"שכרך הרבה מאוד" טו א
בימים ההם לא היו מודעות ולא עלונים ולא קרנות, אלא לבבות של תלמידי חכמים שבעצם היו קופות צדקה מהלכות, שכל פסיעה שלהם הייתה או תורה או חסד או תפילה או מצוה אחרת, ואחד מהם היה ר' בן ציון פלמן זצ"ל.
ומעשה שהיה.
שני חתנים למדו באחת הישיבות בבני ברק.
הם היו מוכרים לר' בן ציון, ולמזלם הטוב, גם נודע לו כי מצבם קשה מבחינה כספית. כיון שרחמיו היו מרובין, ומעשיו היו מרובין כמו רחמיו, יצא לסייע להם.
מיוזמתו, ללא בקשות וללא תחנונים ממישהו, החליט ר' בן ציון לצאת מאוזן לאוזן של כמה תושבים מבני ברק, וכן סיפר באוזני שומעי לקחו בתל אביב ובשאר מקומות כי "עומדים לו על הלב" שני חתנים הזקוקים לעזרה. בסיום השיעורים היה אומר בקול: "יש בידי שקית שאפשר להכניס לתוכה כספי צדקה לחתן אחד, ושקית שניה לחתן שני – להכנסת כלה לחופה". הנותנים היו בטוחים כי כל לירה תגיע ליעודה, והכסף יעמוד להם לחתנים ולכלות, ויעמוד לנותנים בזה ובבא. עם ישראל קדושים נתבעים ונותנים.
באותה תקופה שבין האירוסין לחתונה של אותם שני חתנים, היו לו בבית שתי מגירות, באחת שם את הכסף עבור חתן א' ובשניה הכסף בעבור חתן ב'. ומדוע עמדו הכספים במגירות מיוחדות? כדי שחלילה וחס לא יתערבו כספים אלו עם המעות שלו – "שמא יתערבו לו מעות במעות", כפי שקרה לאיש האלוקים רבי חנינא בן תרדיון, שהמעות של פורים התחלפו במעותיו.
כשבוע וחצי לפני החתונה של אחד מהם, כאשר רבי בן ציון כבר התכונן להעביר את הכספים, הוא גילה שבעבור החתן הראשון נאסף כסף רב. אבל משום מה לחתן השני נאסף מעט. כאב לו. ואף על פי שלא ביטל רגע מתורה והיה משקדני הדור, היה סבור כי עליו להקדיש זמן מסויים נוסף, וערך סיבוב התרמה עבור חתן ב'.
למרות הכל, עדיין הפער בין חתן א' לחתן ב' היה משמעותי. או-אז החליט להוסיף מכספו שלו. החלטה זו הייתה 'מסירות נפש' כפשוטה, לא כזו הנאמרת כמטבע לשון שחוקה, כפי שנהוג היום לקרוא לכל מאמץ קל 'מסירות נפש', במקרה דנן אכן ההחלטה היתה כרוכה במסירות נפש, כי העברת הכסף לחתן, היתה מאלצת את משפחת ר' בן ציון להצטמצם באותו חודש, באוכל ובדברים בסיסיים לילדים ולהורים. הרבנית שאלה את בעלה: "הכיצד? כי יתכן הדבר, כי אין לה במה להאכיל את הקטנים וכיצד יתנו מכספם לחתנים?!", אלא שבכל זאת ר' בן ציון התחנן בפניה ואמר לה, כי במקרה נדיר שכזה "אין לנו ברירה, וניאלץ לתת מכספנו לחתן". וכך עשו.
תוספות והוספות
ועדיין הפער בין המגירות היה ניכר (כי מה כבר יכול היה להוסיף כשצמצם את פת לחמו), אבל יותר לא הייתה לו אפשרות.
יום החתונה של שניהם התקרב. רבי בן ציון ניגש אל שני החתנים ונתן להם את כספם.
ה'רכילות' התרכלה ביניהם, ותיכף נודע לחתן ב' שחתן א' קיבל כסף רב יותר…
החתנים היו חברים טובים באותה ישיבה, וסיפרו את הדבר זה לזה. אולי היתה זו טיפשות אולי רכילות, בכל מקרה מעשה שהיה כך היה, ובתוך כמה שעות כבר ידע חתן ב' מה קיבל חתן א'.
והחושך כיסה ארץ.
חושך של טיפשות של צעיר החושב שחכמתו נכונה ופקחותו אמת, וכל העולם לפניו כקליפת השום. הוא החליט להכיר רעה תחת טובה.
פרסם אותו חתן שאסור עוד לתרום לר' בן ציון פלמן, כיון שר' בן ציון לוקח מן התרומות אחוזי רווח לצרכיו האישיים.
הפרסום הכאיב מאד לר' בן ציון. לבו נצבט בקרבו. לאחר שעשה מה שעשה במאמץ עליון – הוא מדבר עליו סרה. אבל כדרכו, שתק והבליג.
אלא שקשה היה לו לעמוד מול צערה של הרבנית. כאשר נודע לה שהחתן אמר לכמה מבני משפחתו, כי ר' בן ציון "איבד את הישרות בממון… ומי יודע אם מותר לתת לו כספי צדקה", הצטערה עד עומק נשמתה, ומה יכולים לומר לאשה שכל כך צודקת וכואבת את טיפות הדמים שלהם – תרתי משמע?!
אמר הרב לזוגתו הרבנית: "פייגא, דעי לך שכאשר עושים צדקה באמת, צדקה שבצדקות – חסד שבחסד, בשלמות, לשמה, לא צריך לצפות לתודה, אלא אדרבה, יש להתכונן שיזרקו עלינו אבנים ויטענו טענות. כך מנסה הקב"ה את האדם, אך צריך לעמוד גם בניסיון הזה ולהמשיך הלאה". הרבנית שמעה והוזילה דמעה, שהוציאה את הכאב והניחה אותו בצד…
והחיים המשיכו במסלולם.
כי לאחר ימים בודדים, כאשר נודע לר' בן על אברך שנפל לחובות ובתו לפני חתונתה, דפק קלות על השולחן בסוף השיעור, וקרא לציבור: "יש כלה נזקקת במיוחד שראוי לתת לה צדקה, ולמי שיש מעשר כספים וכדומה, שיתן"… ואיש לא ידע ולא היה יכול לדעת, על הניסיונות שהרב עבר זמן קצר קודם לכן, בחירופיו של חתן שפרסם מה שפרסם.
*
הרבנית ע"ה היתה שומרת בשתיקה על סיפוריה, אודות בעלה הגדול והחיים שלהם בצוותא. היא התחמקה ואמרה פעם שיש לה כל כך הרבה מה לומר אבל הזמן כל כך קצר, ובוודאי יהיה לה די זמן לספר ליד שולחן בית הדין של מעלה. אבל את הסיפור הזה לא יכלה להטמין בקרבה, ואחרי הסתלקותו ערב אחד נזכרה מהימים הנ"ל של מסירות הנפש שלהם "גבורה שבחסד". היא סיפרה על כך בלחישה לבנה שליט"א, כמי שאומרת, כזה ראה וקדש: לא לצפות לתודה, אלא אדרבה להתכונן שיזרקו אבנים ואף על פי כן לגמול חסדים…
*
באותם ימים, התייעצה אישה פלונית עם הרבנית אשת ר' בן ציון, האם לעסוק בעניין מסויים של צדקה. אמרה לה הרבנית דברים חכמים. אולי שמעה כן מבעלה. וכה אמרה לה:
"הרי בכל שניה ביום, אנו מקבלים צדקה. איננו צועדים צעד אחד מבלי לקבל נדבות. אך איננו מרגישים בכך. ואדרבה נדמה לנו כי אנחנו נותנים הרבה יותר ממה שאנו מקבלים, אבל ממש לא נכון. ההבדל בינינו לבין העני העומד בפתח, בכך שהוא יודע כי איש לא חייב לו מאומה, והוא מסתפק במה שנותנים לו, ואילו אנחנו דורשים כמעט בתוקף וחושבים שמגיע לנו: 'ריבונו של עולם, תן לי אריכות ימים, תן לי משפחה טובה, תן לי דרה נאה וכלים נאים'.
"והנה ב"ה אנחנו מהלכים ללא קביים, אוכלים בקיבה בריאה, מסתכלים, פושטים ידיים ורגליים ומחזיקים בהם דברים וכלום לא נופל מהם! ואיננו מרגישים כי אנו מקבלים צדקה. הרי יכולנו לגשש באפילה כאותו עיוור, וללכת עם קביים כמו אותו שכן שעבר תאונת דרכים, וכיון שאיננו מרגישים את כמויות הצדקה שאנו מקבלים מה' יתברך, גם אנו חייבים לתת צדקה באופן שהמקבלים לא ירגישו בכך, ואדרבה, עלינו לדאוג שהמקבלים ירגישו כאילו מגיע להם מאיתנו… וישנם מקבלים שלא די בכך שהם חושבים שמגיע להם, אלא גם מתריסים ומשמיצים"… – אמרה הרבנית, והאשה ששמעה את דבריה היקרים, לא הבינה עד כמה הם יקרים.
(מתוך הספר 'ללא שם')