"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם" (הפטרת שבת נחמו)
השבת היא הראשונה משבעא דנחמתא, בהן נקרא הפטרות של נחמה. מקום רב נתנו חז"ל לנחמה שאחר האבלות, ותחילתה של הנחמה היא בתשעה באב אחר חצות, וכפי שמביא ה'משנה ברורה' בשם ספר 'סדר היום', שכדי להראות נחמה באבלנו, דווקא בזמן שלכאורה היינו אמורים לנהוג בו אבלות במשנה תוקף, מפני שאז הציתו את האש בבית המקדש, דווקא אז התירו לקום מן הארץ ולישב על כסא, ומניחים טלית ותפילין.
מה עניינה של הנחמה בלב האבלות? גם הנחמה שאחר האבלות, אינה מובנת! מה מקומה אחר העצבות הנוראה על החורבן, כאשר בית המקדש עדיין בחורבנו והשכינה עוד בגלות?
נראה כי נחמה זו באה לתת מבט תורני ונכון על אבלות חורבן הבית. דרכו של עולם להתאבל על מחסור או אובדן. פעמים שהעצבות תביא את המתאבל לידי ייאוש ושברון לב, עד כדי התמוטטות, שתוצאותיה אינם מטיבים עם המתאבל, אדרבה הם ממיטים אסון על אסונו, ויש שהאסון האחרון קשה מן הראשון…
חז"ל, לעומת זאת, בציוויים על אבלות החורבן, אינם חפצים בייאוש ובאיבוד התקווה, האבלות נועדה לשימת לב על סיבת החורבן, וחסרונו צריך לעורר בנו את שעלינו לעשות, כדי לראותו שוב בבניינו. אם צערנו על חורבן בית המקדש, יסתיים באבלות גרידא, נחטא למטרה. הנחמה דווקא בזמן הקשה ביותר שממשיכה אף לאחר ימי האבל, נוסכת בנו תקווה, אשר בזכותה נתעשת ונכלכל את צעדינו לקראת בניין בית המקדש והשבת השכינה לציון הקדושה.
***
צרות וגזירות נוראות היו על עמינו מאז ומעולם, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, ורבות עמלו קברניטי ומנהיגי הקהילות בכל אתר ואתר, להפיח תקווה ביהודים המדוכאים והמיוסרים, שלא יפלו לזרועות הייאוש, יכלכלו צעדיהם בשום שכל, וישימו בטחונם בה', שיושיעם מכל צרותיהם.
מלחמת העולם הראשונה בשיאה, וישיבות רבות נעקרות ממקומן, תלמידיהן נמלטים מאימת המלחמה. חלקן מתפזרות וחלקן מנסות להישאר מאוחדות ולנדוד ממקום למקום, עד שימצאו מקום שקט למען יוכלו להמשיך ללמוד בבטחה, עד כמה שניתן בימים טרופים אלו.
כאשר חיילי גרמניה התקרבו לגבולותיה של העיירה 'ראדין', ריחפה הסכנה אף על ישיבתו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, וראשיה, הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל והגאון רבי משה לנדינסקי זצ"ל הסתפקו האם להישאר תחת שלטונם של הגרמנים, או ליטול את מקל הנדודים ולברוח לתוככי רוסיה? לסמוך על כך שהישיבה תוכל להמשיך תחת שלטון גרמני, או להסתכן בטלטולי דרך בצל כנופיות פשע, שמנצלות את המצב ומתנכלות ליהודים הנקרים בדרכן…?
חתנו של ה'חפץ חיים' הגאון רבי צבי הירש לוינזון זצ"ל, שאל את חותנו כדת מה לעשות, להישאר או לעזוב? ה'חפץ חיים' שמע את צדדי הספק ואמר: "אינני יודע…", וגם אחר שרבי צבי הירש שאל שוב ושוב, בכל אופן מה לעשות הלכה למעשה? נשאר החפץ חיים בתשובתו "איני יודע…!".
ככל שעברו הימים, הצבא הגרמני החל מתקרב יותר לגבולות העיירה, ובכל רגע גברה הסכנה, והיו צריכים להחליט בדחיפות האם עוזבים את המקום, או שמשאירים את הישיבה על כנה במקומה. 'לא עת לחשות' – חשב רבי צבי הירש בליבו – 'בהעדר תשובה ברורה מה'חפץ חיים', זה הזמן לערוך גורל הגר"א'…
הפסוק שעלה בגורל היה: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשתי מחנות…". רבי צבי הירש הבין כי קיבל תשובה ברורה שעליו לחצות את הישיבה לשניים, אך בטרם החליט לעשות כך למעשה, נגש שוב ל'חפץ חיים' כדי לספר לו על תוצאות הגורל.
מיד כאשר נכנס רבי צבי הירש לחדרו של ה'חפץ חיים', בטרם פתח את פיו, לתדהמתו, אמר לו ה'חפץ חיים' שלדעתו צריך לנהוג כפי שכתוב בתורה: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשתי מחנות…", המום היה רבי צבי הירש, וסיפר ל'חפץ חיים' כי זה הפסוק שעלה בגורל הגר"א שערך, "אם כן, זה טוב מאוד…", אמר ה'חפץ חיים'.
ואכן הישיבה נחלקה לשניים, חלק מבני הישיבה נשארו בראדין, עם ראש הישיבה הגאון רבי משה לנדינסקי זצ"ל והמשגיח הגאון רבי יוסף ליב ננדיק זצ"ל, אך רוב בני הישיבה החלו במסע לתוככי רוסיה, כשבראשם מרן החפץ חיים זי"ע, יחד עם הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל, ואף גדול תלמידי ה'חפץ חיים', הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, הצטרף אליהם, כי סבר שבימי סכנה מוטב שיהיה סמוך לרבו הגדול.
המסע היה קשה ורצוף סכנות, פורעים ושונאי יהודים ניצלו את מצב החרום, ורצו לכלות בהם את זעמם, רק רחמיו וחסדיו של הקב"ה הציל אותם, והם צלחו את המסע הקשה, עד שהגיעו בערב יום כיפור בשנת תרע"ו לעיירת 'סמילוביץ' שב'מינסק', שם שהתה הישיבה שנה שלמה, ותחת הנהגתו של ה'חפץ חיים' התנהלו סדרי הישיבה כבהיותם ב'ראדין'.
זמן קצר מאוד 'נהנו' תלמידי הישיבה מהשקט, הסכנה השתוללה בראש כל חוצות, והיא איימה להגיע אף לסמילוביץ, או אז החליט ה'חפץ חיים' כי על הישיבה ליטול שוב את מקל הנדודים ולתור אחר מקום שקט ובטוח יותר, והוא נמצא בהגיעם לעיר 'שומיאץ', שם חנו, ובשארית כוחותיהם, חזרו בני הישיבה לנהל את סדריהם, עד כמה שהיה ניתן…
אף שהשהייה ב'שומיאץ' היתה שקטה יחסית, מכל מקום אווירת המלחמה ששררה באיזור, בצירוף תלאות הדרכים שעברו, גרמו לבני הישיבה לחרדה גדולה. החשש מן העלול לקרות, לא נתן להם מנוח. הם אמנם היו מורגלים לחיי פחד ומנוסה, אך כשל כח הסבל, ובלי עידודו של מורם ורבם ה'חפץ חיים' זצ"ל, שהיה להם כעמוד אש להאיר ולפזר עליהם טל של אמונה, לא היו מחזיקים מעמד…
באחד הלילות, התאספו בחורים בביתו של ה'חפץ חיים', והוא הבחין כי רוחם נפולה ונפשם שבורה מהתלאות הרבות, שכנראה כבר הגדישו את סאת סבלם, הוא פנה אליהם בדברי חיזוק: "חז"ל מספרים כי בבריאת העולם, כאשר ראה אדם הראשון שהשמש שוקעת לפנות ערב, הוא חשש כי בגלל חטאו נחשך העולם, ובכה, הנה בגיני עומד העולם לחזור לתוהו ובוהו, עד שהשחר עלה למחרת ושוב זרחה השמש, נרגע אדם הראשון ואמר 'מנהגו של עולם הוא…'".
המשיך החפץ חיים ואמר: "אדם הראשון חשש מהחושך, מפני שלא ידע מה טיבו, ולא ידע שיש לו קץ ושהאור עתיד לשוב, ורק בהגיע האור פסק מלדאוג, כי הבין שכך הוא מנהגו של עולם…
"האם החושך בו אנו שרויים כעת הוא החושך האחרון בדברי ימות ישראל…?!" – זעק ה'חפץ חיים' לתלמידיו – "צרות רבות עברנו ובמחשכים רבים ישבנו, ושוב האיר העולם ובאה הישועה, והנה אנחנו חיים וקיימים… עלינו לבטוח בה' ולהאמין כי גם חושך זה עתיד לעבור מן העולם, ועתיד העולם לחזור ולהאיר כשחר העולה מעת לעת…".
דברי ה'חפץ חיים' נפלו על אזני הבחורים כמים קרים על נפש עייפה ודאוגה. אמונתו היוקדת והמוחשית שבקעה מלב בוער, נסכה בהם תקווה רבה לעתיד. ויותר משהיו הדברים דברי הרגעה, הם היו שיעור כיצד להביט נכון אל מאורעות החיים בכלל, ועל צרות וגזירות בפרט, אל לאבד תקווה ולשקוע בייאוש, יש להיוועץ בדעת תורה ועל פיה לעשות צעדים שקולים ונבונים.