"ויאמן העם וישמעו" (ד, לא)
נכנס בחור ושאל את רב אהרן-ליב "מה המידה הטובה להיות אדם גדול?!" לא להיות בעל גאוה
שאל התלמיד וכיצד ניתן לדחוק החוצה מתוככי הלב את הגאוה?
ענה לו הרב שטינמן בתמיהה: איך אדם יתגאה, במה יש לו להתגאות, על מה יתגאה מי הוא מה הוא, כלום! ומה שיש לו, הכל מאת הבורא יתברך.
רב אהרן-ליב המשיך לצלוף באוזניו, העניק לו ביאור בקטע ב'פרק שירה' שממנו למדנו גנות הגאווה, וסיים: הגאון מוילנא כותב (ב'אבן שלמה') כי לבעל גאוה קשה הרבה יותר מאחרים בגיהנום. הכרתי כאלו שבהיותם בישיבה היו בעלי גאוה, ובסוף לא נהיה מהם כלום!
הבחור הצעיר שמע, אך לא יכול היה להבין לעומקן של דברים, (ברבות הימים המילים הללו יחדרו למוחו ולליבו, והוא יספר עליהם לבניו ולנכדיו, אבל לא באותה שעה).
מידת הגאוה עדיין היתה מאוכזבת ולא מפויסת.
*
אל קברי אבות
יצאה שוב הגאוה הנוראה ל'קברי אבות המידות', ואמרה להם בואו עמי יחד ונבקש רחמים לפני מי שאמר והיה עולם, שמא, אם נובא יחד לפני השכינה יעלו רחמינו לפני בעל הרחמים שיחוס עלינו, לבל נאבד בצוק העיתים – שלא נשכח מלב בעלי גוף ונשמה והמתגוררים בעולם העשיה ששמו 'עולם הזה' ודמתקרי 'עולם השקר', ושיתחילו להילחם בנו באגרוף, ונזכה גם אנו לומר שירה.
בראש המשלחת הלכה מידת הרוע והאכזריות, ואחריה מידת הגאוה, והלכה איתם גם מידת החנפנות, הליצנות, ה'קמצנות'. אחריהם מידת הנרגנות, הקנאה והכבוד
"וכי כלתה אלינו הרעה?! וכי כבר כלו כל הקיצין וכי אין כבר גנרלים שיריעו בחצוצרות לקראתנו, אנא!"
ותחנוניהם התפשטו בכל שבעת הרקיעים
גאתה מידת האכזריות, ואחריה בכתה בקול רם מידת הקמצנות, היו 'דמעותיהם הרוחניות' הולכות כקול מים רבים, מלוחים, ואליהם הצטרפה מידת הכבוד ובכתה יותר מכולם, ומידות נוספות הצטרפו לבכות על רוע מזלם, ומבכיותיהם נבע נחל דמעה ונהר של תחנונים שיצא והלך למרחקים עד עולם העשייה. ובאותו יום בשעות הבוקר אחרי נץ החמה נשלחו מלאכים במיוחד לתור בבני ברק ולחפש יהודי תלמיד חכם נקי ומצוחצח ממידות, שהוא עצמו ירצה להכנס ולשוח עם גדול הדור בלימוד. והם מצאו.
*
החידוש של רב אהרן-ליב
נכנס התלמיד חכם ושח בסוגיא במסכת פסחים ושקלים לגבי 'בהמה שנמצאה בין ירושלים למגדל עדר'. בסיום פלפלו – מה דין ה'נסכים' של בהמה זו שנמצאה בין ירושלים למגדל עדר?
וכשהתיישרו כל העיקולים והסוגיה התבררה כשמלה, ביקש התלמיד חכם לשאול משהו.
"בבקשה, שאל בני שאל" – הסתכל עליו רב אהרן-ליב, בשמחה של מצוה.
והוא שאל: "עם ישראל בהיותו במצרים לא שינו את שמם, לשונם ולבושם, בדרך כלל כאשר מתדרדרים ברוחניות משנים את הבגדים, והם, לא שינו כלום, אם כן משמע, שנשארו בדרגה גבוהה, (ואכן כתוב ברש"י בפרשת פנחס שהקב"ה שמר עליהם ויחד את שמו עליהם כי מלבד אשה אחת 'שלומית בת דברי' שחטאה לא היו חטאים ורק אותה פרסם הכתוב) וכיצד זה מסתדר עם מה שנאמר שעם ישראל במצרים הגיעו עד מ"ט שערי טומאה… כיצד כל זאת
האם הכרתם את ידו הצנומה של רב אהרן-ליב, היד הצנומה שמלבד עצמות לא ראו בה, העור הצפוד על היד – כמו ניילון דקיק העוטף שק עצמות.
כף היד הזו החלה לדפוק על השולחן.
כף יד המלומדת מלחמות.
בתחילה הוא דפק עם כל חמשת האצבעות.. אחר כך שוב הרה והתכופף מעט לעבר השולחן, ונקש על השולחן כגנרל שדופק בעת החלטה לצאת לקרב. דפיקות החלטיות בנחישות.
ואמר:
וכי מ"ט שערי טומאה הכוונה ל – – עבירה פלונית אלמונית כזו ואחרת?
מ"ט שערי טומאה, הכוונה במידות! במידות רעות! ישנם יהודים בעלי מעלה במידות יתכן שהם – – – מ"ט שערי טומאה. מ"ט שערי טומאה (נכשל בגאוה – בדברים איומים עד שפיכות דמים ועוד) כבוד, תאות ממון.
התלמיד חכם לא הבין מה שאוזניו שומעות, וכי במידות בלבד אפשר לרדת לטומאה עמוקה כל כך לעומקי הגיהנום, לטומאה בתוך טומאה, הלא ראש הישיבה אומר כאן היום חידוש גדול…" – פרצה התמיהה מפיו ללא מתכוון יכול להיות שזה הפשט במ"ט שערי טומאה שבמצרים?!"
הלא מעשים בכל יום כך! הלא מעשים שבכל יום! – אמר רב אהרן ליב ולא יסף כמי שאומר, וכי זה חידוש, הרי זו מציאות שבכל יום.
הבין התלמיד חכם ויצא בשמחה עם החידוש.
והיו המידות ששות ושמחות, כי יתכון והנה יוצאים לקרב נגדם,
"אה, אה, נפלא, הגיעו הרגעים הגדולים שלנו, המלחמה מתחילה להיות מעשית".
*
אותו תלמיד חכם אמר את הדברים ליהודי אחר.
היהודי האחר התלהב בלהב גדול ובלהט פנימי רב, וקרא בקול רם: אוי כמה שהרב שטיינמן צודק , בוודאי, אני מכיר כמה בעלי זקנים ארוכים ובעלי קפוטעס וכמה לובשי פראקים, שהרוע מנווט אותם, הכבוד מולך עליהם, הקנאה צועדת בראשם והתאווה כתר לראשם. והתחיל כמעט לנקוב בשמותיהם למפלותיהם ולמשכנם – – –
ואז פרצה צווחה אדירה, צווחת אכזבה מרירה מתוך רוחם של המידות הרעות: וכי התכוונו למלחמה באחרים, בההוא עם המשקפים והזקן הארוך השכן שלך שמעבר לכביש, אנו מצפים למלחמה עם עצמך…!
ובכיים של המידות שטף את כל הרחובות בנהרות צער יגון ותוגה: מידת הרחמים עלינו התגלגלי ואין מי שינחם אותם – – – מתי יאיר עלינו אור שבעת הימים.
*
הגלידה הקרה שלא נמסה על תשע"ח
קיץ שנת תשמ"ו
שני ת"ח נפגשו ברחוב חזון איש פינת רבי עקיבא בבני ברק.
האחד מהם, איש תלמיד חכם, היה עסוק באותה עת, במחלוקת נגד אחת הכשרויות בארץ ישראל. לדעתו, היה זה 'לשם שמים'.
הוא סיפר, כי אמש הביאו לידיו גלידת פרווה של אותה כשרות, והתוודע בעליל כי קיימים בגלידה רכיבים חלביים (במרכז העטיפה היה כתוב פרווה, וברכיבים היה כתוב מפורש שיש חלב. היתה זו טעות של ההדפסה: המשגיח של המפעל מטעם הכשרות, לא הבחין בטעות שלמרות שכתבו שהרכיבים חלביים הדפיסו בטעות בגדול פרווה. היינו, לא שהיה זלזול בהשגחה על הרכיבים עצמם, אלא על ההדפסה החיצונית. וכנראה שרב אהרן-ליב היה מודע לכך, שלא התרחש מכשול בעומק ה'כשרות', אלא תקלה שיש לעורר עליה לתקן ולהוכיח). הוא סיפר זאת בזעזוע ודיבר בחום נגד אותה כשרות.
הם נפרדו.
כיון שמקום הפגישה היה קרוב לביתו של רב אהרן-ליב, התלמיד חכם השני עלה לביתו, והציג באוזניו את הממצאים המזעזעים שתיאר אותו תלמיד חכם – שהנה יכול לקרות שבני אדם שאכלו בשר בחתונה סיימו את הסעודה בגלידה עם רכיבים חלביים. אכן שערוריה של ממש.
מרן שמע את הכאב, והתאנח.
אך התגובה שלו לא היתה צפויה. "להכל התכוננתי רק לא לכזו תגובה" – אמר הת"ח שעלה לביתו.
הבה נאמר, שהגלידה נאכלה באותה צלחת עם העוף שאכלו בחתונה, מכאיב מאד, אך עדיין זה איסור דרבנן. ו'מחלוקת' היא דאורייתא קשה וחמורה.
אמר לו הת"ח: מסתמא ראש הישיבה מתכוון לדאורייתא מחמת הפסוק "ולא תהיה כקורח ועדתו", אבל אם כן, הלאו הזה נאמר רק אם לא מתכוונים לשם שמים אבל הרב שפגשתי ואני מספר בשמו, ושהוא רוצה לעשות בלאגן בנושא, ידוע לראש הישיבה כי הוא עושה את מעשיו לשם שמים. וגם כל הפרטים נכונים.
הביט עליו רב אהרן-ליב ואמר: היה צדיק גדול בקעלם רבי שמחה זיסל שמו, היתה לו דרך אישית יחודית ב'מוסר' שגררה עליו ביקורת, היו שאכן עשו מחאה וביקרו אותו בתקיפות. והוא שתק.
שאלו אותו תלמידיו רבינו מדוע אתה שותק כל כך, מדוע אינך מגיב ומשיב לתמיהות ולביקורת הקשה?! רבי שמחה זיסל השיב להם: אם אענה, אולי בעשר דקות הראשונות, עדיין אהי'ה עם כוונות לשם שמים, אבל מהר מאד אחר כך, כבר אכנס לתאוות הניצוח והניצחון, ולכן אני שותק מראש.
ועתה, נרעד מעט קולו של רב אהרן-ליב: אם רבי שמחה זיסל (הסבא מקלם), שהיה צדיק גדול, לא יכול היה עם ה'לשם שמים' יותר מעשרה רגעים ואולי קצת יותר, אינני יודע האם העוסקים בנושא זה יוכלו לכוון לשם שמים, ע"כ.
כי אכן אפשר להילחם על מנת לתקן, להעיר לאחראיים לאלץ אותם לשפר את ההשגחה ,אפילו להעניש אותם, בהדרכת גדולי ישראל, לשפר ולהועיל, אבל לא בדרך של מחלוקת, ריב ומדון.
הגלידה לא נמסה במשך עשרות שנים, והמתיקה את הנהגת הכלל במשך עשרות שנים כי במשך יותר משלושים שנה, משנת תשמ"ו עד תשע"ח ניווט אישית את עצמו, עם העיקרון החם של הגלידה הקרה. ועמו פסע רב אהרן-ליב בהנהגת הציבור בכוח גדול וביד חזקה.
וזאת למודעי. כי 'מחלוקת' אינה משהו ציבורי, אלא גם ענין פרטי, אישי: מחלוקת עם שכנים, עם בני הבית פנימה, עם בני משפחה ועוד. מחלוקת זו אש דאורייתא השורפת ומכלה כל חלקה טובה.
(מתוך 'חכימא דיהודאי')