"הרי אני משלם את כל ההוצאות שלך, אוכל לסוסים, אוכל עבורך, עלויות לינה, פירות לנשנושים. למה אתה רוצה שאשלם לך עוד כסף בנוסף?"

"שבתי בבית ה' כל ימי חיי"

סוחר יהודי שהתגורר בעיירה קטנה, החליט להרחיק נדוד ליריד הגדול בלייפציג, ולהצטייד בסחורה חדשה שאותה ימכור בשנה הקרובה.

הוא צריך להיות בלייפציג יום אחד בלבד, אין לו מה לחפש שם חוץ מכמה דברים ספציפיים שהוא רוצה לקנות במחיר המיוחד שאפשר למצוא רק שם.

הבעיה שלהגיע ללייפציג זה סיפור של שבועיים, עשרה ימי רכיבה עם סוס ועגלה, כולל שתי שבתות שיש באמצע ושני ימי שישי שבהם צריכים להתכונן לשבת – שבועיים. לאחר מכן צריכים גם לחזור משם, וזה סיפור של שבועיים נוספים.

ניגש הסוחר לכיכר המרכזית של העיירה, שם יושבים להם ה'בעלי עגלה', העגלונים עם סוסיהם ועגלותיהם, הוא ניגש לאחד מהם שנראה לו קצת יותר מעודן מהשאר, ושואל אותו: "אתה פנוי בחודש הקרוב?", העגלון משיב בשמחה, "בוודאי". אם הוא שוכר אותו לחודש, זה אומר שהוא הולך להרוויח יפה מאוד במהלך התקופה הזאת.

אבל לעגלון יש תנאים: "אתה משלם כל מה שמקובל", אמר לסוחר, והסוחר עושה את עצמו כאילו אינו זוכר: "מה מקובל?".

משיב לו העגלון בפרוטרוט: "עלויות הלינה בלילות – עליך, עלויות המספוא לסוסים – עליך, המזון שלי גם הוא עליך, שתי ארוחות ביום ועוד פירות לנשנושי ביניים…".

הסוחר סבר וקיבל. הגיוני לחלוטין, אם זה מה שמקובל, זה מה שמקובל. הוא לא מתווכח.

אבל העגלון מוסיף עוד סעיף קטן לעסקה: "התשלום שאתה צריך לשלם לי הוא 50 רובלים, 25 רובלים אני צריך לקבל עכשיו, שיהיה לאשתי ולילדים ממה לחיות עד שאשוב, ואת היתר תשלם לי כשנחזור הביתה בעזרת ה'…".

הסוחר מקמט את מצחו בחוסר הבנה: "רגע רגע… 50 רובלים? למה? הרי אני משלם את כל ההוצאות שלך, אוכל לסוסים, אוכל עבורך, עלויות לינה, פירות לנשנושים. למה אתה רוצה שאשלם לך עוד כסף בנוסף? לא מספיק שאני מכסה לך את כל ההוצאות ואתה לא צריך לדאוג למקומות לינה ולאוכל לסוסים במשך כל החודש הקרוב???".

**

אומר מרנא החפץ חיים, שהנמשל לסיפור הזה טמון בכל אחד ואחד מאתנו. הבדיחה היא על חשבוננו.

למה?

כי הנשמה שלנו מגיעה ממרחק עצום, לא שבועיים רכיבה, אלא אלפי שנות אור. הנשמה יורדת את כל הרקיעים ושוהה כאן בעולם הזה במשך שבעים, שמונים ותשעים שנה.

ומה אנחנו אומרים. נו בסדר? נותנים לה לאכול קצת, לשתות קצת, וגם פירות לנשנושים. מבחינתנו זה מספיק, די והותר. לא מספיק שאני מתפלל שלוש פעמים ביום ולומד חצי שעה בערב? זה מספיק. למה הנשמה צריכה יותר מזה.

הרי זה ברור לכל בר דעת שכל עגלון נורמלי יגלגל את הסוחר החוצפן במורד הרחוב, וישלח אותו לחפש לעצמו עגלונים אחרים. איזה מן רעיון זה שאסע שבועיים הלוך ושבועיים חזור רק כדי שתיתן לי ארוחות ואוכל לסוסים. אם אני נוסע כזה מרחק, אני רוצה להרוויח מזה סכום שיצדיק את המרחק האדיר הזה.

כך גם הנשמה, היא מגיעה עד לכאן ואנחנו רוצים לפטור אותה במעט שבמעט? צריכים לדאוג שזה יהיה משתלם עבורה, שהיא לא תגיד בחזרתה למעלה שכל המסע הזה היה לשווא ורק נזקו מתועלתו חלילה וחס.

לעילוי נשמת אבי מורי רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר זצ"ל, ולעילוי נשמת זוגתי מרת רבקה ב"ר יהודה ע"ה