הגאון רבי אליהו לפין שליט"א, מרבני ישיבת מיר
הוא היה מלך, בעצם הרבה יותר מזה – מלך שולט רק על אחרים אבל הוא – שלט על עצמו. לעת זקנותו ידו נשברה והרופא ביקש לקבעה בגבס. כשניסה להבין מהי מטרת הקיבוע, הסביר לו הרופא אודות הצורך לשמר את היד מתזוזה, כדי להגיע לאיחוי נכון ומדויק של השבר. אם ככה, השיב לרופא, אין צורך בקיבוע, פשוט לא אזיז את ידי בשבועות הקרובים. היד לא קובעה וגם לא זזה ממקומה. זה היה הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' ומפארי תלמידיה של ישיבת מיר.
הסיפור הזה נשמע הזוי עבור אנשים רגילים, המתקשים להימנע מלהושיט את היד למאכל שאינו מומלץ עבורם, או לעצור בכוס הנכונה. אכן, כוחה של שליטה עצמית הינו דבר פלא – כך קבעה התורה בפרשת השבוע: איש כי יפליא לנדור נדר – מדוע זה פלא לנדור? כי כל העולם הולכים אחר תאוותם, והאיש הזה מצליח להתגבר על התאוות (אבן עזרא). אז אולי כאן נמצא הפתרון – קדש עצמך במותר לך, תרגילים של שליטה עצמית, בטווח סביר והגיוני, לאט לאט, לכבוש עוד שעל ועוד, בדרך למלוכה.
מלוכה? בהחלט; כי נזר אלוקיו על ראשו – על איזה כתר מדובר כאן? זהו כתרו של האיש הפלאי, המצליח להתרומם מעל ההרגלים – מלשון רגליים, המקום הכי רחוק מן הדעת – ולהעניק את השלטון והמלוכה לראש, לדעת. על האיש הזה מופיע ומתגלה במלוא הדרו הכתר האלוקי.
זהו המסלול – הפלאי – כלפי מעלה, ויש גם את המסלול – העצוב – כלפי מטה.
2
פעמים רבות אנו שומעים על אנשים מוצלחים, שאיבדו את עולמם והגיעו לעברי פי פחת, ואנו נדים בראשינו בפליאה, מה עבר עליהם? מדוע הגיעו למקום הזה? מנוד הראש הזה מעיד על חוסר הבנה מוחלט. אף אחד לא הגיע לשם במודע, בצעד אחד. זהו תהליך מורכב שראשיתו בלא מודע, ואין לך אדם שחסין בפניו.
כך למדנו בפרשת השבוע: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. התורה מכוונת אותנו להתבוננות בנקודת המפתח: יין מסמל את אובדן הצלילות – ראשיתו של כל תהליך עצוב בכל תחום בחיים. איבוד גבולות – של שמירת ההלכה, של התנהגות לא אנושית כלפי הסביבה או כלפי האדם עצמו – אף פעם לא מתחיל בצעד דרסטי, אין גם החלטה מודעת, רק הסחת דעת קלה ועוד הסחה, והגבולות מיטשטשים. יש פעם ראשונה, ושניה, ואחריה זה כבר לא כל כך נורא. הסחת דעת מרפה את שלטון הדעת, מרדימה את מנגנוני הבקרה, שלב ועוד שלב עד לתוצאה העגומה.
נזיר לעומת סוטה – תהליך טראגי של ירידה איטית מנזר אלוקיו על ראשו עד המקום הרחוק ביותר מן הדעת.
3
התקופה שאנו שרויים בה מהווה אתגר לשלטון ויציבות הדעת. בהושענות אנו מבקשים הושע נא נפש מבהלה, ומה היא בהלה אם לא אובדן הדעת. המאורעות שחווינו ואלו שאנו עדיין בעיצומן באו עלינו בבהלה – כסערה, בלא הכנה או רמז. והסערה מאיימת, טורפת את ישוב הדעת, מפרה את האיזון ומערערת את היציבות הנפשית. אין לנו כדבר שבשגרה, כלים רחבים דיים כדי להכיל את כל סערות הנפש שפגשנו בשנה האחרונה ובעיקר בחודש האחרון, את השאלות והתהיות, את הפחדים כולם.
וכשהסערה דוחקת את הדעת ממקומה, ומטלטלת את ספינתנו אנה ואנה, מבקשת לעוקרה מחוף מבטחיה, הנשא. יש לנו אחריות על עצמינו, על משפחתינו, על סביבתנו, על עולמנו.
4
המושג 'דעת' בפנימיות לשון הקודש מבטא חיבור. העת הזאת שעת מבחן היא למידת החיבור הפנימי והאיתן לסוד הקיום שלנו, למהווה המציאות ומחדשה בכל רגע, למנהלה ומשגיחה בכל מצב, בכל שניה.
חוסן מבהלה יכול להגיע גם מאדישות ואטימות הלב, אבל ישוב הדעת הוא מסוד האמונה. לכן, העמקת קניני האמונה ויישומה גם ברגעים הקטנים של היום יום יעצימו את החיבור הפנימי האיתן והבוטח, זה המאפשר את ישוב הדעת ואת הרוגע הנפשי שבא בעקבותיו.
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום ומבורך. אליהו לפין ישיבת מיר ירושלים