אילך, ליבי!
לקראת יום הדין הגדול והנורא מבקש אני לכתוב לך – רוחי הנמצא בליבי, אני שומע את רחשיך, מבין את מה שמציק לך, אני מנסה להזדהות אתך, להזדהות עם מה שמתרוצץ בקרבך בימים אלו, אינני מומחה גדול בכתיבה, אלוקים חנן אותי בכוח של דיבור שהוא הוא קולמוס הלב, אבל כשאין מי שמאזין לקולי אני אנסה להעביר אותו דרך הקולמוס היבש.
אנו עומדים יחדיו בימים אלו, ימי הדין, אני מבין את תחושותיך, יום דין הוא יום שבו כל מעשינו עומדים לפני בירור, אם היו אלו רק המעשים נראה לי שהייתי עובר את הדין בשלום, אני מחשב ומוצא שבמשך שעות היממה אינני עושה כמעט מעשים רעים, ואם אני מתחיל לעבור על סדר היום במחשבותיי אני מוצא את עצמי דוקא עסוק רוב שעות היממה בעשיית מעשים טובים! תודה לא-ל.
אבל צמרמורת אחוזת בי, כשאני קורא בדברי רבותינו שלא רק המעשים נידונים, הרצונות, המחשבות ההרהורים, קשה לי לעלות על הכתב את הפחד הגדול התוקף אותי, אני בכל זאת חושש שמכתב זה יגיע לידיים זרות, ממש לא הייתי מעוניין לשתף את הזולת במחדלים הנוראים שלי. דבר אחד ברור לי, גם לך ליבי ברור דבר זה – אנחנו בבעיה, לא מתחשק לנו לעמוד בדין הזה כלל וכלל, אבל אין לנו דרך מוצא, הדין קיים, לא בידנו הדבר, כבר קבע כך הבורא מאז ומקדם, יום בשנה כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון. במצב זה אני נתפס לאותה תפילה שאנו אומרים בכל שבוע בעת נפילת אפיים:
"יָדַעְנוּ ד' כִּי חָטָאנוּ. וְאֵין מִי יַעֲמוֹד בַּעֲדֵנוּ אֶלָּא שִׁמְךָ הַגָּדוֹל יַעֲמוֹד לָנוּ בְּעֵת צָרָה. וּכְרַחֵם אָב עַל בָּנִים רַחֵם עָלֵינוּ."
ליבי היקר:
נכון שאתה מרגיש ברגע זה כבת יענה הטומנת ראשה באדמה בעת שרודפיה מנסים להשיגה, אני בהחלט מזדהה עם ההרגשה הזאת, אני עומד למשפט על מעשיי ומחשבותיי, אותם מחשבות ומעשים שלא בדיוק התחשבו בכך שיש לי אבא שדואג לי בכל עת ורגע, ניצלתי את בחירתי עד תום, ובאותם רגעים ואף ברגעים שלפני המעשים פשוט התעלמתי מכך שיש לי אבא! עכשיו, עכשיו כשאני צריך לתת דין וחשבון פתאום אני נזכר שיש לי אבא, אני מתבייש, בהחלט מתבייש מעצמי, נראה לי שאדלג הפעם על הקטע הזה, הגיע הזמן לעמוד מול המראה העצמית ולקחת אחריות על המעשים שלי, ולהפסיק להיזרק על אבא שכל כך לא נהגתי עמו כבן!….
זהו, ההחלטה ברורה, אם אני באמת רוצה להיות רציני פעם אחת, אני מתחיל לקחת את גורלי בידי, לוקח אחריות אישית, ומנסה להתייצב כך לפני אבא, לבקש סליחה בכל הרצינות, ולשנות את דרכי מקצה לקצה.
אוי, ליבי היקר, עיני מלאות דמעה, אני רואה איך התרסקת ברגע אחד, העפלת לגבהים, כוונתך היתה נפלאה, כבר ראית בעיני רוחך את גדול הדור הצומח ועולה ממך, התחלת לנבור במעשיהם של אותם גדולים וצדיקים, ראית את עמלם ויגיעתם בתורה יומם וליל, ראית את הסתפקותם במועט ובריחתם מכל מנעמי עולם, שמת לב שהם מחוברים לאביהם שבשמים בכל היממה ובכל עניין ונושא, אין להם שום מדד אחר בלתי רצונו יתב'. ואז, אז התרסקת, נפלת שדוד, זעקת לתוך עצמך: די לדמיין, מספיק, חשבתי שאתה רציני, אתה ילד קטן שרואה עצמו מלך…
ליבי הפצוע והחבול, ברצוני לדבר אתך ברצינות, אם אתה רציני באמת, יש לי בשבילך הפתעה, כדאי לך להבין אחת ולתמיד, מהו דין אמתי, מה באמת רוצה ממך אבא. אנסה להסביר לך.
כמה פעמים השמעתי לך את המשל שמשלו חז"ל (קהלת רבה ז, לב), אותו משל שמביא רבנו יונה בתחילת ספרו שערי תשובה:
"משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?!"
תמיד שאלת את עצמך, איזה מן היגיון יש במשל, הלא ליסטים אלו מקומם בבית הסוהר, שר בית הסוהר הוא האחראי שגזר דינם יבוצע כחוק, שישבו וינמקו בכלא עד שיבינו את חומרת עוונם, והנה חצופים אלו נסו דרך מחתרת שחתרו, כמה חמור מעשיהם, שוכב לו אותו אסיר שהפנים עד כמה חמורים מעשיו, מבין הוא שמיקומו הטבעי זה בית הסוהר, מדוע שר בית הסוהר מכהו? אדרבה שיזמין את כל יושבי בית הסוהר ויציגו כדוגמה למופת למי שמפנים את מה שמגיע לו?!
נכון, גם אני תמהתי תמיד על המשל, והשנה זימן לידי הקב"ה את הספר הנפלא "מקרבן לתורה" ובו מקובצים שיחותיו הנפלאים של הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א על הימים הנוראים, והוא האיר את עיני:
לא הבנתם נכון במה מדובר – זועק רבי אהרן – מלך לא חובש אסירים מזדמנים, את זה הא משאיר לשופטיו ושוטריו, אם המלך חבש אותם מדובר כאן על משהו אחר לגמרי, הלסטים האלו היו לא פחות מאשר "בני המלך" הם אשר לא חסר להם כלום בחצר המלכות, מאסו בגינוני המלכות ויצאו לתרבות רעה, בירידתם הנוראה הגיעו למצב שהחלו ללסטם את הבריות, כמה נורא עוונם, בני המלך! בני מי שמייצג את החוק עוברים כך על החוק, הם שילסטמו כמה בריות שיהיו לא יגיעו לרבע ממה שמוענק להם בבית המלוכה ובכל זאת הלכו ללסטם את הבריות, והמלך בעצמו חובש אותם בבית האסורים, הם יושבים שם וממתינים למשפט נורא בו יוטל עליהם עונש חמור ביותר, כצפוי.
יושב המלך בארמון המלוכה, וליבו עם בניו אהוביו, הם אמנם ממש לא מרווים אותו נחת, הם מקלקלים את שמו הטוב, אבל הם סוף סוף בניו, הוא אוהב אותם, הוא מבין מה אמור להיגזר עליהם במשפט, וקשה עליו הדבר מאוד, הוא שולח להודיע לשר בית הסוהר, אמנם חבשתי את בניי אבל תתעלם מהם וממעשיהם, הם ששמים לב שהסוהרים לא מסתובבים סביבם, ואף מצאו שבחדרם הוטמנו כלי עבודה, החלו לחתור את אותה חתירה, בתחילה עם כלים קלים, ומשראו שעדין לא שמים לב אליהם עברו לפטישי אויר, השמיעו קול רעש גדול ואין מי ששם לב לדבר… עד שהצליחו לברוח.
בבוקר, מגיע שר בית הסוהר, כולם ברחו, ובן אחד נשאר שוכב במיטתו, הוא לא ברח! שוטה שבעולם! בית סוהר הוא מקום הכי שמור בעולם, ראית שבמשך שבועות עסקו אחיך בחפירות בקול רעש גדול ואף אחד לא התקרב להעיר להם, הלא ברור שזה הוראה של אביך שמצפה לראות אותך חזרה בארמון המלוכה יושב לידו בשולחן ונהנה ממנעמי המלוכה, החתירה חתורה לפניך איך לא מיהרת הימלט לתוך הידיים של אבא?!
הבנת, ליבי, אמת נכון הדבר, אנחנו במעשינו הרעים ממש שוכחים שיש כאן אבא – מלך שאנו בוגדים בו, ונכון שמגיע לנו עונש חמור ממש כאותם בני מלך, אבל אבא יושב מודאג בשמים ורואה את מה שצפוי לנו, הוא שולח לנו כלי עבודה חזקים, הוא מגלה לנו סודות איך בורחים מהמצב שלנו, הוא נתן לנו בראש השנה את סוד ה"שופר". הוא גילה לנו שכשנתקע בו הוא יעזוב את כסא הדין וישב על כסא רחמים, הוא נתן לנו כלים עוצמתיים שנקראים "עשרת ימי תשובה" בזמן הזה הוא מכריז שהוא נמצא אתנו, קרוב אלינו מתמיד, זה זמן שהוא מבקש שנקרא לו "אבא!" הוא מבקש שנבקש סליחה, ונגלה רצון להשתנות.
לגלות רצון להשתנות אין הכונה לקפוץ מאה מדרגות בפעם אחת, פעם ראית אבא שדורש מבנו, אם אתה רוצה שאני אתייחס אליך קפוץ לי מאה מדרגות ואז אקבל אותך?… לא ולא, הוא מבקש שתעלה מדרגה ועוד מדרגה, הוא מבקש שנגלה רצון לבא אליו, שנאמר לו שהפנמנו שכל השטויות שרצנו אחריהם הם הבלים באמת, כי ארמון המלוכה שם יש את הטוב והענוג ביותר, הוא יקבל אותנו בשמחה רבה, תאמין לי, ליבי, הוא יוריד דמעות שמחה ללא הפוגה מרוב התרגשות שבאתה בנו הפנמת שאין כמו אבא בעולם.
הבנת מהי אותה תפילה נפלאה, זה הצליל הכי יפה שאנו יכולים בעת הזאת להשמיע לאבא, זה צליל שפורט על כל נימי נפשו של אבא, אז בא יחד, נתמיד בתפילה זו:
"יָדַעְנוּ כִּי חָטָאנוּ וְאֵין מִי יַעֲמֹד בַּעֲדֵנוּ. שִׁמְךָ הַגָּדוֹל יַעֲמָד לָנוּ בְּעֵת צָרָה. יָדַעְנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים. צְדָקָה עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים כֵּן תְּרַחֵם ד' עָלֵינוּ. וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: חֲמוֹל עַל עַמֶּךָ. רַחֵם עַל נַחֲלָתֶךָ. חוּסָה נָּא כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ. חָנֵּנוּ מַלְכֵּנוּ וַעֲנֵנוּ. כִּי לְךָ ד' הַצְּדָקָה. עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת בְּכָל עֵת:"
אל תשכח ליבי: בימים הקרובים מגיע יום כיפור, ואבא כבר הכריז זאת באגרת ששלח לנו במעמד הר סיני והצהיר:
"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ד' תִּטְהָרוּ:"
אנו מגיעים עם כוונות טובות, עם גילוי רצון להתקרב אליו, והוא מכפר, מוחק, מטהר, אני כבר מרגיש את התחושה הנפלאה הזאת של היציאה מבית הכנסת לאחר נעילה, זך, נקי, טהור, מקודש ומרומם.
ודבר אחד עלי לזכור מהיום, אבא כל כך מצפה לתת לי, להעניק לי כל טוב, אבא כל כך רוצה לראות אותי שמח וטוב לבב, אבא מבקש לראות אותי מסתובב לו בין הרגלים, אני מעולם לא מפריע לו, הוא אף פעם לא מבקש פרטיות, הוא עושה הכל שנהיה לידו תמיד, הוא מעולם לא מתחמק לבקשותינו, הוא ממציא את עצמו אלינו כדי שנבקש, כי הוא חפץ לתת ולהעניק, נו, ליבי, האם יתכן ואני ימשיך להתעלם ממנו בעתיד? בטוח שלא!
אז בא נצעד יחד לקראת אבא, הוא כבר מחכה לשבת יחדיו בצלו בכל ימי הסוכות, הוא אף יזמין לסעודות האלו את האבות הקדושים, אתה יודע, אורחים חשובים לא מזמינים כשיש התנהגויות בלתי ראויות, אם הקב"ה מזמין לנו את האבות, את כל שבעת הרועים לסוכה הפרטית שלנו, סימן שהוא רואה אותנו באמת נקיים, יפים וחביבים.
נו, אתה עדין מבולבל? אתה מתחבט? ברור לי שלא! אז בא נצעד יחדיו בשמחה לקראת אבא!!!