"וצו את יהושע וחזקה ואמצהו" (ג' כ"ח)
'האדם לא נברא בעולם אלא רק לשבר את הטבע' – (צעטיל קטן להרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע). מעודו אהב ר' זלמן את 'המלאכה', את היגיעה והעמילות ללא חת בעבודת בוראו, ולא נרתע משום דבר קושי. אדרבה, שש היה אל העבודה כגיבור עלי קרב. תשעים ושלוש שנות חייו היוו מסכת רצופה של עמל ויזע, לזכך עצמו מכל וכל. כל מידה ומידה שבו עוצבה מחדש, וטופחה תמיד בידיו האמונות, להביאה לשלמות תפארתה.
בדבריו היוצאים מן הלב אשר היה נושא בפני תלמידים, היה רגיל לחזור על המשל המובא בחז"ל:
'משל לציפור שהתלכלכה בדברים מאוסים, וריח רע נדף הימנה תדיר. היתה הציפור מתעופפת ממקום למקום בניסיון להיפטר מהריח… אך לאכזבתה בכל מקום שאליו ברחה, רדף אחריה הריח.
אמר לה חכם אחד: "פתיה שכמותך! מה לך כי תברחי ממקום למקום? התנקי עצמך מהמיאוס שדבק בך, ותיכף יפוג ממך ריחך הרע!".
”כך הן גם המידות הרעות! טייערע קינדער", היה ר' זלמן אומר, ושפתיו נוטפות מור עובר – "המידות הרעות דבוקות הן באדם כריח רע, ומתלוות אליו תמיד במרוצת השנים, שינוי הזמנים והמקומות אינם מועילים. אם לא תקחו עצמכם לידיים, ולא תעבדו לטהר את מידותיכם, לא יועיל לכם כלום!".
חבורה שלימה של עובדי ה' היו מתקבצים ובאים להם לאסיפה מיוחדת מידי יום שלישי בשבת. סביב לשולחן יושבים אנשים אשר הגיעו לגבורות, ילדים ונכדים להם לרוב בלעה"ר, אולם האסיפה הקבועה מאפילה בחשיבותה על כל הדאגות וטרדות החיים הקיומיות.
וכך באין ומתכנשין להם שפירי קרתא דשופריא הצדיקים: ר' עמרם בלוי ז"ל, ר' זלמן בריזל ז"ל, ר' יודל כהן ז"ל, ר' אברהם ראטה ז"ל ר' שמואל דייטש ז"ל, ר' יעקב רוטמן ז"ל – ועוד יהודים יקרים אשר אהבת בוראם ויראתו יוקדת בלבם. יושבים ודנים הם בכובד ראש בשאלה המעסיקה את מוחם ללא הרף –
"און האלט מען אויף די וועלט ?!" [-היכן אנו אוחזים בעולם?!].
מידי שבוע דנים הם בצוותא אודות מידה כלשהיא, או הנהגה מסוימת אשר את קיומה הם דורשים ותובעים מעצמם. וכדי לעמוד בדיבורם, ולהחזיק בקבלותיהם הטובות, משיתים הם על עצמם קנסות כספיים.
"את הכספים אשר היינו משיתים עלינו – גזלנו מפת לחמנו המצומצמת!", סיפר לימים ר' זלמן – "לא התפשרנו במאומה בענייני עבודת ה'! גם בלילי ראש השנה לא וויתרנו על הקביעות לעשות חשבון הנפש!".
"כה גדולה היתה נחישותם של בני החבורה להתעלות בעבודת ה', אשר גם כאשר ר' עמרם בלוי חיתן את בתו לא ויתרנו על קביעות זו, ובזמן הקצר שבין החופה לסעודה התיישבנו יחדיו, כל בני החבורה. לחשוב חשבונו של עולם!
"שורה ארוכה של קבלות להיטיב, להיזהר ולהישמר. היו לחם חוקינו. כל שבוע היינו צריכים ליתן דין וחשבון אחד לחברו, מה אירע עמו במהלך השבוע. כלום הצליח היצר הרע להפיל מאן דהוא מבני החבורה בפח יקוש? מי שהיה מצהיר כי נכשל בדיבור, במעשה או אפילו במחשבה (!) נתחייב לשלם קנס ככל אשר יושת עליו מראש.
"והיה, אם החבר לא הצליח להיזכר האם נשמרה קבלתו או לאו, אזי נהגנו להשית עליו סכום כפול!"…
היו הצעירים מתפלאים ושואלים את ר' זלמן לא אחת: "ר' זלמן, האיך?" – האיך יכול אדם לזכור את כל מה שעבר עליו במשך השבוע, בכל רגע ורגע מתהלוכות יומו?
"מה השאלה בכלל?", התפלא ר' זלמן. "זוהי הרי צורת החיים של יהודי – להחזיק ראש בכל רגע. לדעת מה קורה עמך בכל עת!".
סיפר הרה"צ רבי יעקב רוטמן ז"ל, מבני אותה חבורה קדושה:
"באחת האספות שלנו, קיבלנו החלטה לשלוט באופן מוחלט על כל תנועותינו הקלות ביותר, להימנע מתנועות חיצוניות שאינן אמיתיות, ושלא לנקוף אצבע שלא לצורך ברור!
"באסיפותינו באותה התקופה היינו יכולים לשבת שעות יחדיו. ולא להזיז את היד סתם כך! אלו היו אז ההשגות. אלו היו עסקינו בעולם!
"ואז, ורק אז – לאחר שעה ארוכה, כשסיימנו לחשב ולתקן את בדקי נשמותינו, התחלנו לחשוב גם מה ניתן לעשות למען חיזוק גדרי היהדות בקרב הציבור הרחב!".
בתחבולות תעשה לך מלחמה
היה ר' זלמן משנן תמיד בינו לבין עצמן, וגם באזני כל את דברי בעל חובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ"ה):
"בן אדם. ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך הוא יצרך. אתה ישן והוא ער ואינו מיקל בקטנה שבקטנות, אבל ואתה תמשול בו".
כמה היה נזהר ר' זלמן מאותו 'שונא', תחבולות על גבי תחבולות טיכס לבל ייפול ברשתו.
סח ר' זלמן:
"באחד הימים, כאשר הלכתי ברחובה של עיר, עברתי על יד אחד מבורות הניקוז אשר לא כוסה בכיסוי מתאים, נתקלתי בו ונפלתי ארצה מלא קומתי, נחבלתי קשות ברגלי, והכאבים ליוו אותי במשך תקופה ארוכה. מיני אז, בכל עת שאני עובר במקום זה, מטבעי אני פונה להביט כה וכה לבל אפול שוב…
"המוסר השכל שאני לומד מזה הוא, עד כמה צריכים אנו להיזהר על הנשמה הקדושה! אם ח"ו נכשלים ונופלים פעם אחת. צריך לפחד כל החיים, ולהיות זהירים וערניים לבל ליפול שוב!".
***
אחד מתכסיסי המלחמה הגדולים שאותו אימץ ר' זלמן לעצמו כל ימיו, ובו גם הנהיג את חניכיו היה מערכת ה'קנסות'! – קנס כספי על כל פעולה שאינה רצויה בעבודת ה'.
"אם אין שוטר אין שופט!" – היה טוען ר' זלמן, ועל כן היה ממליץ לכל תלמידיו להשתמש בעזרת כלי מלחמה זה, אשר באמצעותו יזדרז האדם עשרת מונים כדי לעמוד על משמר נפשו.
את הנהגתו זו ינק מדברי רבותינו הראשונים ז"ל, כמובא בכתבי רבינו יונה ז"ל:
"אם נכשל אדם בכעס יקנוס עצמו ב'פשוט' (מין מטבע) או בחצי 'פשוט'"
גם היה חוזר ומשנן רבות את דברי הרה"ק ה'בני יששכר' (חודש אלול מאמר א'), על הפסוק: "שופטים ושוטרים תתן לך" – אשר הבעל תשובה מחוייב להושיב שופט ושוטר בכל שעריו – החושים אשר הם שערים באדם.
השופט הוא אפוא הדעת, אשר ישפוט האדם בדעתו היאך להשתמש בכל אחד ואחד מהשערים. ואילו ה'שוטר' הוא: 'שיושיב האדם שוטר את אשר יעניש. היינו. אם נזדמן אשר יסתכל בעיניו בדבר האסור או ידבר בפיו את אשר לא ירצה לי"י, יקבל על עצמו עונש הן בממון לצדקה והן בגוף בסיגוף ותענית וכיוצא בזה', ומביא שם, אשר כן נהגו תלמידי הרמ"ק לקנוס את עצמם – כי זהו עיקר גדול לתשובה'.
את שומעי עצתו היה מדריך, שאת הקנסות יקבלו על עצמם בעיקר מול הדברים הקשים להם. אותם אשר עלול האדם להכשל בהם יותר בנקל. והיה מחזק ומדרבן ללא הרף את תלמידיו, שלא להתרפות מכך למרות הקושי הרב, ולא לעשות לעצמם שום הנחות בזה.
עם תלמידיו שנישאו ועברו לגור בארה"ב, עמד בקשרי מכתבים שוטפים אודות התקדמותם בעבודת ה', וגם להם היה מורה לקבל על עצמם קנסות ולשגרם אליו לארץ ישראל, בלי שום הנחות ותירוצים!
את כספי הקנסות שהיו התלמידים מביאים אליו כסדר, היה ר' זלמן דן לשריפה! וטעמו ונימוקו עימו:
"פשוט מאוד, אם אתן זאת לצדקה עוד יוכל להיות לכם איזה הנאה ונחמה פורתא, שסוף סוף הכסף לא הלך לריק, לכל הפחות קיימתם בו מצוות צדקה. אך לא כן יהא – קנס צריך להיות קנס! – הכסף ילך לכיליון, והאדם ילמד לקח ויכנס לחיים טובים!"…
***
סח מלמד דרדקי אחד: פעם התאוננתי לפני ר' זלמן על נטייתי הקשה להאריך בשינה. כשהדבר כמובן פוגע בתפילת שחרית שלי, אותה אני נאלץ להתפלל בחופזה, כדי להגיע בזמן לת"ת…
"אין כאן שום בעיה", הגיב ר' זלמן בפשיטות, "הבה ונקבע קנס", הציע, "החל ממחר תביא לי על כל קימה מאוחרת מטבע של עשר אגורות בלבד!".
התפלאתי מאד על הצעתו, כלום מטבע של 10 אגורות יפחידני?
אולם קיבלתי עלי את הצעתו, וראה זה פלא! לאחר תקופה קצרה כבר השתנה המצב מן הקצה אל הקצה.
ללמדך, שגם הקנס הקטן ביותר, יכול לחולל פלאים!
אין אדם רואה נגעי עצמו
"פעם אחת", סח ר' זלמן, "הגיע אלי יהודי חשוב, המשמש כר"מ בישיבה. וביקש שאומר לו דברי הדרכה וחיזוק בעבודת ה'.
"אמרתי לו שיראה להתחזק בנושא של שמירת הלשון, ויקבל על עצמו קנס 10 לירות על כל מכשול חלילה. אולם הלה סבור היה בדעתו כי אינו זקוק לכך כלל, באשר אינו נמנה על כת מספרי לשון הרע, וגיחך לעומתי – 'הלא הנני כה עסוק כל היום והלילה בהכנת ואמירת השיעורים, הלא גם אם אחפוץ בכך, אין לי כל זמן לדבר לשון הרע ורכילות!'- אולם לבסוף נעתר להסכים לבקשתי, מה כבר יוכל להפסיד…
"והנה, לא עברו כמה ימים, והלה נכנס אלי בשנית והתוודה: 'הצדק עמכם – ר' זלמן, רק כעת נוכחתי לראות כמה לשוה"ר אני מדבר! פעמים שהנני מעיר לבחור על הנהגתו הנלוזה לעיני כל, אע"פ שיכולתי לעשות זאת בצנעה, גם מצאתי שבעת שבתנו בחדר הר"מים, אנו לפעמים משוחחים אודות בחורים – לשון הרע ללא צורך – גם בזמן שדימיתי שהנני עסוק אז רק בהכנת השיעורים, גיליתי שאין פני הדברים ממש כן… כי בלילה הנני יושב בביתי ומכין את השיעור, ותוך כדי כך עונה לטלפונים נחוצים, ומבלי משים הנני נגרר לשיחות של מה בכך. בושתי וגם נכלמתי. אכן! חשבתי לתומי כי שלם אני במידה זו, אך עתה באו הקנסות שלכם וטפחו על פני!'".
"ראו נא", הפטיר ר' זלמן, "כמה יכול האדם לשטות ולרמות את עצמו, כל עוד שאינו מכריח עצמו לבדוק דרכיו באמת!".
***
מספר תלמידו, הגה"צ ר' יוסף הירשלר שליט"א:
"פעם אחת בימי חודש תשרי שח לי ר' זלמן, כי היות והרגיש בנפשו שבא לידי כעס מועט, על כן קיבל על עצמו קנס – שלא לשאוף טבק עד אחר חנוכה!
"ואכן באותה תקופה, כאשר בביהמ"ד היו נגשים אליו בעלי הטבק כדי לכבדו ב'שמעק טבק', היה משתמט מהם באופנים שונים, כאשר פעם, בעת אשר היה מצוי בעיצומה של 'קבלה' כזו, ניגש אליו יהודי אחד לכבדו מקופסת הטבק אשר לו. מה עשה ר' זלמן?
"נטל מלוא הקמצוץ טבק ועשה עצמו כמעביר לידו השניה, אותה קירב אחר לאפו והריח ממנה, כשהוא מתמוגג מתענוג 'אה… אה… א מחיה', לשמחתו ולהנאתו של האיש…".
***
אירע פעם אשר אדם אחד ניסה לברר אצלו איזה פרט היסטורי, אשר היה נוגע קצת לענין פוליטי. ר' זלמן, אשר תמיד סלד מעניינים אלו, לא שש לשתף פעולה ולדבר בענין זה, אך לאחר שהלה הפליג בדברים, הצליח בעורמתו לחלץ הימנו את מה שרצה לשמוע.
תיכף ומיד נשתנה גוון פניו של ר' זלמן, ורוחו החלה סוערת בקרבו. לפתע קם ויצא מן החדר, וכעבור דקות ספורות נכנס שוב כששלושת אצבעותיו קשורות במטפחת!
"מה קרה?" – נבהלו בני הבית – "שמא נחבלת חלילה?"
"לא ולא!", ענה ר' זלמן – "ככה זה, כשאין זוכרים שצריך לשמור על הפה. צריכים לעשות סימן!"…
וכך התהלך ר' זלמן כשמטפחת קשורה על אצבעותיו במשך שבועיים ימים! – לאות ולסימן כי יש לשמור על הפה מכל משמר.
וחזקת והיית לאיש
מאידך. היה ר' זלמן שופע כסדר דברי חיזוק המרוממים את הנפש – אשר אין לו לאדם ליפול ברוחו, גם אם יודע הוא עליות ומורדות לרוב בדרכו הטובה.
וספר נכדו:
פעם אחת ביקש ממני הסבא לקבל על עצמי קבלות שונות להיטיב, בשילוב מערכת קנסות, אך אני טענתי לפניו ואמרתי לו: "זיידע! אתה כבר הנך יהודי זקן, ניצחת את היצר מזמן, אבל אני עדיין צעיר לימים ויש לי יצר הרע קשה!"
"אוי מה אתה יודע?!", ביטל הסבא את דברי בתוקף.
"שמא יודע הינך כמה דמעות שפכתי היום כדי שאנצל מהיצר הרע?! ואתה עוד חושב שמא אין לי יצר הרע?!…".
"אומר לך יסוד גדול", המתיק עימי הסבא, "דער יצר הרע גיט א פאטש פאר א פאטש, אבער דער לעצטער פאטש זאל בלייבן ביי דיר!"…
[-היצה"ר מחזיר סטירה כנגד סטירה, אבל האדם צריך לדאוג לכך שהסטירה האחרונה תהיה שלו!]
כלומר, מלחמת היצר נמשכת כל החיים, אבל אין להיבהל מכישלונות ומנפילות, העיקר הוא שבסוף המלחמה תהיה ידו של האדם על העליונה.
(מתוך הספר 'ר' זלמן')