הרגע המיוחל הגיע. הנער בן הארבע-עשרה ישב מול ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, והמתין בהתרגשות גדולה למבחן הקבלה לישיבה, שציפה לו כל כך.
זה היה כאשר הוריו החליטו לשלוח אותו ללמוד בישיבת 'שער התורה', בעיר גרודנא (הורודנא) שבבלרוס. הרב שקופ, שכינויו בעולם התורה הוא 'ר' שמעון', נקרא לעמוד בראשה על ידי הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, ושימש בתפקיד זה עשרים שנה.
לא היה קל להתקבל לישיבה, ורק תלמידים מובחרים התקבלו. הנער הצעיר התכונן היטב לקראת מבחן הקבלה. הוא שינן שוב ושוב את דפי הגמרא שעליהם ביקש להיבחן, וידע לחזור עליהם על-פה, עם פירוש רש"י ותוספות.
משפחתו הייתה ענייה כל כך, שלא יכלה לקנות לו כרטיס נסיעה ברכבת. הוחלט שהנער יצעד ברגל, בדרך שתארך שבוע-שבועיים. הוריו ציידו אותו במעט מזון והדריכו אותו שכאשר יאזל האוכל שברשותו, יבקש עזרה מיהודים שיפגוש בדרך. הם הרעיפו עליו ברכות חמות ונפרדו ממנו בדמעות.
הנער יצא לדרך הארוכה. בשעות היום צעד, ואת הלילות עשה ביישובים שהיו בדרכו. בהעדר פרוטה בכיסו לא חשב על לינה בפונדק. את הלילות העביר על ספסלי בתי כנסת. בלילה שבו לא מצא מקום ללון, ישן על האדמה הקרה בפינה כלשהי.
המזון שברשותו תם כעבור כמה ימים, והוא עשה כעצת הוריו ופנה אל יהודים טובים. הללו סייעו לו כמיטב יכולתם והעניקו לו פרוסת לחם או פרי, שבהם שבר את רעבונו.
בדרך הארוכה עבר הנער תלאות רבות. גם חוויות מסוכנות חווה. ליבו היה מלא חששות: האם לא יתעה בדרך? האם יצליח להשיג אוכל? ואולי בכלל ייכשל במבחן, וייאלץ לעשות שוב את הדרך המייגעת והמפחידה, בבושת פנים?
את חששותיו הרגיע על ידי חזרה של דפי הגמרא שהכין. הנער שינן בראשו שוב ושוב את דפי הגמרא, ואותיות הלימוד שריצדו לנגד עיניו העניקו לו מעט ביטחון ועידוד.
סוף-סוף, אחרי תלאות רבות, נכנס לעיר גרודנא, ועשה את דרכו אל הישיבה. הוא היה עייף, תשוש ומורעב, אבל דפי הגמרא שהכין לקראת המבחן היו מסודרים במוחו להפליא.
תלמידי הישיבה, שראו את הנער הצנום, כיוונו אותו למשרדו של ראש הישיבה. הנער גילה כי ה'משרד' אינו אלא מטבח הבית…
ראש הישיבה קיבל את הנער בחביבות והזמינו לשבת. הוא שאל לשמו והתעניין בעיירת הולדתו, ואז אמר לו: "רצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד".
הנער הריץ בראשו את עיקרי הסוגיות שלמד, כהכנה אחרונה לקראת המבחן הגורלי שיקבע את עתידו ויעצב את חייו.
"שאלה ראשונה", פתח ראש הישיבה – "מתי אכלת בפעם האחרונה ארוחה חמה"?
הנער נדהם. ברגע הראשון התבלבל, ואולם זו אכן הייתה שאלתו של ראש הישיבה. הוא ניסה להשיב תשובה מדויקת, ולצורך זה נדרש לעורר את זיכרונו, שכן זמן רב לא באה ארוחה חמה אל פיו. לאחר הרהור ממושך השיב כי לפני שלושה שבועות אכל בפעם האחרונה ארוחה מבושלת.
ראש הישיבה שמע את תשובתו של הנער, קם ממקומו ואמר לו: "ראה נא, אין כוחי בבישול כזוגתי, אלא שהיא איננה כעת בעיר. תיאלץ להסתפק במה שאני יודע…".
בלי שהיות החל ראש הישיבה לבשל לנער בן הארבע-עשרה ארוחה חמה…
הנער נדהם. אפילו את אביו לא ראה מעולם מבשל ארוחה, וכאן עומד ראש הישיבה בכבודו ובעצמו ומבשל עבורו! כשסיים ראש הישיבה את ההכנות הגיש לנער צלחת מלאה. הנער המורעב אכל בזריזות, וראש הישיבה מילא את הצלחת שוב, עד שהנער שבע.
כשסיים לברך ברכת המזון פנה אליו ראש הישיבה ואמר: "כעת אשאל אותך את שאלתי השנייה – מתי ישנת בפעם האחרונה במיטה"?
הנער נדהם שוב למשמע השאלה ולא ידע את נפשו לנוכח היחס האבהי שקיבל מראש הישיבה. גם את התשובה לשאלה הזאת לא ידע להשיב בדיוק, אבל מלמל משהו, שממנו היה אפשר להבין כי כבר שבועות רבים לא הניח את ראשו על כר.
ראש הישיבה פנה לאחד החדרים, סידר את המיטה שעמדה שם, וביקש מהנער לשכב לנוח. הוא כיסה את הנער בשמיכה ויצא מהחדר. הנער התשוש נרדם מייד והתעורר רק בבוקר. כשהביט ימינה ושמאלה גילה כי ישן על מיטתו של ראש הישיבה בעצמו.
הוא לא נקרא למבחן נוסף. זה היה מבחן הקבלה שלו לישיבה!
הנער הצליח בישיבה, עבר את אימי השואה והגיע לארה"ב. לימים סיפר: "כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה. חוויתי תלאות רבות בהמשך חיי. מה ששמר את יהדותי במשך כל אותן שנים קשות היו שתי השאלות ששאל אותי ר' שמעון באותו 'מבחן קבלה' שהכניס אותי לישיבה".
▪ ▪
שנת התעלות חדשה בפתח, בשעה טובה ומוצלחת. את היכלי הישיבות הקדושות והכוללים פוקדים מאות רבות של לומדים חדשים אשר זה עתה באו בראשונה להיכל הישיבה או הכולל. היכלי התורה מלאים וגדושים ב'פנים חדשות', בחורים ואברכים צדיקים ויקרים אשר עושים זה עתה את צעדיהם הראשונים בעולם הישיבות ובהיכלי הכוללים.
לא תמיד קלה עבורם הדרך. השלבים הראשונים עשויים להיות לפעמים מלווים לא מעט חשש ותהייה. בתקופה זו בידינו להרבות במידת החסד, לסלול עבורם את הדרך, להקל עליהם את חבלי הקליטה, לדאוג לטובתם ולהצלחתם. נוסף למידת החסד, נזכה בכך שהשטייגן שלהם לכל אורך שנותיהם בישיבה ובכולל, ייזקף גם לזכותנו.
בואו נצעד בדרכו של מרן הגר"ש שקאפ זצ"ל בנתיב החסד אשר סלל עבורנו. נוכל לפקוח עין להתבונן מסביבנו, האם בחור פלוני הסתדר בפנימייה, אולי חסר לו משהו ובידינו לעזור לו? האם תלמיד אלמוני יש לו מקום בחדר האוכל או שהוא נדחק מעט הצידה והוא בוש לבקש? האם האברך שזה עתה החל דרכו בכולל מסודר עם חברותא כלבבו ומרוצה ממקומו בבית המדרש? מעבר לעזרה וסיוע שבידינו להגיש להם, עצם האכפתיות בה הם יפגשו תעודד ותחזק אותם ותקל עליהם את המעבר החשוב מהמשמעותיים בחייהם.
דומה שאין כמו דבריו המלהיבים ולשונו המיוחדת של מרן הגאון רבי ברוך מרדכי (בן הינדא מלכה) אזרחי שליט"א ראש ישיבת עטרת ישראל בספרו 'ברכת מרדכי' בהם הוא מתאר את הזכות המיוחדת הרובצת לפתחנו בימי אלול עם תחילת שנת הלימודים החדשה בהיכלי הישיבות הקדושות:
"אלול. תחילת ״זמן״. ישיבה חדשה. פנים חדשות. עולם חדש.
עיניים תוהות, משוטטות אנה ואנה. תהייה, חיפוש, נסיון התקרבות, קשירת קשרים, חברותא, פנימיה, חדר אוכל…
שיחה ראשונה, שיעור יומי, שיעור כללי…
השלכת עוגן רוחנית, אדמומיות של בושה, חוורון של חרדה…
תפילה ראשונה. שמע ישראל… ניגון נוגה של מוסר. ״אתה חונן״. דמעה פורצת…
מה חשובה וחיונית מילת עידוד. המרצה. נסיכת בטחון. ויותר מכל, קריאה נמרצת של ״דידן נצח״, ״דידן נצח״.
חדור אל מעשה מרכבת קליטתו. נסוך בו ערבות וטעם. רומם ראשו. חגרהו בחישוקי בטחון. פתח שאיפתו. מרקהו. צחצחהו. הצעידהו.
ועיקר כל העיקרים:
עודדהו! המריצהו!
קרא בקול:
״דידן נצח״, ״דידן נצח״!