החיבור אל המצוה שמציל את הבן סורר
לאדם הראשון היתה מצוה אחת בלבד, וכשהוא עבר על המצוה הזו נקנסה מיתה עליו ועל זרעו אחריו, עד סוף כל הדורות. ומכאן נלמד קל וחומר: אם על עבירה אחת הקב"ה העניש את אדם הראשון ואת זרעו עד סוף כל הדורות, העושה מצוה אחת – כמה גדול יהיה שכרו, שהרי גדולה מדה טובה ממדת פורענות פי חמש מאות.
אבל לא רק מצוה בפועל. כל קשר אל מצוה, כל חיבור אל הקדושה, מרוממים את האדם ומצילים אותו מן הרעה.
התורה מספרת על בן סורר ומורה שגנב כסף מאביו וקנה בו ארבע מאות שמונים גרם בשר ובקבוק יין. אביו ואמו מביאים אותו לפני בית דין של שלושה והם מתרים בו שלא ימשיך במעשיו, אך הוא לא שומע להַתראות הללו והולך וגונב. הפעם הוא מתיישב לאכול עם חבורה של ארחי פרחי. אם היה אוכל לבדו, עוד היה סיכוי שיחזור בתשובה. אבל חברה רעה משפיעה לרעה, וכך הוא הושפע ממנה וירד לדיוטא התחתונה.
דינו של הילד הזה – סקילה. קושרים לו את שתי הידים מאחור, מעלים אותו לגובה שתי קומות ומפילים אותו לארץ. ואם לא מת, נוטלים אבן כבדה ושני בני אדם עומדים מעליו ומשליכים את האבן על בטנו. ואם עדיין לא מת, כל מי שעומד שם נוטל אבנים בידו ועורמים אותן בערימה. ואומרת הגמרא שלא היה אחד שהיה שורד אחרי הפעם השניה!
והנה נצייר לעצמנו: יושבת קבוצת תלמידי חכמים בסעודת עיבור החודש, ובאמצע הסעודה נכנסת חבורה של עשרה ארחי פרחי ומצטרפת לסועדים. זו לא סעודה של מצוה מהתורה אלא רק מדרבנן, והם בכלל לא באו כדי להשתתף בסעודת המצוה אלא כדי לזלול מן האוכל. הבן הסורר ומורה מוציא אוכל שקנה מהכסף שגנב מאביו ופותח באכילה. מה דינו?
אומרת הגמרא כי לא סוקלים אותו! הוא נשאר לחיות! ולמה? כי הוא השתתף בסעודת מצוה! אמנם, כאמור, אכילתו לא היתה לשם מצוה, אלא הוא נקלע למקום באקראי ואכל אכילה של סביאה וזלילה. ומכל מקום, כיון שהשתתף בסעודה של מצוה – כבר יש לו קשר וחיבור למצוה ולקדושה, ועל כן אין סוקלים אותו.
יהודי שיש לו איזשהו קשר וחיבור לקדושה – הוא בדרגה אחרת לגמרי!
חיבור אל התורה – מציל מרדת שחת
פעם, באחד מימי חול המועד סוכות, הגיע אברך יחד עם אשתו וילדיו, לביקור חג אצל רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. רבי שלמה זלמן היה נרגש מאד מהביקור. אחד מבני הבית שם לב לכך, ושאל את רבי שלמה זלמן לסיבת ההתרגשות.
אמר לו רבי שלמה זלמן: "אספר לך למה אני נרגש כל כך. הבחור הזה למד אצלי בישיבת קול תורה. אביו היה שומר מצוות והסכים שבנו ילמד בישיבה, אולם אמו היתה רחוקה מתורה ומצוות ולא רצתה שבנה ילמד בישיבה. הנושא גרם לריב ומחלוקת בין ההורים, והם הגיעו למצב שהחליטו לפרק את המשפחה ולהתגרש. מאז כל אחד מהם המשיך לפעול לכיוון שלו – האב משך אותו להישאר בישיבה, והאם משכה אותו לעזוב את הישיבה.
"הבן היה במצב נפשי קשה, לא היה לו ישוב הדעת ללימוד. מטבע הדברים, אף אחד לא רצה ללמוד אתו חברותא, והדבר רק החריף את מצב רוחו העגום ממילא.
"יום אחד, מרוב תסכול ועוגמת נפש, הוא עשה מעשה אשר לא ייעשה. באמצע השבת הוא יצא מהישיבה לרחובות שכונת בית וגן, נכנס לרכב ונסע. חילל שבת במזיד! כשנודע הדבר להנהלת הישיבה, הוחלט לסלקו מהישיבה.
"ביום ראשון הוא עמד לעזוב את הישיבה לצמיתות. ארז את מיטלטליו ופנה לכיוון היציאה. בדיוק אז הגעתי במונית לישיבה", מספר רבי שלמה זלמן אויערבך. "שאלתי אותו: 'מה קרה?' הבחור פרץ בבכי. הכנסתי אותו לחדר וניסיתי להרגיע את רוחו. ביקשתי שיספר לי מה עבר עליו. בהתחלה הוא לא היה מסוגל לספר, הוא פשוט התבייש. אמרתי לי: 'אל תתבייש, ספר לי את האמת. אני רוצה לעזור לך'.
"ואז סיפר לי שמרוב ייאוש ותסכול נכנסה בו רוח שטות והוא חילל שבת, ה' ירחם!
"שאלתי אותו: 'האם לדעתך זו נפילה חד פעמית, או שאתה תשוב על המעשה?'"
"אמר לי: 'אני בטוח שלא אשוב על המעשה. והראיה – שדקה אחרי שהרכב נסע, ביקשתי לרדת, לא הייתי מסוגל לחלל את השבת'.
"אמרתי לו: אם כך, תחזור לישיבה.
"אמר לי: 'אבל לא טוב לי בישיבה, אף אחד לא רוצה ללמוד אתי'.
"אמרתי לו: 'אל דאגה, יהיה בסדר'.
"'קראתי לשלושה בחורים חשובים בישיבה וביקשתי מהם שילמדו אתו בחברותא, האחד – בסדר א', השני – בסדר ב', והשלישי – בסדר ג'. כמו כן ביקשתי מהם שלא ידברו אתו כלל על מה שאירע לו.
"הבחור עלה על המסלול. כשהגיע לפרקו הוא קיבל שידוך טוב והקים את ביתו. הוא נהיה אברך מצוין".
"מה הפלא", סיים רבי שלמה זלמן אויערבך, "שכאשר הוא בא לבקר אותי בחול המועד עם משפחתו – הייתי נרגש מאוד?"
מחשבה מחיה, מחשבה ממיתה
איננו יודעים להעריך את ההשפעה העצומה שהמצוה משפיעה עלינו. כל חיבור שלנו אל המצוה יכול לרומם אותנו לגבהים, כל חיבור אל הקדושה יכול לשנות לנו את כל החיים שלנו!
וזה התפקיד של חודש אלול – להתחבר אל הקדושה. כל אחד צריך לקחת את ימי הרצון של חודש אלול ולהתרומם. האדם צריך לקבל על עצמו: אני לא רוצה לדרוך במקום, אני חייב להתרומם ולהשתנות!
הנביא (מלכים ב פרק ז) מספר על המצור שארם עשו על שומרון. היה רעב נורא, עד שנאלצו לאכול את בשר חמוריהם ואת גללי חמוריהם. באה אשה אחת וסיפרה למלך שהיא שחטה את הילד שלה. הוא ניגש לנביא אלישע ושאל אותו: מה יהיה? אמר לו הנביא אלישע: מחר יהיו סאתים – ששה עשר קילו קמח – בשקל!
עמד שם השליש, ראש הלשכה של המלך, ואמר לנביא: איך ייתכן שכך יהיה?! היום שורר רעב נורא ואין מה לאכול, כולם נפוחי כפן, ואיך יתכן שמחר יהיה קמח בשפע ולא יחסר לחם?
אמר לו אלישע: אני מברך את עם ישראל, ובמקום לענות אמן ולשמוח, אתה מפקפק בדבריי?! בעיניך תראה שכך יהיה, ואתה עצמך לא תזכה לאכול!
וכך היה. מספר הנביא שהקב"ה השמיע לאנשי ארם שצרו על שומרון קולות עזים, כמו שהיו בזמן יציאת מצרים. מרוב פחד הם נשאו את רגליהם וברחו, והשאירו לעם ישראל את כל כמויות האוכל. יצאו כולם ונטלו אוכל כאוות נפשם. השליש עמד בשער להשליט סדר, ונמעך למוות.
מדוע השליש נמעך למוות? כי הוא נשאר חסר אמונה, לא רצה לשוב בתשובה!
ומספרת הגמרא (פסחים סד ע"ב) שאחרי דורות רבים, כשנבנה בית המקדש, היו נכנסים לבית המקדש בפסח שלוש כיתות מעם ישראל, ודלתות העזרה היו ננעלות מעצמן. אומר רבנו חננאל, שכל עם ישראל נכנסו לתוך שטח קטן, היה דוחק אדיר והיו יכולים לרמוס זה את זה, אך לא היו צריכים לנעול את הדלת, כי הדלתות היו נסגרות מעצמן!
עמד שם זקן אחד, וכשראה את כולם נדחפים ונדחסים, הוא התחיל לצעוק ולהתאונן על כך. אומרת הגמרא שאותו זקן נמעך ונמחץ למוות, וקראו לאותו פסח 'פסח מעוכין', על שם הזקן שנמעך.
אומר הרמ"ע מפאנו, שאותו זקן היה גלגולו של אותו שליש. השליש לא האמין שיראה בטובתם של ישראל והוא מת מחמת הדוחק. נשמתו התגלגלה באותו זקן, היתה לו אפשרות לתקן את מחשבתו הפגומה, אך הוא לא תיקן ובחר לשוב ולהתאונן על הדוחק, ושוב היה סופו שנמעך ומת מתוך חטא!
בכל מחשבה אתה יכול לחזור בתשובה ולהיות אדם חדש. הכל תלוי אך ורק בך! וזוהי עבודת חודש אלול: לחשוב אחרת, לרצות אחרת. ואם תחשוב אחרת – תוכל להשתנות מן הקצה אל הקצה.
(רבי גואל אלקריף שליט"א- שש באמרתך ימים נוראים)