מאת: הרב ישראל היימן
לפני מספר שנים השתתפתי בכינוס התעוררות לפני ראש השנה. היה זה כינוס גדול עם משתתפים רבים, ובין המדברים היה יהודי חשוב מאד שהוזמן כאורח הכבוד לשאת את המשא המרכזי לאותו ערב.
זכיתי לשאת שם דברי פתיחה, אחרי דיבר רב המקום ובסוף הוזמן אותו יהודי נכבד, לשאת את נאומו המרתק.
הוא האריך בדברים לבאר את גודל יום ראש השנה ואת חשיבותו. הוא תיאר בצבעים חיים את הדין של מעלה, ואת ההשפעה של המשפט על מהלך כל השנה. הוא עבר לעורר בחום על המשמעות של התפילה בימים אלו.
"תכלה שנה וקללותיה"!!, זעק המרצה.
המרצה הנכבד סקר את מוראות אותה שנה שחלפה, את הפיגועים והצרות, את הרבנים וגדולי ישראל שהלכו מעמנו באותה שנה, ואת כל התהפוכות העולמיות המרכזיות שנגזרו בראש השנה הקודם. המטרה הייתה והצליחה – לעורר את המשתתפים להבין את החשיבות של הימים הנוראים ולעורר אותם לקרוע שערי שמים.
ההרצאה הסתיימה, ובבירור היה ניתן לראות על פניהם של כמה וכמה משתתפים את עקבות הדמעות וההתעוררות הורגשה בחלל האוויר. היהודי החשוב הנ"ל הצליח להעביר את המסר בבהירות וברגש, ויחד עם כל המשתתפים גם אני התרגשתי ויצאתי משם מחוזק.
בסיום ההרצאה ניגשתי יחד עם משתתפים רבים להודות למרצה, ולשבח אותו על ההרצאה המוצלחת ועל החיזוק אותו שאבנו כולנו מדבריו החמים.
לידי עמד אברך צעיר, שבביישנות אבל עם לא מעט תעוזה ביקש מהמרצה לשאול שאלה.
"למה הרב דיבר רק על הצרות שקרו בשנה האחרונה? למה הרב לא הזכיר את כל החסדים והטובות שקרו גם הם בשנה האחרונה? הלא אינספור של חסדים, ניסים ונפלאות עשה וממשיך לעשות איתנו השם יתברך, אולי זה ראוי גם לאיזכור?"
במקום השתרר שקט טעון. דבריו של האברך היו חדים כתער, ולקח לעומדים שם כמה שניות כדי לעכל אותם.
אותו מרצה מפורסם שניחן ביראת שמים אמיתית ובמידת האמת, לא התבלבל כמו כולם, הוא שאל את האברך העומד מולו: "תגיד, אברך יקר, אתה הלא צודק כל כך… איך הגעת לדרגה כזו של הכרת הטוב ושל אמונה? למה מכל העומדים כאן, כולל אני בעצמי רק אתה חשבת על זה?"
בתגובה הוציא האברך פנקס קטן מהכיס. הוא הניף אותו אל על ואמר בענוות חן:
"בשנה שעברה, ממש לפני ראש השנה, חיפשתי עם בני ביתי קבלה טובה לשנה החדשה, בסעודת שבת ישבנו כל בני המשפחה והעלנו הצעות לקבלה אחת כוללת שתחזק את כל בני המשפחה לקראת השנה החדשה. על דעת כולם הוחלט לבסוף לעבוד על הודאה לה'.
"ביום ראשון קניתי פנקסים כאלו לכל בני המשפחה וסוכם שכל אחד ישקיע לפחות פעמיים בשבוע לחפש ולכתוב את הטובות שה' עושה איתו ולהודות לו.
"ממש היום בארוחת הצהרים ביקשתי מכולם להביא את הפנקסים ולספור… רצינו לדעת, בסיכומה של שנה, כמה חסדים גלויים לעין סבבו את משפחתנו בשנה החולפת.
"2375 חסדים!!
"זה הסכום הכולל מכל בני המשפחה…"
והוא הדגיש: "זה כמובן רק החסדים הגלויים ששמנו לב אליהם בבירור, ולא דיברנו על החסדים הגדולים שאפילו לא שמנו לב, ולא על החסדים הנסתרים, וכמובן לא על נפלאותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים, ועל עצם חיינו…"
תוך כדי הדברים דפדף האברך במהירות בפנקס, עיניו וגם עינינו התמלאו דמעות… דפים צפופים מלאים בכתב יד קטן של חסדי ה' יתברך. לא הצלחנו לזהות מה כתוב, אבל זה היה מפעים.
"נו", סיים האברך, "אחרי סיכום כזה, פלא שאני שואל את השאלות האלו?"…
***
בפרשתנו מבוארת בארוכה מצוות ביכורים.
מגיע חקלאי שעמל שנה שלימה על השדה. חרש, זרע, השקה וזיבל. את מיטב שעותיו, כוחותיו ומרצו הוא השקיע בין רגבי האדמה. היום הוא כאן בבית המקדש עומד ומכריז בקול: "לומר שאיני כפוי טובה!!"
אני מבין ויודע שהכל מאיתו יתברך. את הפרי הראשון הבאתי לכאן, להראות לבעל הבית האמיתי את תוצאות ההשקעה…
כל האירוע הזה מובא פסוקים אחדים, לפני ה'תכלה שנה וקללותיה' הגדול שיש – הקללות אותן אנו קוראים לפני ראש השנה, ובגמרא מובא שמתקיים בזה תכלה שנה וקללותיה.
אולי ניתן לומר שעל אף שאין מוקדם ומאוחר בתורה, בוודאי שלא בכדי הובאו שני הנושאים האלו בפרשה אחת.
כששמים לב ומבקשים על תכלה שנה וקללותיה, צריך גם לזכור את כל אלפי החסדים והנפלאות של השנה החולפת. להכיר תודה לבורא כל עולמים ולהודות בכל הלב על מה שקיבלנו ואנו מקבלים כל הזמן.
וכפי שמבאר במתק דבריו בעל המכתב מאליהו: "עבודת הקל בנויה על יסוד הכרת הטוב, הלא כה מפורש הוא בכל ספרי הקודש, אשר על האדם להודות לה' הטוב על כל הטובות אשר יעשה לו… וגם ירמוז על דבר היסוד הזה בראשון לעשרת הדברים, אשר גילה הקל ברוך הוא גילוי גמור לכל העם במעמד הר סיני. והוא 'אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', הרי שהזכיר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' וגם הוסיף ' מבית עבדים' לעורר את רגשות הכרת הטוב". עד כאן לשונו הזהב.