סיפור הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, כי שמע מאחד מחשובי מרביצי התורה שליט"א, אשר מתוקף תפקידו הנו נוסע פעם בכמה שבועות לאחת ממדינות יורו"פ (אירופה) בכדי למסור שם שיעורים ב'כולל' מסוים, ותמיד הוא משתדל להשתמש בחברות אשר להם פליגער'ס (מטוסים) ישנים, שעדיין אין בהם 'מסכים' במושבים, בכדי שיוכל לשמור על טהרת העיניים מבלי להיכשל במראות אסורות הנראות במושבים שמסביבותיו.
אמנם, באופן שימצא שהוא מוכרח מחמת זמני הטיסות לנסוע במטוס חדש הנו מתאמץ בכל כוחו לסדר את זמני הנסיעה לשעות היום, מאחר שאז נקל עליו להיות 'שקוע' בתוך תלמודו מבלי לראות את הנעשה סביביו, מה שאין כן בשעות הלילה שקשה לו לעיין בעומקא דשמעתתא, והסכנה מצויה יותר .
והנה לפני כמה שבועות נאלץ בעל כרחו לנסוע במטוס חדש בלילה, ונצטער הרבה על שעליו לעמוד כמה שעות בתוך זוהמת מצרים, ועשה מאמצים מרובים עד שהעבירו את הזמן לשעות אחרי הצהריים. ועדיין היה בצער, ולקח עמו 'צידה לדרך' לשעת הדחק ובה 'כדור שינה' (pills sleeping) ואטמים (plugs-ear) לאוזניים וכיסוי לעיניים, בכדי שתפול עליו שינה עמוקה.
קודם שעלה למטוס נעמד להתפלל מנחה, ושלא כהרגלו שפך שיחו כבן המתחטא אצל אביו בלשון זה: 'שיהיה לי ניסים, שלא יהיו מסכים לא אצלי ולא בסביבת מקומי'…
בהגיע העת עלה למטוס והתיישב במקומו בין שני נכרים ערלי לב אשר מיד רצו לשטוף עיניהם בכל תועבות העולם וניסו להדליק את המסך, אך 'משום מה' לא נדלק… קראו לאחראים (הדיילים) ואף הם ניסו בכה ובכה, והעלו חרס בידם… וראה זה פלא, בכל המטוס עבדו המסכים באין מפריע חוץ מבשני המקומות שמצדדיו ובכסאות שמלפניו…
ללמדנו כוחה של תפילה, ובפרט כשמתפלל להינצל מידי נסיון…
(באר הפרשה, ויגש תשפ"א)