"לעשות הישר בעיני ד'" (יג, יט)
המושג של 'כבוד' ו'מעמד' כמו ולא היו קיימים כלל בהיכלו. הוא לא חש כל פחיתות כבוד בכך שרב הקהילה בעל המוח העילויי, שהכל תאבים למוצא פיו, ירד מפקידה לפקידה להיכל כולל האברכים הסמוך לביתו, ויוסיף לקח במחיצתם. מחזה שכיח היה לראותו נכנס לשם, ופוסע לכיוון מושבם של שני אברכים מזדמנים, מתיישב לידם בהכנעה ואומר: "נפל ברעיוני חידוש, אני אומר אותו בפניכם, ובבקשה אמרו לי אתם מה דעתכם עליו".
תלמיד חכם מלומדי הכולל הזה, מציין בהתפעלות את התחושה שליוותה אותו לנוכח המראות הללו: "במאי עסקינן? ברב רשמי, שלעיני עם ועדה מגיע במיוחד לאברך צעיר, רק משום שסבור כי יכול לקבל ממנו חידוד וסברה, ירד להרצות בפניו קושיה בגיטין ולשמוע 'מה אתה אומר על זה?' או לשמוע חוות דעת של תירוץ שעלה לו בתלמודו. ולא פעם ופעמיים אלא חדשים לבקרים".
אלא שלא זו בלבד, שביקש לשמוע חוות דעת של אברכים צעירים על חידושיו, אלא ראה לעצמו זכות לשרת אותם ולהיטיב את תנאיהם.
פעם הבחין בכולל ב'תלמי אליהו' שבו למד במשך תקופה בשעות הבוקר, באברך השב מן המטבח והכוס שבידו ריקה. 'מה אירע?' שאל אותו, וכששמע שנגמר שם הסוכר, לא היסס רגע, יצא אל הרכב ונסע בעצמו למכולת כדי להביא סוכר וקפה לתועלת הלומדים, ולא שעה למחאות האברכים שחשו מבוכה על כך שהוא עושה את המלאכה.
גם בעת שכיהן כראש ישיבה בתקופה הראשונה בירוחם (- בשנות הל' המאוחרות), והקהילה שם היתה מצומצמת מאד, לא נמצא במשך זמן מה מלמד קבוע לילדים שבחיידר (שהכיל באותה עת בסך הכל ארבעה־חמישה תלמידים בגילאים שונים…). הוא הבין שמחמת כך עלולים אבותיהם לעזוב את העיירה, ובמקום שאין איש לקח על עצמו את המשימה ושימש כמלמד. משהובא כעבור תקופת מה לאחר מכן מלמד קבוע, נותר הוא 'רק' ראש ישיבה…
'אל תבואני רגל גאוה'
אף במקום רבנותו – בבית הכנסת של הקהילה, סלד מגינוני הכבוד הפשוטים והמקובלים ביותר, ובמשך תקופה ארוכה סירב לישב ב'מזרח' מול הקהל, כנהוג, אלא ישב בין ה'בימה' לארון הקודש כשפניו מכוונות אל קיר המזרח. כעבור תקופה קצרה, לנוכח הפצרות חוזרות ונשנות, ולאחר שהגר"י טשזנר שליט"א העיר את אזניו, שהואיל והרב מאריך בתפילותיו, הרי שעל פי דין הש"ץ העומד לפניו נקלע לבעיה לפסוע לאחור בסיום השמונה עשרה, ניאות ר' שמשון לישב יחד עם עוד ת"ח מ'פני' הקהל בספסל פשוט שהוצב במזרח, מימין לארון הקודש.
לימים, הוציאו גבאי בית הכנסת הסמוך אל הרחוב, את הריהוט הישן ששימש אותם עד לאותה עת, מפני הריהוט החדש שנרכש לפאר את בית מדרשם. אחד ממקורביו מצא בכך הזדמנות ניאותה להחליף את ספסל העץ הפשוט שב'מזרח' בית הכנסת 'קיויתי', בספסל מרופד המחולק לכיסאות – מאלו שהשליכו גבאי בית הכנסת ההוא, באין צורך בו.
בתפילה הראשונה לאחר מכן, כאשר קרב ר' שמשון זצ"ל למקומו וגילה את הספסל ההדור למראה, התקשה להשלים עם השינוי. "אתה רוצה להכשיל אותי בגאווה?", טען בכנות כלפי אותו מקורב שהסיר את הספסל הפשוט והטוב, ובמשך זמן ניכר עמל הלה להרגיע את סערת רוחו של הרב, ולשכנעו שהספסל החדש נלקח בעצם מפח האשפה, וכמעט עמד להיזרק ככלי אין חפץ בו, כך שאין כאן מקום לחשש יוהרה…
חסד בשלמות
פעם פנו אליו בבקשה, כי ייאות לשאת דברים בערב התרמה שנועד להיערך לטובת אחת הישיבות, שנקלעה לקשיים כלכליים. אחד מרבני הישיבה שעליו הוטל התפקיד, חש אי נעימות שעה שפנה אליו בבקשה זו, והקדים התנצלות שאין הוא בא לבקש 'שיחה' או 'ועד', אלא דרשה לטובת ענין כספי לישיבה. בעדינות נפשו הבין כי יש בכך משום פחיתות כבוד, כלפי מעמדו של הרב פינקוס, שהוא נדרש להלהיב ציבור לשם ענייני ממון – עבור מוסד שאין לו שייכות אליו – ולא בענייני דעת אלוקים ויראת שמים.
אולם ר' שמשון בטהרת ליבו, לא הניח לאיש לרגע להתבוסס בהרגשה זו. "אדרבה", אמר לו בפשטות, "דרשנים – יש הרבה, אבל כאלה שידברו ב'דינר' – קשה למצוא", ונענה במאור פנים ורוחב לב לבקשה. אבן נגולה מעל ליבו של אותו פונה. אם ר' שמשון גופו לא רואה בכך כל פחיתות כבוד, אדרבה, מה טוב ומה נעים…
פשוט נבלתא בשוקא
אין טעם ללכת ולמנות את מאות המקרים, שבהם נגלו לעין כל ענוותנותו ובריחתו הרחק כמטחווי קשת מן הכבוד המדומה. כל יודעיו ומכיריו נפגשו באין ספור הזדמנויות שבהן הפך את ענייני הכבוד והמעמד לאבק פורח וחוכא ואיטלולא – ובלבד לעשות רצון אבינו שבשמים. עם זאת, נראה כי המעשה הבא מאלף ביותר ועשוי להיחשב כחידוש גם בעיניהם:
אברך פלוני הבחין בו פעם עומד ברחוב העיירה, שעה שקבוצת אברכים חלפו על פניו בדרכם לסדר ב' בכולל. ר' שמשון בירך אותם לשלום ונותר לעמוד במקום, כשניכר שהוא ממתין עד שיעלמו מעיניו כדי לעשות דבר מה שלא בנוכחותם. הדבר גירה את סקרנותו של אותו אברך שהבין כי דברים בגו, והוא מצא לעצמו עד מהרה פינת סתר סמוכה דיה, לגלות מה יש לרב הקהילה לעשות כאן בהיחבא.
ואמנם, ר' שמשון קיים בעצמו "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", ומשסבר כי אין צופה ומביט במעשיו, נטל שתי פיסות קרטון, וכשהוא כובש בכוח איתנים את רגשי הסלידה, ניגש, אל נבלת חתול שהיתה מושלכת שם על אם הדרך ופינה אותה אל פח האשפה הסמוך. היטב ידע כי אף אחד מלבדו לא יעשה את המלאכה הבזויה והבלתי נעימה, ומאידך גיסא לא מצא עצמו פטור מלסלק את המראה המעורר תחושת גועל בלב הבריות. אלא מאי? אין זה ראוי כי המרא דאתרא יעסוק במלאכה זו, ואם בכל זאת עושה כן, עדיף שיהיה זה בהיחבא מאין רואים. מעשה ללא פניות. לשם כך המתין עד שהמקום יתרוקן מעוברים ושבים, ובצניעות אופיינית סילק את המכשול מרשות הרבים.
אף על פי כן, משמים רצו כי יוותר עד ראיה למעשה, ללמד בני ישורון לקח בהטבה עם הבריות עד אין שיעור וגבול.
ואף גם זאת:
פעם נשלח ילדם של אחת המשפחות בבניין שבו התגורר, עם שקית אשפה טעונה עד גדותיה בדרכו לפח המרכזי. כדרכם של ילדים, לא הצליח הלה להתמודד כראוי עם המשימה, וכל תכולת השקית שהוביל נשפכה והתפזרה במדרגות, מדיפה את ניחוחה הבלתי נעים.
רגע לאחר מכן, יצאו שתי שכנות אל חדר המדרגות, ועד מהרה הבחינו בנעשה, אולם בעוד הן נבוכות ותוהות אם להעיר לאמו של הילד, או לנקוט בדרך אחרת לשם סילוקה של האשפה המצחינה, לרבי שמשון זצ"ל שחלף במקום – היה פשוט וברור מה יש לעשות במקרה זה: ללא אומר ודברים נכנס לביתו ועד מהרה שב משם כשבידו כף אשפה ומגב, ותוך דקה או שתיים לא נותר זכר ללכלוך שהכתים את חדר המדרגות. שתי השכנות נותרו המומות: כזה פתרון לא העלו לרגע על דעתן…
אבל רבי שמשון זצ"ל, כבר היה שקוע עמוק בתלמודו או במצוה אחרת, שכדרכו עשאה בחכמה, במהירות וביעילות.
ריקוד המידות
ושוב מעשה עם ילד קטן:
בחתונה פלונית התקבל בשירה של "ימים על ימי מלך תוסיף", ושעה ארוכה ניצב יחד עם החתן והמחותנים במרכז מעגלי הרוקדים. עברו כמה רגעים, והנה מצא ר' שמשון את הדרך למחות את זכר ה'כבוד' שבו התקבל: הוא נטל את ידיו של ילד פעוט מהנוכחים, וחל רוקד יחד עמו במרץ במרכז המעגלים, בלי לחוש למבטם התוהה של הבריות, לנוכח הפעולה הבלתי שגרתית.
רגש קל של גבהות־לב – חמור היה בעיניו עשרות מונים מהחשבונות הללו…
הענווה וההטבה
הגאון הצדיק רבי יהודה זאב סגל זצ"ל, הגיע לארץ לקראת נישואי נכדתו עם יבלחט"א רבי אליעזר מן שליט"א – גיסו של רבינו. את פניו קידמו בשדה התעופה כעשרה ת"ח מבני משפחות המחותנים, ובכללם רבי שמשון זצ"ל.
רבי יהודה זאב ירד בכבש המטוס, עבר את ביקורת הדרכונים ויצא אל בית הנתיבות. הכל ניגשו להושיט לו יד לשלום, ובכללם נכדו בן העשר, שנדחק כמו כולם לקדמו בברכת 'שלום עליכם'.
העגלה הנושאת את מזוודותיו הפריעה מעט לנדחקים סביבו, ומאן־דהוא הסיט אותה הצידה וביקש מהילד – הקטן שבחבורה – שהוא יוביל את עגלת המזוודות אל הרכב הממתין בחוץ. ואמנם, הילד יצא ממעגל האנשים המקיף את סבו, ופילס את דרכה של העגלה בתוך המון האדם שהציפו את הטרמינל, בעוד שאר בני המשפחה מתגודדים סביב האורח הנכבד, ועושים אוזנם כאפרכסת לשמוע דברי חכמה ומוסר, תוך כדי יציאתם אל הרחוב. למי היה את הפנאי בקלחת התכונה הנרגשת, להתבונן ולהבחין בתחושת ההחמצה של הנכד שבצד הדרך, המוליך את העגלה לבדו הרחק מהסב הגדול מחו"ל שאותו ראה רק לפרקים?
היה אחד כזה. לפתע חש הילד טפיחה קלה על שכמו, ובפנותו לאחור הוא מגלה שהיה זה אחד מבני משפחת מן, שעזב את החבורה המקיפה את רבי יהודה סגל. ואומר לו: "אני מניח שגם אתה רוצה להיות עכשיו קרוב לסבא. אתה יכול ללכת לשם, אני כבר אוביל את המזוודות". ותוך כדי דיבור הניח את ידו על ידית העגלה והובילה לפניו. מיותר לציין כי היה זה רבי שמשון, שבתבונת ליבו ירד לרגשותיו של הילד, ובענוותנותו וצדקותו הואיל לשמש כמוביל מזוודות בשדה התעופה…
הלה שכה שמח על ההצעה הנדיבה, שבאה עליו בהפתעה גמורה, הגביה תכף את רגליו ורץ חיש להידחק בין המתגודדים סביב סבו, מאושר על כי גם לו התאפשר להיות ב'מרכז ההתרחשויות', וליהנות כמו המבוגרים מקרבתו של הסב. אין הוא זוכר כיום מה שמע, וסביר להניח שגם אז כילד לא הצליח להבין הרבה מדבריו של רבי יהודה סגל זצ"ל, אך את דבריו של האיש שהוביל במקומו את המזוודות, הבין היטב ונצר לעד בליבו.
ביטול בפה
היטיב אשר דיבר פלוני אודות מידה זו, בקומתו השלמה רבת האנפין והגוונים של רבי שמשון זצ"ל, בצירוף שתי עובדות מאליפות:
'תחביב' היה לו לרב פינקוס, לתפוס את 'הכבוד', לאחוז בו בידיו ולמוללו בין האצבעות, לפוררו עד דק בצפורניו עד שיתבטל כעפרא דארעא וילך לו. פעם נכנס לחדר מלא ציבור, וכשהקהל כולו קם על רגליו לכבודו – חייך ואמר: "אוי זה כל כך טוב, הבה נעשה זאת שוב"… יצא ונכנס שוב, אינו מותיר בלבו מקום, ולו לרסיסי כבוד, שהתעקשו להתדפק בשעריו.
בפעם אחרת פגש בו ברחובה של ירושלים אב המלווה בבנו הקטן. "יברך נא את ילדי", ביקש האב, ורבי שמשון זצ"ל נענה בחפץ לב, אלא שהסמיך תנאי קודם למעשה: "שגם הילד יברך אותי – הרי יש לו פחות עבירות ממני"…
אולי בשל כך לא חששו ילדי הקהילה, לבוא ולשאול אות ושאלות או 'חידות', שהכתובת הטבעית בעיניהם לפתרונן היא ביתו של הרב, שבטוב לבו וענוותנותו לא חש בכך טרדה או פחיתות כבוד, להידרש לשאלותיהם מתוך מאור פנים ובנפש חפצה. רק לכשיגדלו ויכירו יותר את תהלוכות העולם – יגלו שלא היה זה טבעי שהרב יתהלך עמם בפשטות בלתי מצויה.
מקבל כל הערה
תלמיד מקורב התעניין פעם ושאל אותו, אם הוא מוסר את ספריו להגהה בטרם הוצאתם לאור. ר' שמשון הגיב בחיוב: "אכן, אני נותן לאברכים להגהה", אמר, "אלא שהם טובים ונחמדים איתי יתר על המידה… הביקורת שלהם אינה חזקה דיה".
כשהוסיף הלה לשאול אם הוא מקבל את ההערות שלהם, וקרה אי פעם שמחק דברים מחמת הביקורת שהעבירו, הביט עליו רבי שמשון בתמיהה והגיב: "כל מה שמעירים לי, אני מוציא מהספר מיד, ואין זה משנה אם הם צודקים בהערתם או לא", כשהוא מפרש את נימוקו: "אני הרי מדפיס את הספר בשביל הציבור, ממילא אם אברכים טובים סבורים כי הדבר לא ראוי להיכתב, מה זה משנה אם אני צודק ולא הם? לכן, אני משמיט מיד!".
(מתוך הספר 'השמש בגבורתו')