הכוונה הנדרשת בנטילת ידים לסעודה
- הנוטל ידים לסעודת פת, צריך לכתחילה לכוון לשם נטילה המועילה לאכילת פת, בנוסף על הכוונה הנדרשת – לדעת פוסקים רבים – לשם מצוה דרבנן של נטילת ידים. ואם ראובן נוטל את ידי שמעון, די לכתחילה בכוונתו של ראובן השופך את המים, ואין צורך בכוונתו של שמעון. ובדיעבד, לדעת רוב הפוסקים הנטילה כשֵׁרה גם ללא כוונה כלל, אך יש אומרים שהנטילה פסולה, ולכן במידת האפשר יש ליטול שנית, ללא ברכה. ורצוי שיטמא את ידיו על ידי נגיעה במקומות המכוסים, וכדומה, כדי שיתחייב בנטילה לכל הדעות, ויוכל לברך עליה.
המים הראויים לנטילת ידים
- מים ששימשו לנקיון, לקירור, לחימום, לריכוך מאכלים, וכיוצא בהם – פסולים לנטילת ידים, משום שהדרך לשפוך מים שהשתמשו בהם לצורך כלשהו, והם נחשבים כמי שפָכים.
- מים שרחצו בהם ידים מלוכלכות, או שהדיחו בהם כלים – גם אם הכלים היו נקיים ולא היה עליהם אלא מעט אבק – המים פסולים, ואף אם לא חל כל שינוי בצבע המים.
- מי שופכין שעברו תהליך טיהור המכשירם לשתיית בעלי חיים – יש אומרים שהם פסולים לנטילת ידים, ויש שמצדדים להקל. ואם במהלך הטיהור הזרימוּם למעבה האדמה, והם צלולים, יש להקל.
- מים חמים שה'יד סולדת' בהם – כשרים לנטילה; ויש שפוסלים, ולכן, אם הדבר אפשרי, יש להמתין עד שהמים יתקררו.
- מים מלוחים, סרוחים, או מרים, שכלב אינו מסוגל לשתותם – פסולים לנטילת ידים, כיון שאינם 'בתורת' מים, ולא תיקנו חכמים שתועיל נטילה במים כאלו.
- המחמירים שלא לשתות מים שהיו מגולים ללא נוכחות אדם בקרבתם, רשאים ליטול בהם ידים; ויש אומרים, שרצוי להחמיר במים לנטילה כבמים לשתיה.
שינוי צבע במים לנטילת ידים
- מים שצבעם השתנה מחמת דבר שנפל לתוכם או מחמת המקום שבו הם נמצאים – פסולים לנטילת ידים. ואם שב מראה המים לקדמותו, הרי הם חוזרים לכשרותם; ויש שהסתפק בדבר.
- מים שהלבינו מעט מחמת ריבוי אבנית, וכדומה, כשרים לנטילת ידים, משום שטבע האבנית לשקוע, ומראה המים עתיד לשוב לקדמותו, וכן משום שזהו טבע המים.
- טבילת ידים לסעודה
- הטובל את ידיו במֵי נהר, מעיָן, או יָם – יוצא ידי חובת נטילת ידים לסעודה. ואף אם טבל יד אחת בנהר, ואילו את השניה נטל בכלי – יצא ידי חובה.
- הטובל את ידיו במי גשמים, יוצא ידי חובת נטילת ידים לסעודה. לדעת השולחן ערוך, די ברביעית מים, ולדעת הרמ"א – וכן דעת רוב הראשונים – נדרשת כמות של ארבעים סאה לפחות.
- הטובל את ידיו לסעודה – מברך "וציונו על נטילת ידים", ואינו חייב לנגבן, אך מי שדעתו קצה באכילה בלא ניגוב, צריך לנגבן; ויש אומרים, שכל אדם צריך לנגבן.
- טבילת ידים לסעודה, או טבילת כל הגוף לטהרתו, מותרת לכתחילה במקוה חם, או במעין חם.