"ויאמר להביא את ספר הזכרונות" (אסתר ו)
ידוע שאימת הצאר ניקולאי הייתה מוטלת על כל נתיניו. איש לא העז ללכת כנגדו, שכן ברשעותו היה הורג אנשים חפים מפשע ללא דין ומשפט – ככל אשר עלה על רוחו. אמנם, בעומדו לכבוש את מדינת פולין קמו מתנגדיו (המורדים בהשקט), וסייעו לחיילי מדינת פולין להרוג ולאבד את חיילי הצאר. כמובן שחיילי הצאר ושריו השיבו כנגדם מלחמת חורמה, ובעיקר חיפשו אחר האיש העומד בראש קבוצת המורדים.
לאחר חקירות ודרישות עלה בידם לדעת מי הוא ואיזה הוא, והתחילו לחפש אחריו כדי להענישו, אך לא הצליחו במזימתם, כי הלה היה ערום מאד, ותמיד הצליח להשתמט מידיהם.
פעם אחת הבחינו בו כמה חיילים כשהוא נוסע בעגלתו, והתחילו לדלוק אחריו. ויהי כראותו שכלתה אליו הרעה, החליט להטעות את החיילים. מה עשה? היכה בשוט על סוסו שיתחיל לרוץ, ובתוך כך קפץ מן העגלה ונס על נפשו. החיילים המשיכו בטעותם לרדוף אחר עגלה ריקה, אדהכי והכי רץ לתוככי הכפר הסמוך, ודפק על דלת הבית הראשון הסמוך לחומה. משפתח לו בעה"ב היהודי את הדלת, סיפר לו הלה דברים כהווייתם, שהוא בורח מציפורני החיילים הרשעים מבלי לספר לו מי הוא, והתחנן על נפשו שייתן לו מסתור ומחסה בביתו.
היהודי חשש על נפשו, ביודעו שבוודאי תוך זמן קצר יבואו חיילי הצאר לחפש אחריו, ואז יהיו חיי שניהם בסכנת מוות. בלית ברירה המשיך האיש ודפק על בית של יהודי אחר, הלה הסכים להכניסו אל ביתו, הורה לו להחליף בגדיו ולהתעטף ב'טלית' של היהודים ומיד לעמוד בקרן זווית, כיהודי המתפלל 'שמונה עשרה' כשטליתו מכסה פניו, וכך, אף אם ייכנסו החיילים לביתו, לא תעלה על דעתם שהאיש ה'מתפלל' לפניהם הוא ה'גוי' אשר הם דולקים אחריו…
כך הווה. חיילי הצאר חיפשו אחריו מבית לבית, ומשראו יהודי עומד ומתפלל, לא חשדו בו לרגע שהוא האיש המבוקש, והמשיכו בדרכם, ובזה יצא האיש מכלל סכנה. לאחר שאכל ושתה וחימם את גופו, שכב לישון על המטה שהציע עבורו בעה"ב בסבר פנים יפות. למחרת היום יצא לדרכו, כשהוא מבטיח ליהודי שיזכור את חסדו וישיב לו גמולו הטוב ביום מן הימים. הלה שמע את דבריו, וכיון שלא ידע שהוא מנהיגם של המורדים, לגלג (במחשבתו) ולעג ל'בן כפר' ש'הבטיח' לסייע בעדו לעתיד…
לאחר זמן ויגיעה רבה, הצליחו המורדים להפיל את שליטתו של הצאר ניקולאי, ואז קיבלו המורדים עליהם את מנהיגם הנערץ (אותו 'אורח') למלוך עליהם ביד רמה. בימים ההם כשבת המלך החדש על כסא מלכותו, שלח מכתב אל אותו היהודי שהציל את חייו, בו כתב 'הזמנה' לבוא אל ארמון המלוכה בהקדם האפשרי.
היהודי קיבל את המכתב בתדהמה מהולה בפחד, כי כלל זה היה ידוע ומפורסם, שהחכם אשר עיניו בראשו בורח מן הרשות אשר ברוסיה, כי פגיעתה רעה, אך לאידך גיסא אוי לו למי שיפר פקודתו של המלך. בלית ברירה עלה על הרכבת ברגלים כושלות, ופנה לנסוע אל ארמון המלוכה…
בהגיעו עד לפני שער המלך, הראה לשומרים את ה'ההזמנה', מיד נפתחו בפניו כל השערים והוליכוהו אל 'בית המלך פנימה'. ויהי כאשר נכנס בלב מלא פחד, נתקבל על ידי המלך בכבודו ובעצמו בסבר פנים יפות, ובכניסתו שאלו המלך "התכירני?"… הודה היהודי על האמת, שלא זכה מעודו לקבל את פניו ואיך יכירו?
השיב לו המלך שלא כן הוא, אלא ראה אותו טובא, והזכיר לו כל אותו המאורע שהצילו מיד רודפיו, ואז אמר לו: "באותה שעה חשבת שהצלת איש אחד פרטי, אך האמת שהצלת כל תושבי מדינת רוסיה! כי בזכות הצלתי הגיעו כולם אל המנוחה ואל הנחלה בהפלת הצאר הצורר ניקולאי, שהיה הורג וטובח אזרחים תמימים וחפים מפשע". ובזאת נתן לו אישור מיוחד לבקר אותו בארמונו בכל עת שירצה, והעניק לו עוד מתנות רבות…
עובדא זו סיפר הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע, והוסיף מוסר השכל בצדו: פעמים רבות נדמה בעיני האדם שעשה רק מצוה קלה שאין בה חשיבות של ממש, כגון שמעודד את חברו בדברים, וחושב לעצמו שלא עשה כלום, אולם לעתיד לבוא יראה שמפעולה והתאמצות אחת קטנה פעל גדולות ונצורות, ויקבל שכרו משלם על הכל.
על הדברים האלה היה חוזר הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, והוסיף סיום לסיפור זה, שבשנת תרפ"א לפ"ק, כשתקפו הצרות את ישראל, החליטו שמונה עשרה בחורים מתלמידי ישיבת נובהרדוק לברוח מגבולות רוסיה, מבלי שיהיה להם אישורי יציאה. לדאבון לב נתפסו הבחורים על ידי שוטרי הגבול, והיו כולם בסכנה גדולה, כי בדרך כלל היו מענישים את הבורחים בעונש מיתה.
משהגיעה הבשורה הקשה אל התלמידים שנשארו בישיבה, שלחו תיכף הודעה לגדול הדור הגאון רבי חיים עוזר גראדזינסקי זצ"ל לשאול כדת מה לעשות, והוא שלח אותם לאותו יהודי שהציל את המלך מידי רודפיו, שימהר ויבקש מהמלך לשחרר את הבחורים, ועל ידו אכן ניצלו מן המוות לחיים, ובזאת סיים הגר"י גלינסקי במתיקותו: "המלך הודה לאיש מצילו שהציל את כל תושבי רוסיה, אך אני מוסיף ואומר, שבפעולתו זו הציל עוד שמונה עשרה בחורי ישיבה (החשובים פי כמה מכל גויי רוסיה), ולא עוד אלא שבין קבוצת בחורים זו היה גם הבחור רבי יעקב ישראל קנייבסקי, ואף הוא ניצל מן הסכנה על ידו, ונמצא שבפעולה אחת גרם להאיר את כל העולם כולו בתורתו של אותו גאון וצדיק".
(מתוך 'באר הפרשה' ויקרא פ"ב)