לא כימינו אנו היו הימים הראשונים, ימי ה'סליחות' בעיירה היהודית של פעם…
היקום כולו שרוי עדיין בדממת ליל. חוט של חסד משוך על פני היצירה כולה והילה מסתורית אופפת אותה מכל רוחותיה. צח וזך האויר בחוצות העיירה השלווה, נקי ומזוקק.
באשמורת הבוקר, כאשר הירח החל מחפש לו מקום מסתור אי שם וכוכבי השמים החיוורים עמדו לפנות את מקומם, היה 'שמש' העיירה משרך רגליו ומפלס דרכו בין בתי העיירה לאורה החיוור של עששית כבויה למחצה התלויה על אצבעו. בפטיש העץ אשר בידו היה מקיש ודופק על חלונות הבתים, אינו מדלג על אחד מהם, ומפיו משתפכת, בקול נוגה וצרוד, נעימת הנצח המרעידה כל נימין חבויין שבלב: יהודים, אידן, שטייט אויף צו סליחות, קומו נא לאמירת הסליחות, לעבודת הבורא.
ובאישון ליל, לאחר יום עמל מפרך, לשמע קול הקורא "סליחות", היה היהודי ננער ונתלש באחת מחלומותיו הורודים והשלווים ומשנת העובד המתוקה, קופץ כנשוך נחש ממיטתו, והאימה והחרדה שניבטו באותה שעה מעיניו הטרוטות המה העידו-הגידו: יום הדין בשער!
כי למי תערב שינה בשעה הרת עולם זו. והלא עוד רגע קט וספרי חיים ומתים יהיו מונחים לפניו ית'. אריה שואג בקול, מי לא יירא.
*
לפנים בישראל, צמרמורת וחלחלה היו אוחזים כל איש מישראל מנפש ועד בשר עת מבעד לחרכים חדרה לאוזניו קריאת ה'שמש' ל'סליחות'. בחפזון ובחרדת קודש היה היהודי נעמד מיד על רגליו הכן לקראת היציאה לבית המדרש. כשה'סליחות' מתחת לזרועו האחת וטליתו ותפיליו תחת האחרת, נחפז היה אל עבר הדלת, תופס מעיל מרופט מכל הבא ליד כדי להתגונן מפני הצינה בשעה מוקדמת זו, ולאורה הקלוש של עששית מרצדת עשה דרכו בצעדים נמרצים לעבר בית המדרש, מלווה בבני ביתו קטנים כגדולים, בדומיה מתוחה.
זר אילו נקלע לעיירה, לבטח היה מסיק כי 'יריד' גדול נזדמן לפניו בשעה זו של לא יום ולא לילה. גם בעלטה הכבדה נראתה נהירה המונית של דמויות וצללים, כשמגמת פניהם לבית המדרש, שמנורות הנפט המשתלשלות מתקרתו מפיצות את אורם החמים בין כתליו.
רוחות סתיו לחות, ספוגות דמעות, שורקות בחוצות ומייללות. צמרות העצים נעות וזעות כלולבים והושענות, עליהן נתלשים מענפיהם ונושרים ארצה נידפים ברוח. בינות להם צועד לו היהודי בכובד ראש, אפוף ולפות פחד הדין, ומשעבד את ליבו לאביו שבשמים. שומע הוא כל רחש וכל אוושה קלה כאילו קוראים הם לעומתו בקול: ר' יהודי, חשבון הנפש!
הרוחות הסוערות וההודפות, יחד עם צליפותיהן החדות של טיפות הגשם הטורדניות, מעמידות את היהודי ההולך ל'סליחות' באור מגוחך בעיני עצמו, עד שהמילים 'כחציר יבש וכציץ נובל, כענן כלה וכרוח נושבת' מקבלות את משמעותן האמיתית והנוקבת. כך, עוד בטרם פורצת זעקת 'הנשמה לך והגוף שלך' מפיו, וערכו העלוב של גוף החומר העכור, אשר יסודו מעפר וסופו לעפר, מתגלה במלוא אפסיותו.
והוא באחת: תשובה! לשוב אל ה' באמת ובתמים. לטהר את הנפש, להזדכך ולהתקדש לקראת היום הירוא והמאוים הקרב ובא.
*
לא יפלא, איפוא, כי העמידה בשערי בית המדרש לאחר כברת דרך זו, הקצרה והארוכה, עמידה של הכנעה והתבטלות היא, עמידה שפופה שכולה אומרת אימה וחרדה מגודל השעה ומנוראות המעמד. בלב נשבר ונדכה, מלא ועובר על גדותיו הרהורי חרטה כנה על העבר וקבלה לשיפור המעשים מכאן ולהבא, תופס לו היהודי ספר תהילים, אנחה כבדה המשברת חצי גופו של אדם מתפרצת מליבו, ובקול סדוק ונשנק, בקומה כפופה ושפופה, שופך הוא את מר ליבו ומרי שיחו לפני קונו וצורו, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש.
מנצל הוא היהודי את הדקות הספורות שנותרו עד ל'סליחות', ומרטיב את דפי ספר התהילים בדמעותיו הרותחות כבן המתחטא לפני אביו, כי הלא לב יודע מרת נפשו. כל צרותיו ודאגותיו, כל קשייו וטרדותיו, כל הצער ודאבון הנפש שהצטברו אצלו במהלך השנה החולפת, מכריעות באחת את כוחות נפשו הדלים: אוי רבש"ע, פנה נא אל התלאות ואל לחטאות… נהמות ליבו המיוסר מתפרצות הימנו כלבה רותחת, בלחש ובדומיה, בגניחות ובזעקות הנשמעות רק לאזניו, ורק מדי פעם הן פורצות את מחסום דפי ספר התהילים ומגיעות לאזני שכנו העסוק בדמעותיו הוא ובחשבון נפשו הנוקב עד השיתין.
והנה אך מתעטף החזן בטליתו ופוצח בסילודין ב'אשרי יושבי ביתך', וחיל ורעדה אוחזים בקהל הנרגש. ברגשות נסערים ובארכובות נוקשות מצטרפים ונסחפים כולם אט אט לאמירת ה'סליחות', בהתרגשות ובהתלהבות. חולפים רגעים אחדים בלבד עד שהקולות הבוקעים מבית המדרש האפלולי מרעידים את העיירה כולה, עד כי מן הנמנע ממאן דהוא להמשיך לנום את שנתו, אם עלתה מחשבת פסול זאת על ליבו.
וכאשר מתעצם החזן ומרעים בקולו 'צדיק ה' בכל דרכיו', או אז נפרץ סכר הדמעות והמקום הופך לחרדת אלוקים. אנחות ויבבות חרישיות עולות מכל פינות בית המדרש הגועש והרוגש ומלוות כל הברה היוצאת מפי החזן בקול אדיר וחזק הקורע דממת ליל ובוקע חלוני רקיע.
זעקת עמו ישראל עולה השמימה: הנשמה לך והגוף שלך, חוסה על עמלך… סלח לנו אבינו כי ברוב איוולתנו שגינו, מחל לנו מלכנו כי רבו עוונינו… כדלים וכרשים דפקנו דלתיך… נא אל תשיבנו ריקם מלפניך…
*
החזרה לשיגרת החיים ולעמל היום לאחר אמירת 'סליחות' כזו, כמה שונה היא בתכלית מן ההליכה. משהו מן המועקה הכבדה הוקל מעל הלב והצעדים נעשים בטוחים ומאוששים יותר. הרגשה עילאית ומרוממת אופפת את היהודי בכל רמ"ח ושס"ה, ותחושת הפחד והאימה מתחלפת לה באמונה ובבטחון כי יעשה לו הקב"ה נס, ימחה כעב פשעיו וכענן חטאותיו, יחפוץ בו וירצהו כאשר אם לא חטא.
האווירה הכללית בעיירה בימים אלו, מובן מאליו, אף היא אינה כתמול שלשום. כי על כן לאו מילתא זוטרתא היא, הלא בימי הרחמים והסליחות קיימינן. ההתנהגות היומיומית, השיג והשיח בין אדם לחברו, כל אלה ניכרת בהם רוממות השעה וגורליותה. לכל דרישת שלום אקראית, מתלווה המשאלה: 'שהשם יתברך ימחל לנו על עוונותינו'.
מראה העיירה, אף עציה ואבניה, מעידים כי ימים מיוחדים המה, ימים נוראים, ימי הרת עולם. בכל פינה שאתה פונה, בבית ומחוצה לו, תוכל לחוש את יום הדין המתקרב. מביתו של ה'בעל תוקע' בוקעים קולות התרועה, גנוחי וילולי, 'בעלי התפילות' מכחכחים בגרונותיהם ומעלעלים במחזוריהם אנה ואנה, אלו ואלו בצפצוף מצפצפים.
אם תחלוף ליד החייט או הסנדלר העסוקים במלאכתם, לבטח תשמע גם אותם מפזמים לעצמם 'קטעים' של נוסח ראש השנה, זה בכה וזה בכה. מחלונות הבתים נשמעים תיאורים חיים וצבעוניים של הורים באזני ילדיהם על עומק הדין בשמי שמים. צעירי הצאן ילדי החמד קולטים מאליהם את האווירה המתוחה שבאויר העיירה, זונחים את משובותיהם ומשנים הליכותיהם ותהלוכותיהם בהתאם.
זוחלים ורועדים…
ימי הסליחות של פעם…