'אני זוכר מילדותי עוד לפני שלמדתי בישיבה, שמעתי שיחות ממרן ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל, הייתי שומע ארבע שיחות קבועות מרבי חיים, שתי שיחות לפני התקיעות של שני ימי ר"ה, לפני כל נדרי וקודם מוסף של יו"כ, כל שנה רבי חיים דיבר על בין אדם לחברו, את היסוד המפורסם שבין אדם לחברו זה כמו להכניס את היד לאש הוא אמר בראש השנה. הוא הביא לזה כמה ראיות, דבר ראשון הביא את המעשה עם חנה ופנינה, שפנינה רצתה לצער את חנה לשם שמים, ובכל זאת איזה אסונות היה לה אח"כ שא"א לתאר.
אח"כ הביא את הגמ' בכתובות, על רב רחומי שנסע ללמוד והיה חוזר פעם בשנה הביתה בערב יום כיפור. שנה אחת הוא שקע בלימוד ולא הגיע. אשתו ציפתה מתי יבוא וכשראתה שלא הגיע, הורידה דמעה מעיניה, והוא נפטר.
רבי חיים היה חוזר על דברי הגמ', "השתא אתי, השתא אתי", והיה מתרגש נורא, ושאל, וכי רב רחומי עשה משהו במזיד, שנית, מה יש לה מזה שהוא מת, כעת הוא לא יחזור לעולם, אלא אמר רבי חיים רואים שפגיעה בבין אדם לחברו היא כמו להכניס יד באש, לא משנה מה היתה הכוונה, ניזוקים!
קשה לדבר על זה, נורא מפחיד, אבל צריך לעשות בדק בבית בבין אדם לחברו, אפילו בדברים הכי פשוטים. יש שני חלקים בזה, ממון חברו, וכבוד חברו, לראות איפה אוחזים בממון ואיפה בכבוד, וחוץ מעצם חומרת הדבר, זה שני דברים יסודיים שאחרת זה מפריע לעבור את הדין.
בענייני ממון יש חשש גזל ומזיק, לווה רשע ולא משלם, גזל עוצר את התפילה, וידוע שרבי ישראל סלנטר הכניס את היסודות של הזהירות בדברים שנראים קטנים ואנשים מקילים בהם, אבל האמת היא שצריך נורא להקפיד בזה ובנעילה הרי העיקר הוא "למען נחדל מעושק ידינו".
וכבוד חברו יש דבר שמאוד חשוב בבית פנימה. תראו את הגמ' בב"מ: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאה קרובה" יש אימרה בשם הרמ"ק שרוב המצערים נשותיהם מקצרים ימיהם, ד' ירחם, אפילו שיש טענה צריך מאוד בעדינות ובכבוד להבליג.
מרן ראש הישיבה רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל, לפני כל שיחה היה מבקש ברכה מהרבנית שיצליח בשיחה, הרבנית היתה ענווה גדולה וחייכה ובירכה אותו (אני זכיתי להביא לרבי חיים את הגמרות שהיה צריך לשיחה, ועקבתי וראיתי איך שהוא מבקש מהרבנית ברכה).
הוא היה מוסר "ועד" ביום שישי לאברכים, ופעם לפני הועד בכה רבי חיים ואמר: "הן עושות כל כך הרבה בשבילנו, מה אנחנו עושים בשבילן?!" רבי חיים ישב ולמד והרבנית היתה שמחה ומאושרת שבעלה גדול הדור, אבל הוא לא הרגיש שהוא עושה מספיק בשבילה, היא עושה כל כך הרבה, זה לימוד גדול עבורנו ובפרט לקראת יום הדין שנתחזק בשלום בית וניזהר מאונאת דברים.
איך מגיעים לדבר החמור הזה של "אונאת דברים"?
הגר"ב פינקל: בדרך כלל זה תוצאה משני דברים משמעותיים. כעס ורצון להתבלט. אלו דברים שצריך מאוד להיזהר. אדם שכועס, בזמן שהיה רגוע לא היה מוציא מילים כאלו מהפה ואחר כך הוא מתחרט על דבריו, אבל בזמן הכעס, הוא מוציא מילים שדוקרות את השני כחרבות. וגם כאן חשוב מאוד לדון לכף זכות ולא לחכות לו בפינה… שיענש חלילה.
דבר נוסף הרצון להתבלט. לפעמים זה יכול להיות ב"שבע ברכות" הוא מרגיש "חברמן" שהוא אומר מילים שנונות ופוגעות בזולת ולא שם לב ש"באפם הרגו איש", מה גם שהרבה פעמים יש כאן דבר נוסף חמור של "מתכבד בקלון חברו", רוצה לומר בדיחה על חשבון השני וזה גורם לו צער גדול. יש שילוט בכבישים שנאמר בענין אחר: "מילים יכולות להרוג", הכרנו לא אחד ולא שניים מקרים מצערים של אדם שאמרו לו מילה ומזה ירד לגמרי הדרך. ומי יתן על כך את הדין על נפש יקרה שיכל לצמוח לאילן רב פארות, אותו אחד שאמר מילה ופגע בו וציער אותו.
(מתוך יתד נאמן ה אלול תשפ"ג)