ליל התקדש החג בביתו נאוה קודש של הצדיק המקובל רבי סלמאן מוצפי זצוק"ל. הכל מוכן ומזומן לקבלת יום הדין בחרדת קודש – הבית נקי ומצוחצח, המפות הלבנות והצחורות בוהקות ביופיין, בני הבית כולם לובשי לבן לכבוד יום טוב, והבית כולו אומר מקודש מקודש!
הנה חוזר הצדיק מבית התפילה, פניו הקדושים מאירים וזורחים בנוגה אור עליון. הוא מברך בנחת את בני הבית בברכת 'שנה טובה', לכל אחד ואחת בפרטות. לאחר מכן מורה הוא בנינוחות לזוגתו הרבנית הצדקנית לגשת להדליק הנרות לכבודו של יום.
אך אוי! אך סיימה הרבנית את מצות ההדלקה, פתאום כבו להם לפתע כל הנרות בבת אחת! כאילו יד נעלמת סטרה להם לכבותם בכוונה! הרבנית נבהלה על נפשה, כמו כל שאר בני הבית – מעולם לא קרה להם כזאת! – אך משהביטו בפני הרב, הוא לא נראה מודאג כלל, רק חייך קלות, באמרו: "ובכן, אם כבה הנר מדליקים שוב…"
לאחר שסיימה האם את סדר ההדלקה השני, שנלווה ברוב תפילות ותחינות בדמעות רותחות, נפנה הרב הצדיק לקדש על היין. הוא נטל את בקבוק היין לידו ויצק אל תוך הגביע, עד שעלה בו היין על גדותיו. לאחר מכן מזג היין במים בשלוש פעמים, כידוע ליודעי חן. המשפחה כולה עמדה סביב השולחן בהשקט וביראת כבוד, מוכנים ומזומנים לצאת ידי חובת קידוש היום. הרב הקדוש נטל לידיו את הגביע המלא, לרגע קט עצם את עיניו, בהכנה רבה לקראת מצות הקידוש.
אך, אבוי! לפתע פתאום נשמט הגביע מידו, התהפך על השולחן החגיגי, והיין כולו נשפך על המפה הלבנה והבוהקת! כאילו יד נעלמת דחפה את הגביע והפכתו בכוונה! בני המשפחה נבהלו מאוד, ליבם נמס ונמוג: מעולם לא קרה בביתם מקרה שכזה! אך בהביטם בפני הרב, הוא שוב נראה ננוח ומרוצה, כמי שלא קרה כאן זה עתה ולא כלום… בחיוך צופן סוד פנה לבני הבית, באמרו: "ובכן, אם התלכלכה המפה, מחליפים אותה במפה אחרת…"
לאחר שהוחלפה המפה ונערך השולחן החגיגי מחדש, קידש הרב על היין בדחילו ורחימו, בצע על הפת, ונפנה לקיים את מנהג ישראל קודש בטיבול תפוח מתוק בדבש. הוא נטל בידו את התפוח היפה והעסיסי, והטבילו בדבש.
אך, אויה! אך נגע קצה התפוח בדבש, התהפכה פתאום קערית הדבש על פיה, וכל תכולתה נשפכה ונגרה ארצה! כאילו יד נעלמת העיפה את הקערית בכוונה תחילה! בני הבית נחרדו לנוכח התקלה השלישית הרצופה, שבליל הקדוש והנורא! לבם פרפר מפחד: מה קורה כאן? אך שוב – הרב עצמו לא נראה מודאג כלל, שלוותו הקבועה לא סרה ממנו, ובקול רגוע ומרגיע אמר: "ובכן, אם התרוקנה קערית הדבש, יש לחזור ולמלאה שוב…"
סעודת החג של אותו ליל ראש השנה התנהלה מכאן ואילך בפחד גדול מצד בני הבית. המאכלים הוגשו בזהירות רבה, והכל התלחשו שמשהו לא טוב קורה כאן… האווירה היתה דאוגה ומתוחה; הסימנים ה'שחורים' הללו היו תכופים וברורים יותר מידי! והרי על זה הלילה, ליל ראש השנה, אמרו להדיא בגמרא (כריתות ו. הוריות יב.) שסימנא מילתא! "מי יודע איזו שנה מחכה לנו, ירחם השם, יש להרבות בתפילות ובתחינות!" שחו כולם בדאגה רבה.
כולם – חוץ מן הרב הצדיק עצמו! הוא נותר שלו ורגוע, ולא שת לבו כלל למקרים המשונים שהתרחשו בביתו, ונראה כמי שהעניין אינו נוגע ללבו כלום! כשנשאל על ידי בני הבית על כך, ביטל הכל במחי יד, ואמר: "מה כבר קרה כאן? לא קרה כלום! ברוך השם יש עוד יין ותפוח ודבש! וניתן להדליק שוב את הנר…"
חלפה עברה לה שנה שלמה לחיים ולשלום, ברוך השם ללא שום תקלה ודופי, ושוב חג ראש השנה בפתח!
בסעודת החג של ליל ראש השנה הבאה, הפתיע הרב את בניו ובני ביתו בשאלתו: "האם זוכרים אתם את סעודת ליל ראש השנה של השנה שעברה?".
עננה של עצב ותוגה עברה על פני המסובים: "אוי, אל תזכיר לנו אותה", בקשו, "זו היתה פשוט סעודה שחורה!"
אך הרב לא נתן להעביר את הנושא; בפקחותו היתמם ושאל: למה שחור? הבה נא נתבונן כיצד עברה עלינו השנה החולפת – הנה, ברוך השם, כולנו היינו בקו הבריאות, פרנסתנו היתה מצויה בשפע, תודה להשם יתברך, ואף הצלחנו לשלם את כל משכורות האברכים שבישיבה מידי חודש בחדשו, ללא שום מניעות! מה אם כן היה שחור בשנה זו?
"דעו נא, בנים יקרים", הסביר הרב, "כל אלו החסדים הגדולים נעשו עמנו, בעקבות מה שקבלתי הכל באמונה ובתמימות! לא נתתי בשום אופן לדאגה ולעצבות לחדור ולכרסם בלבי, ולקלקל את בטחוני האיתן בצור עולמים ברוך הוא; בכל תקרית שהתרחשה, אמרתי בלב שלם שבודאי מכוון הדבר!
זה גופא היה פה הנסיון! השטן רצה להכניס אותנו לעצבות ולכעס, ולעורר ספקות באמונה ובבטחון, חלילה. אך מאחר שבחסדי השם יתברך התגברתי כנגדו, וקבלתי הכל באהבה ובתמימות, ולא הרהרתי אחר מידותיו יתברך שמו, ללא שום תלונה ומענה כלפי מעלה – בזכות זה התהפך עלינו הכל לטובה!"
כש'אנכי ה" לנגדך תצליח במעשיך!
(מתוך 'טיב המעשיות' )