניח את האצבע ולמקד את המבט בשלילי. זה עשוי ליצור תוצאה טובה, אבל אינספור פעמים מוביל לתוצאה גרועה והרסנית…
ומנגד, מילים טובות בונות עולמות, מחיות נפשות, מעניקות שמחת חיים ונותנות כח לעמוד בפני כל אתגר, לנצח כל התמודדות, להתגבר על כל קושי. מילים טובות מעניקות לאדם משמעות לחייו, משנות את המבט שלו על עצמו, ואפילו מחייבות אותו להתאים את עצמו למידות של המילים הטובות המדוברות עליו. זו הדרך המובחרת להשפיע ולהועיל, זו הדרך הטובה ביותר להעניק עזרה לאדם מתקשה, לתת לו כח!
כל אדם, בחור כמבוגר, סב כאב, תלמיד חכם כעם הארץ, מגיד שיעור או רופא, נהג אוטובוס או אדריכל, מלמד או אפילו חברותא – זקוק למילה טובה. הדבר מחייב אותו לעמוד בסטנדרטים גבוהים, בהתאם למילים הטובות שנאמרו לו, ונותן לו כח לצלוח כל אתגר, להתמודד בגבורה, להצליח בחיים. הבה נעניק מילים טובות לכל סובבינו, בבית ובחוץ, בקהילה ובשכונה, הבה נרעיף מילים טובות מכל הלב – ונהיה שותפים בהצלחתם של כל מכרינו וחברינו כל החיים!
המילים הראשונות – מכריעות!
הגאון רבי ראובן שראבני זצ"ל, מראשי ישיבת 'יקירי ירושלים', נודע כמחנך בחסד עליון, שמצא מסילות ללב כל תלמיד. בנו, יבדלחט"א הרה"ג רבי יהושע שליט"א, מספר כי אביו נהג לומר, שבנוהג שבעולם, אם אבא מגלה את בנו בבית בשעה שהוא אמור לשהות במוסד החינוכי, הרי שבדרך כלל הוא יתקיף את בנו בשאלה: 'מה אתה עושה כאן? למה אתה לא בישיבה? למה אתה לא במוסד? מה קרה – למה אתה בבית?'
זו לא הדרך. כשאבא פוגש בן בעיצומו של יום, ראשית עליו לומר לו מילה טובה, להעניק לו חיבוק אוהב. לומר לו 'כמה אני שמח לראות אותך, לקבל את פניך שלא בשעת שגרה.' רק לאחר קבלת פנים לבבית, שמעידה על קרבת הלבבות והאהבה המפעמת בלב של אבא – כפי שהוא מובעת במילותיו, אפשר להתחיל לברר מה קרה, האם נענש, ולמה…
אבל האל"ף בי"ת, ההתחלה, חייבת להיות מילה טובה, חייבת להתחיל במשהו מחזק, מעודד ואוהב. רק כך אפשר למצוא מסילות ללב הבנים, ולהצליח לגדלם לתורה וליראת שמים כשאיפתנו הטהורה!
מאמר של ר' אשר קובלסקי
היה מיוחד מאוד אשמח אם היה טור מיוחד על בחורים הישיבות יש"ק בנפדר ויש"ג בנפרד עם רעינות חינוכם ומוסרים.