אחד העמודים שעליהם העולם עומד הוא תפילה: "על שלושה דברים העולם עומד… על העבודה". התפילה אינה רק מצווה חיובית, חלק מיומו של היהודי; היא מסמלת את היהודי. יהודי ותפילה הם הינו הך, שעת התפילה היא רגע החיבור שבין יציר ליוצרו.
ה'אידישע מאמע' התאפיינה בתפילותיה, ובכל מצב – טוב או חלילה קשה – חיפשו את היהודי הצדיק או ה'עויבד' שיזכיר אותנו בתפילתו.
איננו נכנסים לגדרי חיוב תפילה וזמניהם, נתמקד ברעיון, בפנימיות. הדברים אמורים לכולם: איש או אישה, נער או נערה.
חשוב לציין שהחיבור לתפילה מתחיל בינקות. כמה טוב שהילד רואה את אימא מתפללת, עוד לפני שהוא עצמו יודע תפילה מהי, ואחר כך מתלווה לאביו לבית הכנסת. אחד הדברים המתוקים אצל הקטנים הוא הניסיון לחקות אותנו, המבוגרים, מתפללים.
אלו שלא זכו לראות זאת בינקות, יתקשו להתחבר למושג. הם יצטרכו להגיע לבשלות ולבגרות, להתחבר לעניין בעומק, בעוד אצל אלו שזכו ונשמו תפילה כבר בעריסה – זה יהיה חלק מהם, ללא השקעה מיוחדת.
יש תפיסה שטחית שרואה את עיקר התפילה בבקשת הצרכים. מי שרואה את התפילה דרך נקודת המבט הזו, מרבה להעתיר בתקופות של קושי, התמודדות או חלילה צרה. לעומת זאת, כשהכול בסדר, הילדים בריאים, לומדים ומרווים נחת, הבריאות משגשגת, הפרנסה פורחת – הוא כאילו "מסתדר בעצמו", ובתפילה אין צורך מיוחד…
בלי קשר להתמודדויות
כדי לחנך ילדים לתפילה, וכדי שהתפילה לא תהיה קשורה לרמת האושר או ההתמודדות, צריך לבסס את היסוד.
בתפילה האדם מתנתק מכל ענייני העולם הזה. קיימת הלכה מפורשת בשולחן ערוך, שבעת התפילה צריך להסיר את כל הטרדות המונעות כוונה בתפילה. בעת התפילה מושגת מטרת ההתקשרות לקב"ה; תפילה – מלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי" – לשון חיבור וקשר (רש"י, שם). שעת התפילה היא הזמן המיוחד שבו האדם מידבק בבוראו, ומתנתק מכל מה שמסביבו.
התפילה ברובה אינה כוללת בקשות, אלא דיבורי אמונה. החלק הארי של התפילה הוא פסוקי שבח והודיה המדברים על גדלות הבורא, רוממותו ורוב חסדו בעולם.
תפילת "אדון עולם" – כל כולה יסודות האמונה בבורא. בברכות השחר – האדם מודה לקב"ה על גופו שנברא בכוח המפליא לעשות. בהמשך מדובר על הנשמה הטהורה שה' נתן, נותן, ושוב ייתן לעתיד לבוא. פסוקי דזמרה ספוגים בשירת האמונה ובהכרה בגדלות הבורא ובנפלאותיו.
כשאדם פותח את יומו בשעה של תפילה, הריהו מידבק בתיבות התפילה, משתכנע באמיתתם של הדברים, ומתחיל יום חדש של אמונה. הדרך להגיע לאמונה היא רק על ידי דיבורי אמונה, כמאמר הפתגם הסלונימאי הידוע: "האמנתי כי אדבר" – כשאדבר דיבורי אמונה, אזכה להגיע לאמונה.
גם כשיצא מן התפילה לסדר יומו, הרי הוא מצויד במטענים של אמונה. למרות כל ההתנהלות הטבעית כביכול של המשך היום, הוא יוכל לזכור ולדעת שיש אמת אחת המסתתרת מאחורי כל העולם, והיא המניעה את גלגלי הטבע.
נקודת המבט שנשארה מהגן
בסיומו של יום גדוש אירועים, ייתכן שהגשמיות שוב החלה להשפיע, והשפעתה המחזקת של תפילת שחרית עומדת לפוג. והנה, היהודי נכנס לתפילת ערבית, לאגור כוחות רוחניים לקראת הלילה הקרב. שוב לשנן את עניין יציאת מצרים, יסוד האמונה, לקבל עול מלכות שמיים, ושוב לזכור שהקב"ה הוא המסדר את הכוכבים, המשנה עיתים ומחליף את הזמנים. ואמונתך – בלילות…
ותפילת מנחה – היא המשובחת ביותר. אליהו הנביא לא נענה אלא בתפילת המנחה. האדם הטרוד בענייני העולם אינו מסתפק במנות החיזוק והתדלוק של הבוקר והערב; לא רק בתחילת הדרך ובסופה, אלא גם באמצע, בעיצומה של קלחת העשייה, העסקים, הפגישות, הטלפונים והריצות, עוצרים הכול ומפנים את המוח ואת הלב לשיעור אמונה של תפילת מנחה!
כשמבינים עיקרון זה, חשים שהתפילה היא כלי רב עוצמה שמטרתו לעזור ליהודי המאמין לשרוד בעולם החומרי. אז מבינים את מה שלימדונו חז"ל: "תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה", ויודעים שהעיקר הוא ההתבוננות וההתקשרות, כי אם לא מתבוננים במילות התפילה, לא משיגים את מטרתה שהיא הידבקות בבורא.
כדי לנצל את הכלי המופלא של התפילה, צריך להתבונן במבט מעמיק ומחודש על הסידור המוכר לנו מגיל שלוש. כשמתקשרים שוב, מחדש, בליבנו למילים השגורות כל כך בפינו, מפליא לגלות כמה כוח ניתן לשאוב מתיבות התפילה.
פתאום מבינים את אותם יהודים שמתמוגגים כל כולם בעת התפילה, את אותם שזוכים ואינם מעוניינים שהשירה הזו תיפסק. פתאום מרגישים את הטעם המתוק, ומרחמים על אותם אנשים שתפילתם נשארה כתפילת תינוקות בני יומם, שכל עיסוקם בעת התפילה הוא חיפוש קיצורים ודילוגים, כתינוקות של בית רבן הבורחים מעבודת יומם…
להטעין את הילדים
את כל זה חשוב מאוד להעביר לילדים. חשוב שהם יבינו שאין סיכוי לשרוד בעולם החומרי, ללא שעות ההטענה הללו. חשוב לחפש בכל קטע קרבת אלוקים, ואז החיבור הוא לא רק לקטעי הבקשות, אלא לכל התפילה.
א. בשפת הלב – חשוב לספר לילדינו, שחלק חשוב מן ההתקשרות האישית שבין האדם לבוראו טמון דווקא בדיבור אישי ב'מאמע לשון' (-שפת אם), כמובא במשנ"ב. לא כדאי להסתפק רק בנוסח הקבוע של התפילה שבסידורים, אלא לשפוך את הלב בדיבור ישיר עם הקב"ה, בשפה שלנו. לפעמים דווקא במילים הפשוטות שלנו אפשר לחזק יותר את תחושת הקשר והחיבור (ראה רמב"ם פ"א, הלכות תפילה).
ב. הקב"ה מצפה לתפילות – ילדים צריכים להבין גם שהקב"ה, שמלוא כל הארץ כבודו, מצפה לתפילתם, כדברי הבעש"ט הק' על הפסוק: "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", שהקב"ה יושב ומצפה לתהילות ישראל. הילדים הינם טהורים, והם מתחברים לאמת. הם יפנימו שיש עניין גדול תפילתם.
ג. הדוגמה האישית – ילד הרואה אימא המתמוגגת בדמעות בתפילה, ילד הרואה אבא הבוער בלהב קודש בתפילה, יתחבר, ירגיש ויבין שאין רגע מרומם ומחבר כמו תפילה טהורה.
סיפר כ"ק ה'פני מנחם' מגור זצוק"ל, שפעם בילדותו שיחק עם חברים בעת תפילת "כתר". לאחר התפילה קרא אביו, הרבי ה'אמרי אמת' זצ"ל לבחור שהיה לומד עימו, ושוחח איתו מעט. לאחר מספר ימים סיפר הבחור לילד הרך, ה'פני מנחם', שהמדרש מביא שבשמיים יש מלאך שאוסף את כל התפילות שהתפללו ישראל באותו יום ועושה מהן כתר לקב"ה. באחד הימים נשאר חלל ריק בכתר, ביררו המלאכים ומצאו שלמטה, בעיירה גור, השתובב ילד בשעת התפילה, ולא התפלל, ונשאר הכתר חסר. העיד הרבי על עצמו כי בכה אז בכי ממושך, ומאז לא החסיר אף תפילה.
לקבלת גישה לתכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן>>