המודים הם מיעוט שבמיעוט
לכולנו יש באמתחתנו רשימת בקשות לקראת השנה החדשה, רשימת רכש ושדרוג… הרבה היו רוצים לבקש: 'רבונו של עולם, קח את ה'תיק' שלי ותעביר אותו הלאה… אל תפתח אותו, אל תגרע כלום, אולי רק תוסיף'…
באחד העלונים קראתי משל יפה שמניח לפנינו מראה ומציג שיקוף מדויק על הצורה בה אנו מתנהגים –
אדם עלה לשמים אחרי מלאת מאה ועשרים שנותיו עלי אדמות. לנגד עיניו נגלו מדורים על גבי מדורים. נכנס למדור הראשון, דפק בדלת והמלאך פותח לו. הציץ האיש פנימה וראה מאות מלאכים עומדים וממיינים מכתבים. שאל את המלאך: "סליחה, מהו המדור הזה?" ענה המלאך: "כאן ממיינים את הבקשות שמגיעות מהעולם התחתון. אחד רוצה פרנסה, שני רוצה ילדים, שלישי רוצה שידוך… אנחנו ממיינים את הבקשות ומגישים את הכל להקב"ה".
עובר האיש למדור הבא, דופק בדלת, ושוב פותח לו מלאך. מציץ פנימה, ושוב הוא רואה מאות מלאכים עובדים ללא הפסקה.
שאל: "סליחה, מהו המדור הזה?"
"כאן ממיינים את הבקשות שקבלו אישור מהקב"ה", השיב לו המלאך.
המשיך למדור הבא, שוב פתח לו מלאך. הציץ פנימה וראה מאות מלאכים, אלא שהפעם – בניגוד למדורים הקודמים – רוב המלאכים ישבו ולא עשו כלום. רק שניים מהם עבדו. "מהו המדור הזה?" התעניין. ענו לו המלאכים: "כאן ממיינים את מכתבי התודה"…
הנה כי כן, לבקש – כולם יודעים, אך מעטים הם האנשים שיודעים להכיר טובה ולהודות.
מי שיודע להודות – יש לו זכות לבקש
אדם נסע לחו"ל וחיפש מקום להתארח בו בשבת. הוא הגיע למקום האירוח ביום שישי, ומיד שאל את בעל הבית: "היכן אני ישן?"
"בבקשה, זה החדר שלך", אומר בעל הבית ויוצא מן החדר כדי לאפשר לו פרטיות.
כעבור דקה מגיע האורח למטבח ומבקש מן המארחת: "אפשר בבקשה לקבל כוס מים?"
"בשמחה". היא מגישה לו כוס מכובדת של 330 מ"ל, הוא מברך, מסיים לשתות ושואל: "אפשר בבקשה גם כוס קולה?" מסיים וממשיך לבקש: "וכעת אפשר קפה?"
כשמגישה המארחת את הקפה, הוא שואל האם מגישים קפה בלי עוגת גבינה בצמוד. כשהיא מגישה לו עוגה, הוא מבקש עוד ועוד…
במשך כל השבת הוא אינו מפסיק לאכול ולשתות, וכל המשפחה חשה אי נוחות: איזה מין אורח הבאנו הביתה…
והנה שב בעל הבית מתפילת ערבית עם אורח נוסף. הוא מראה לו את חדרו ושואל אם ירצה לשתות משהו. "אשמח לכוס קפה. תודה רבה", עונה האורח. הוא שותה את הקפה שמגישה לו המארחת, ואומר: "וואו! קפה כזה הרבה זמן לא שתיתי…"
"תרצה אולי עוד כוס?"
"בשמחה! תודה רבה לך!"
מדוע את השני שואלים מה הוא רוצה, ועל בקשותיו של הראשון נאנחים? משום שמי שיודע להודות, יש לו זכות לבקש. כשאדם מודה על טובה שניתנה לו, יש רצון אוטומטי לתת לו עוד.
כך גם כלפי שמיא – אדם שמגיע בסוף השנה ומודה לבורא עולם על כל הטובות שהיטיב עמו במשך השנה החולפת, ממילא גם יכול לבקש.
רק אחרי 'מודים' אפשר לבקש…
בראש השנה עומד אדם ומבקש: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים" – מה אני מבקש, רבונו של עולם? בקשה מינימאלית: רק קצת חמצן, זה הכל.
אומרים לו: אתה מבקש רק קצת חמצן? אין בעיה. נקח אותך לבית חולים "רעות" ביד אליהו. יש שם כמה קומות של אנשים שמקבלים רק חמצן. לכל אחד יש בלון, וכל היום הוא מקבל 'רק' חמצן – זה מה שאתה רוצה??
חס וחלילה! – הוא נחרד, ומיד משדרג את הבקשה "מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו לחיים ברחמים" – רבונו של עולם, אנא ברחמים, אל תחבר אותי עכשיו לבלון חמצן, טוב? תן לי נשימה עצמאית, ברחמים!
הוא מתקדם לסוף התפילה, ואז יש לו בקשה חדשה: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". בתחילה רק בלון חמצן, אחר כך שדרג לעצמאות, ועכשיו חיים טובים.
מה פירוש חיים טובים? נו, רבונו של עולם, וכי אני צריך להסביר לך מה זה 'חיים טובים'? אתה הרי יודע למה אני מתכוון. אבל אם בכל זאת משהו לא ברור, אבקש בקשה אחרונה: "בספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה, וגזרות טובות, ישועות ונחמות, נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום". בתחילה רק בלון חמצן – וכעת רשימת רכש ארוכה…
וזה עדיין לא נגמר. הוא רק מסיים 'עושה שלום', ומיד עובר לארבעים וארבע בקשות של 'אבינו מלכנו'. מבקשה מינימלית, יכולת לנשום אויר, הגיע לרשימת בקשות ארוכה – בכל תחומי החיים…
מהו הביאור בזה?
במדרש מבואר, שסדר הבקשות צריך להיות מן הקל אל הכבד, אולם על פי היסוד שאמרנו יש כאן פשט חדש –
מתי אפשר לבקש "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך"? רק אחרי שאומרים "מודים אנחנו לך", ומשבחים את הקב"ה "על חיינו המסורים בידיך, ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך…" – רק אז אפשר לבקש.
מצות ביכורים מלמדת את יסוד ההודאה
בפרשת כי תבוא מצווה התורה על הביכורים: "והיה כי תבוא אל הארץ… ולקחת מראשית כל פרי האדמה… ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" (דברים כו, א-ב).
מצות ביכורים שונה משאר מתנות כהונה שצריך האדם לתת. כשאדם צריך להפריש חלה, הוא אינו צריך לעלות לירושלים. הוא מרים טלפון לשכן שלו, אדון כהן, מודיע לו שאשתו אפתה הרגע חלות, והוא יכול להגיע ולקחת את החלה שלו. כך גם כאשר הוא מפריש מעשרות. הוא מתקשר לשכנו, ומעדכן אותו שיבוא בבקשה לקחת כי יש לו מעשרות. לעומת זאת, במצוות ביכורים הכהן אינו מגיע לקחת אותם, אלא הוא עצמו צריך לטרוח ולהעלות את הפירות לירושלים. מדוע?
שאלה שניה שואל האלשיך הקדוש (שם): "הנה בעיני כל רואי את כל החרדה ההיא אשר חרד הוא יתברך על מצות בכורים הזאת, שיחרד איש מביתו ומעירו וילך רגלי באשכול ענבים אחד ומן התאנים ומן הרמונים מעט מזער, לא כביר… וישם בטנא ועל כתף ישאנו אם דל ואם עשיר… ויתקבצו יחד כל בני עיר ועיר בחליל מכה, ומיני זמרה בשירי זמרה, ובכל עיר יבאו בה יצאו לקראתם זקניה ושופטיה ורבים שריה… וכה משפטם עד שערי ירושלים, בשור וקרניו מצופות זהב ועטרות זית, ובהגיעם בשערי ירושלים ירומו קול אומרים 'שמחתי באומרים לי'… ומה קול החרדה הזאת על פחות משוה חצי דינר?!"
מדובר על תקופה בה לא היו עדיין מכוניות. כדי להגיע מצפת לירושלים, לדוגמא, היה צריך אדם להיטלטל בדרכים בערך שבועיים לכל כיוון. אם מדובר בחקלאי שסיים את כל עבודת הקיץ: זמר את הגפנים, סיים את מסיק הזיתים וכיוצא בכך, לא נורא שיקח חופש למשך חודש ימים ויעלה לירושלים, אבל אם מדובר בחייט או נגר – מה ההיגיון להשבית את כל החיים? בפרט שלא מדובר בהרבה סחורה. אדם גר במושב מירון, ובחצר ביתו גדלים שני עצי גפן, שני עצי תמר, שני עצי תאנה ועצי זיתים. הוא נדרש להיטלטל חודש בדרכים, בשביל להביא לבית המקדש שתי תאנים, שני זיתים, ושתי זמורות של ענבים – לשם מה?
השאלה השלישית היא על דברי המדרש תנחומא (כי תבוא א): "אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה מתחטאין, וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצוות… יורד אדם לתוך שדהו, ראה אשכול שבכר, תאנה שבכה, רמון שבכר, מניחו בסל והולך לירושלים, ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל… ולא עוד, אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה".
אדם מביא ביכורים ואומר: רבונו של עולם, אני לא זז מפה עד שתעשה צרכי, וזו רשימת הבקשות שלי לשנה הקרובה…
ממשיך המדרש: "אמר רבי שמעון בן לקיש, יצתה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה".
נקל לשער שיהודי ששומע בת קול כזו, מיד מתקשר לסוכן ביטוח: בבקשה לבטל את פוליסת החיים שלי…
נשאלת השאלה, מה יש בה במצוה זו, שעבורה זוכים לשכר עצום כל כך?
האלשיך הקדוש מאריך לבאר את הדברים, ובתוך דבריו כותב, שמצות ביכורים היא מצוה שבה לומד האדם להודות לקב"ה על מה שנתן לו. על ידי שהוא משבית את עצמו ממלאכתו עבור כמה פירות שקיבל, הוא מחדיר ללבו כמה טובה מרעיף עליו ה' יתברך. כך הוא מבין, שלא כוחו ועוצם ידו עשה לו את חילו, אלא הקב"ה.
"כי העולה על רוחו של האדם כי קניינו אשר רכש – כחו ועוצם ידו עשה לו, אדון הכל יסירנו ממנו, אך החושב כי הכל שלו יתברך – ה' יעזבנו בידו!… ואז הוא יתברך נותן את הכל באמונה ובמתנה על ידי היותו בלתי כפוי טובה"!
קיים חשש שכאשר האילנות מוציאים פירות, יגיע האדם להרגשה ש'הנה, בזכותי הוציאו האילנות פירות' והוא יגיע למצב של "וישמן ישורון ויבעט".
והנה, אם נערוך חישוב קליל, נגיע למסקנה שלפחות מחצית מן התבואה מגיעה לקב"ה. שכן, אמנם האדם נטע את האילן ועשה את הפעולות הנצרכות, אך מי נתן את הגשם, את האדמה, את השמש ואת הרוחות? את כולם נתן הקב"ה!
אך הקב"ה לא מבקש שניתן לו חצי, הוא מבקש בסך הכל תאנה אחת או אשכול ענבים אחד.
ההודאה – בסיס גדול לכל עבודת ה'
היסוד הזה – להודות לבורא יתברך על בריאתו, הוא יסוד עצום. בתפילות השבת אנו אומרים: "שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו להודות…" הדבר הראשון שאומר יהודי כאשר הוא מתעורר בבוקר הוא: "מודה אני לפניך", וכל אלו משרישים באדם את הבסיס הגדול לכל עבודת ה' – להכיר בטובתו של מקום.
זו לשון האלשיך הקדוש: "כי עיקר כוונתו יתברך להרחיקנו ממידת כפוי טובה ולהביאנו אל גדר החזיק טובה כראוי, כי הוא גדר גדול ועיקר גדול בכל ענייני ועיקרי הדת, כי בו תלוי כל עבודת אלוקים להכיר כי הנשמה לו יתברך והגוף פעלו, וכולנו עבדים לו יתברך, ושבשכר זה הוא מקנה לנו הארץ למורשה".
הספורנו מבאר, שבשונה מהפרשת חלה ומעשרות שהם מתנות כהונה המיועדות לכהן, הביכורים שייכים לקב"ה. לכן הכהן לוקח את הטנא מידי הבעלים ומניחו לפני המזבח, להראות ולהודיע זאת.
כעת נוכל להבין מדוע בכל מתנות הכהונה קוראים לכהן שיבוא ויקח, ואילו במצות ביכורים צריך לעלות לירושלים. מצוה זו היא מתנה עבור הקב"ה, ורק לאחר שמקיימים אותה ואומרים את מקרא הביכורים, אומר הקב"ה: כעת תיקח את הפירות ותתנם לכהן.
רק כאשר מודים – נעשים משועבדים לנותן
בעניין זה מביא המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל (דעת תורה, כי תבוא) יסוד נפלא.
הוא מקשה, מדוע בהגדה של פסח קבע בעל ההגדה לומר פסוקים מתוך ביכורים – "ארמי אובד אבי", ולא מתוך סיפור יציאת מצרים?
ומתרץ, שישנו יסוד אחד במצות ביכורים ובסיפור יציאת מצרים, והוא: החובה שיש לכל אחד להזכיר את חסדי המקום. על ידי שאדם מזכיר את חסדי ה' – מתחזק בו חיוב ההכרה והעבודה לו יתברך. לפיכך מסיים הכתוב במצות ביכורים "והשתחוית לפני ה' אלוקיך" – כי זו תכלית המצוה, להשתחוות לפניו יתברך ולהיות לו לעבדים.
החיוב הוא לא רק להודות על מה שקורה כעת, אלא להכיר בכל הסיבובים והשתלשלויות מן הראשית, עד אשר זכה לקבל את החסד כעת.
לכן בהבאת הביכורים מזכירים ומספרים מה קרה ליעקב אבינו, ואת אשר עשה לו לבן הארמי שביקש לעקור את הכל, ואז את כל עניין ירידת אבותינו למצרים ויציאתנו משם, עד שנתן לנו את האדמה הזאת, ואת הפירות שיצאו ממנה. וכך גם ביציאת מצרים – מתחילים בכך שאבותינו היו מתחילה עובדי עבודה זרה, ובכל השתלשלות העניינים שהביאה אותנו להיות עם סגולה.
רק כאשר אנו מכירים בכל פרט – אנו נעשים משועבדים למיטיבנו.
(רבי ברוך רוזנבלום שליט"א – נעימות יאמרו ימים נוראים)