יעקב א. לוסטיגמן
"וזאת התרומה אשר תיקחו מאתם זהב וכסף ונחושת"
אחד הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע, הוא כמובן נושא התרומה, ואכן הצדקה היא אחד מיסודות האמונה היהודית, גם בגלל עצם חשיבותה של המצווה, אשר אמרו חז"ל כי בכוחה להציל ממוות ל"ע, ושהעוסק בה שכרו הרבה מאוד, וגם בגלל שנתינת הצדקה היא עד נאמן לאמונה התמימה היוקדת בלב הנותן, שמעניק מכספו שלו – עליו עמל והתייגע – למען הזולת, משום שהוא בוטח ומאמין בבורא כל עולמים שייתן לו שכרו משלם ולא יקפח שכר כל בריה.
בעניין זה פנינו לשוחח עם הדרשן הידוע הג"ר דוד נתנאל שוורץ שליט"א, מחבר ספר 'יד המשפט' ובעל 'פלאי התורה', שהתפרסם בשנים האחרונות בזכות התוכניות התורניות המיוחדות שלו, שעמן הוא מופיע בפני קהלים מגוונים, ושוחה עימם במרחבי הש"ס והפוסקים בהנאה גלויה, שחודרת גם ללבם של מי שאינם בני תורה, ושלא זכו לחוש עד כה מתיקות מיוחדת בלימוד התורה.
"ישנה אמרה ידועה מהרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א", פותח הרב שוורץ את דבריו, "על מה שנאמר בפרשתנו 'וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, זהב וכסף ונחושת', נרמזו שלושה סוגים של נותני צדקה:
"יש מי שנותן צדקה בעודו בריא, כי הקב"ה ציווה לתת. לא בגלל דאגה או מצוקה, אלא מתך בריאות ושובע, הוא נותן צדקה כי כך צריך לעשות. אדם כזה הוא בבחינת 'זהב' – בראשי תיבות 'זה הנותן בריא'.
"מי שנותן רק כשנמצא במצב סכנה מסיבות אחרות, הוא בבחינת 'כסף', בראשי תיבות 'כשיש סכנה פודה'.
"הדרגה השלישית והנמוכה עוד יותר, היא של האדם שגם כשהוא במצב סכנה אינו ממהר לתרום, ורק כשמתגברת הסכנה ויש חשש רציני לחייו, הוא נאלץ לתרום מכספו ועושה זאת מתוך אונס גמור. איש כזה הוא בבחינת 'נחושת' – 'נתינת חולה שאמר תנו'".
חכמת נשים
"וכך היה מספר כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק מצאנז זצוק"ל, בעל ה'שפע חיים': מעשה באשה אחת שהיתה בדורות הקודמים שהיתה מפזרת ממון רב לצדקה, בלי לבקש רשות מבעלה.
"פעם אחת אמרו לה שאין זה כדת וכדין שהיא נותנת כסף רב כל כך, שהרי אמרו חז"ל שאסור לאשה לתת על דעת עצמה, אלא רק נתינה מועטת שהיא משערת בדעתה שבעלה בוודאי ישמח על נתינה זו ויסכים עימה, אבל היא הרי נותנת סכומים גדולים מאוד, ובוודאי שאין זה נחשב לנתינה מועטת.
"אותה אשה היתה פקחית מאוד, ומסתבר שגם היה לה ידע תורני לא מבוטל, וכך יכלה להשיב לטענה הזאת תשובה ניצחת, שגם אם אינה הלכה למעשה, יש בה כדי ללמד לנו מוסר השכל גדול מאוד, איך אנחנו צריכים להרגיש כשבא לידינו עניין של צדקה:
"'כשאני רואה עניים ואביונים הסובלים מחרפת רעב, עניים שקר להם בחורף באין בגד מחמם לגופם, או שפניהם כחושות מרוב עוני, אני מצטערת צער גדול כל כך, עד שגופי נחלה', אמרה האשה, 'והרי יודעים אנו שקבעו חז"ל שהבעל חייב ברפואת אשתו, וממילא אם הרפואה שלי היא לתת סכום גדול לאותם עניים, כדי לסייע להם לצאת מהמצוקה הקשה בה הם נמצאים, הרי זו היא רפואתי ובעלי מחויב לעשותה כדי שאתרפא'…
"והאמת היא שיש מקור קדום מאוד לדבריה של האשה, שלתת צדקה לעני זאת רפואה לנותן, ולא רק רפואת הגוף, אלא גם ובעיקר רפואת הנפש, כמו שמספרים על אותו יהודי שהגיע לרבי בעל ה'בית ישראל' מגור זצ"ל, ואמר לו שהוא סובל מעצבות נוראה. 'לא חסר לי דבר', אמר האיש, 'יש לי כסף, בית עם ילדים, כולם בריאים, הבית רחב מספיק, הכל זורם על מי מנוחות ובכל זאת חסרה לי שמחת חיים, ואיני יודע את נפשי מרוב צער…'.
"אמר לו ה'בית ישראל', שרפואתו כתובה בסידור, והוא אומר אותה בכל יום ומוציא אותה משפתיו. היהודי לא הבין למה יכוונו דברי הרבי, אבל הרבי לא הותיר אותו בפליאתו ואמר לו: 'ב'מזמור שיר חנוכת הבית' כתוב במפורש – 'פיתחת שקי ותאזרני שמחה', אדם הפותח את השק שלו, כדי לחלק לאחרים ממה שיש לו, הוא מתמלא שמחה. אם אתה עצוב, זה בגלל שאתה לא נותן מספיק לאחרים. עליך להרבות במידת הצדקה'.
"והאמת שהדברים הללו כל כך ברורים ונכונים, עד שהם לא נותרו נחלת עם ישראל בלבד, ובכל העולם מבינים היום, שכדי לשמוח צריך לתת ולהעניק גם לאחרים, כי אדם שעסוק רק בעצמו לעולם לא יוכל לשמוח!
"שמעתי על פסיכולוג יהודי גדול באמריקה, בשם פרופ' אדלר, שכתב ספר בו הוא מעיד שהוא ריפא רבבות אנשים עם בעיות נפשיות קשות, על ידי משפט בן תשע מילים בלבד, שאותו הם התבקשו לומר פעמיים ביום, וגם לפעול על פיו: "נסו כל יום לחשוב, איך לגרום קורת רוח לזולת". זהו! רק לעשות קורת רוח לזולת, והשמחה שלך ממילא תבוא מעצמה".
סם החיים
"אבל הצדקה לא רק מצילה את הנפש מעצבות ומרה שחורה, היא גם מצילה את הגוף מכל מיני חוליים ואפילו מהחמורה שבכולם.
"ומספרים שהסטייפלער הקדוש, דרכו היתה שהיה הוגה כל היום בתורה, ואנשים היו נכנסים בכל עת מצוא כדי להתברך מפיו או להתייעץ איתו, ולא היו שעות מסודרות של קבלת קהל.
"לעת זקנתו החליט אחד מבני ביתו של הסטייפלער, שמאחר והוא כבר חלוש מאוד ואין בו כח לקבל קהל בצורה שכזאת, יש לסגור את הדלת ולהציב שומר, שלא יאפשר לאנשים להיכנס. מי שרוצה להתברך מפי הרב, שיתכבד להגיע בשעות מסודרות של קבלת קהל, ולא כך בכל שעות היממה.
"אותו בן בית ידע שהסטייפלער לא יסכים לכך, ולכן החליט לקבוע עובדות בשטח בלי לשאול אותו, וכך סודרה קבלת הקהל לשעות מסודרות, אבל הסטייפלער הרגיש שתנועת האנשים נעשתה דלילה מאוד, ולכן שאל האם אירע דבר מה שאנשים מפחדים לצאת החוצה מהבתים, או שסיבה אחרת גרמה לכך…
"כשהשיבו לו שהחליטו לנעול את הדלת, ולסדר שעות מצומצמות לקבלת קהל, אמר הסטייפלער בתרעומת לא מוסתרת: 'איך אתם עושים דבר כזה? אולי כל הסיבה שאני חי ומאריך ימים היא רק בזכות מעשי החסד שאני עושה עם הבאים בצל קורתי, שאני שומע אותם, מייעץ להם ומברך אותם? אולי כל החיים שלי הם בזכות זה, ואם הדלת תהיה סגורה והם לא יוכלו להיכנס אלי, אני עלול לאבד חלילה את הזכות שמחזיקה אותי בחיים!'
"רואים מכאן את צורת המחשבה של הסטייפלער, שהיה הוגה כל היום בתורה הקדושה וחידש חידושים נפלאים והיו לו זכויות לאין שיעור, ובכל זאת תלה את אריכות ימיו דווקא במצוות החסד והצדקה. ובאמת חז"ל אומרים במפורש 'צדקה תציל ממוות'".
מסכן לדוגמה
"הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א היה מספר, והדברים מובאים בספר 'רבי יעקב אומר', שפעם שאל אותו הרב מפוניבז' על המשנה באבות פרק ה משנה יד, שכתוב שם: ארבע מידות בהולכי לבית המדרש, ההולך ואינו עושה – שכר הליכה בידו, אינו הולך ועושה – שכר מעשה בידו, הולך ועושה – חסיד, ומי שאינו הולך ואיננו עושה נקרא רשע.
"שאל הרב מפוניבז': מילא שלושת הראשונים נקראים 'הולכי לבית המדרש', כי הם קשורים, אחד הולך, אחד לומד, אחד גם הולך וגם לומד, הם קשורים לבית המדרש, אבל מי שלא הולך ולא לומד, הוא עסוק רק בענייני עוה"ז, ואינו שת לבו בכלל לבית המדרש – מה פתאום המשנה כוללת אותו ב'הולכי לבית המדרש'? איך הוא קשור לשם בכלל? הוא בחיים שלו לא ראה בית מדרש מבפנים, אין לו מושג מה עושים שם בכלל…
"אומר הגר"י גלינסקי, שהשאלה אכן היתה מאוד חזקה, אבל הוא הקשה על הרב מפוניבז', למה הוא צריך להגיע עד לפרק ה' משנה יד כדי לשאול את השאלה הזאת, הרי הוא יכול היה לשאול את אותה השאלה בדיוק כבר במשנה יג:
"ומה כתוב שם במשנה י"ג? ארבע מדות בנותני צדקה: הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים – עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן – עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים – חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים – רשע.
"שואל רבי יעקב: מילא שלושת הראשונים הם נותני צדקה, או רוצים לפחות שאחרים ייתנו צדקה, יש להם קשר לעניין של צדקה. אבל מי שלא רוצה לתת ולא רוצה שאחרים ייתנו – איך הוא בכלל נכנס למניין של ארבע מידות בנותני צדקה?
"חייך הרב מפוניבז' והשיב לשאלתו של הרב גלינסקי: על הארבע מידות בנותני צדקה לא היה לי קשה, כי אני הרי יודע להוציא כסף לצדקה גם מבני הסוג הרביעי. הם לא רוצים לתת, הם גם לא רוצים שאחרים יתנו, אבל אני עדיין מצליח להכריח אותם לתת בדרך של שכנוע והפעלת לחץ, אבל מי שאינו הולך לבית המדרש, הוא לא הולך, איך המשנה מכלילה אותו בין ההולכים לבית המדרש?
"אמר הגר"י גלינסקי שיש לו תירוץ גם על הולכי לבית המדרש: הרי אדם כזה שלא הולך ולא עושה, הוא בכלל לא יודע איך בית מדרש נראה מבפנים, זה אדם מסכן! אומלל! אין לו בכלל שום קשר לתורה.
"כשיהודי רואה אדם כזה, מנוער מכל תוכן רוחני, אדם השקוע כל כולו בתאוותיו ואין לו שום קשר לבית המדרש ולרוחניות, מה הוא אומר לעצמו? – 'אוי, אם אני לא אלמד בבית המדרש, גם אני עלול להיראות ככה, חלילה וחלילה. אם כן אני אתגבר על העצלות, ואתחזק בלימוד התורה הקדושה'. ממילא הוא לומד בזכות אותו רשע שלא הולך ולא עושה, ולכן זכה הרשע להיכלל בכלל של ארבע מידות בהולכי לבית המדרש…
"לפי כל הנאמר לעיל", מחדד הג"ר דוד נתנאל שוורץ, "לפי התשובה של הגר"י גלינסקי ובהתאם למה שדיברנו קודם לכן, אני חושב שאפשר לתרץ גם את השאלה על משנה י"ג, השאלה של הגר"י גלינסקי, איך מי שאינו נותן ואינו רוצה שיתנו אחרים, איך הוא נכלל בנותני צדקה?
"התשובה היא, שאדם שאינו נותן צדקה הרי הוא מסכן ואומלל, הוא אדם עצוב, חסרה לו שמחת חיים. כשיהודי רואה אדם כזה שאינו נותן צדקה איך הוא נראה מסכן ואומלל, הוא חושב לעצמו: 'אם אני לא אתן צדקה – גם אני איראה ככה, כזה מסכן'. לכן הוא מתחזק ונותן צדקה כפי יכולתו, וממילא זוכה גם אותו רשע שלא נותן ולא רוצה שיתנו אחרים – להיכלל בכלל ארבע מידות בנותני צדקה.
"ואפשר להוסיף עוד נדבך על המהלך הזה, שהנתינה הזאת נרמזה גם היא ב'זהב', כהמשך לווארט של הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן: 'זהב' זה ראשי תיבות 'זה הנותן בשמחה', כי הדרגה הגבוהה ביותר של נתינת צדקה היא הנתינה על ידי שמחה, וזה כמשל הביצה והתרנגולת, שכן נתינת צדקה צריכה להיעשות בשמחה, והנתינה עצמה מולידה שמחה בלב האדם".
בחלום הלילה
"ואספר כאן מעשה נורא, שזכיתי לשמוע מפיו של הגאון רבי מרדכי גנוט, בעל הלוח 'דבר בעתו', שמספר על עצמו שבשנת תשס"ד הוא חלם חלום מופלא בליל שב"ק פרשת לך לך.
"ויהי בחלומו ראה את עצמו באולם גדול ובו שלושה גדולי עולם: הגאון מטשעבין בעל ה'דובב מישרים', הגאון רבי איסר זלמן מלצר, ומרן ה'חזון איש', זכר צדיקים לברכה.
"בחלום ראה הרב גנוט איך ששלושת הצדיקים פונים אליו, ומבקשים שיאמר להם איזה דבר תורה. הוא חשב לעצמו שכאלו גדולי עולם, בטח מצפים ממנו שיאמר איזה חידוש נפלא של רבי עקיבא אייגר, אבל הם אמרו לו שרצונם לשמוע דווקא חידוש שחידש הוא בעצמו.
"והיה ר' מרדכי משתומם, ותוך כדי עלה במוחו רעיון נפלא ואמרו לפניהם: הרי הגמרא אומרת במסכת תענית דף ט', על מה שכתוב בתורה 'עשר תעשר', דרשו חז"ל 'עשר בשביל שתתעשר', ולכאורה היתה הגמרא יכולה לומר 'עשר כדי שתתעשר', ולמה נבחרה דווקא המילה 'בשביל' לדרשה הזאת?
"'אלא לרמז לנו', כך אמר הרב גנוט, 'ש'עשר' צריך להיות באותו 'שביל' שבו אדם משתדל שיהיה 'תתעשר'.
"כי אנשים משקיעים את כל מרצם בעבודה ועסקים, רוצים להתעשר וכל רווח קטן שהם מרוויחים משמח אותם, וככל שהרווח גדול יותר – הם שמחים ומאושרים ומלאי מוטיבציה.
"אבל כשבאים לעשר את הרווחים, ככל שהמעשר יותר גדול – כך הקושי הנפשי גדול יותר. אדם מתקשה להיפרד מסכום כסף גדול כל כך ולתתו לאחרים.
"לכן אמרו חז"ל 'עשר בשביל שתתעשר', באותו שביל, באותה דרך שבה אתה צועד כדי להתעשר, באותה השמחה וההתלהבות שאתה שמח ומתלהב כשאתה בדרך להרוויח עוד כסף ולהתעשר, כך גם תשמח ותתלהב כשאתה בא לעשר את הרווחים הללו…
"ובחלומו שמע הרב גנוט את אותם גדולי עולם, כשהם מקלסים את החידוש שלו בכל פה, ושמחים מאוד עם דבריו.
"אחר שהקיץ מחלומו, וזכר את אשר חידש, פנה לג"ר אפרים פישל שטיין, בעל ה'אוצר אפרים', וביקש לשמוע מפיו אם ידוע לו אם מישהו כתב את הדברים, ואכן הראה לו הרב שטיין שהווארט הזה כתוב בספר 'פרדס שאול' להרב מוויערשוב, ומעניין לציין שגם שם מציין ה'פרדס שאול' שהווארט הזה נגלה לו בחלום הלילה, ויהי לפלא.
"אם נתבונן בדברים, אפשר להבין מזה, גם למה לא כל מי שנותן מעשר מתעשר מיד, כי באמת לא נותנים בשמחה, זה לא ב'שביל' שתתעשר…
"והנה אנחנו מתקרבים לימי הפורים שהם ימי משתה ושמחה, וכל מצוות הפורים הן מצוות של נתינה, כי הרי משלוח מנות ומתנות לאביונים – זה בוודאי עניין של נתינה לאחרים, וגם על משתה ושמחה – כתוב שצריך להכניס אורחים בסעודת הפורים, ואפילו על מקרא מגילה, שלכאורה זאת מצווה שאינה בין אדם לחברו, הרי אמרה הגמרא שעיני עניים נשואות למקרא מגילה, כי אז הם מקבלים את המתנות לאביונים, ואפילו על מנהג שינוי הלבוש, התחפושת, כתוב ב'אוהב ישראל' שעניינו לשמח אחרים ולעשות עימהם חסד, כי באמת על ידי נתינה לאחרים גוברת השמחה, ולכן נצטווינו לעשות את כל הפעולות הללו בימי הפורים".
צדקה לא צודקת
לסיום ביקשנו מהרב שוורץ שליט"א שיעניק לנו מעט מאוצרו הרחב, וישתף אותנו בחידה אחת או שתיים מאלפי החידות שליקט מהספרים וחיבר בעצמו, העוסקות בעניין הצדקה.
הרב שוורץ נענה על אתר, ושאל את החידה הבאה: אדם הרוויח חמישים אלף דולר, הפריש מהם צדקה כדת וכדין, אבל אחרי שלוש שעות הוא שוב צריך להפריש לצדקה. איך ייתכן הדבר הזה?
תשובה: אחרי שהפריש מעשר ממעותיו נגנב כספו והוא התייאש ממנו, אבל באופן חריג הצליחה המשטרה לתפוס את הגנב והחזירה לו את הכסף. כתוב במפורש בספר 'חסידים' בסימן קמ"ד, שבכזה מקרה צריך לשוב ולהפריש מעשר מהמעות, כי מדובר בכסף שבא לו מחדש, אחרי שכבר אבד ממנו ויצא מבעלותו.
חידה נוספת: איך ייתכן שאדם נותן צדקה ונקרא 'רשע' בגלל אותה נתינת צדקה?
תשובה: את השאלה הזאת שאל מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, והשיב מהגמרא במסכת סוטה דף כא ע"ב, שעני שיש לו 199 זוז, ובא עשיר ורוצה לתת לו נתינה הגונה של מיליון דולר – הרי הוא מקיים בזה מצוות צדקה, אבל אם יבוא אדם צר עין, וייתן לו במתנה זוז אחד בודד, יבוא העשיר עם מיליון הדולרים ויגידו לו שאין זה מעשה של צדקה, כי העני כבר יש לו 200 זוז וממילא אינו נחשב לעני. על כגון זה אומרת הגמרא שזה נקרא 'רשע ערום', שהוא משתמש בחכמתו כי להרע עם הזולת.
