"ויאמן העם…. וכי ראה בעניים" (ד לא)
שמעתי מהרב מענדל פאלאק שליט"א, מתושבי בני ברק יצ"ו, מעשה נס ופלא שאירע לדודתו אחות זקנו (הרה"ח ר' אליעזר פריעדמאן מפה בני ברק, שנלב"ע לפני כמה שנים כשהוא בן ק"ב שנה) מרת מארקאוויטש בשנות הזעם בימי המלחמה, וזה דבר המעשה: כשנכנסו הרשעים לעירם אשר במדינות אונגארין ערכו שם סלקצי', והיו הכל עומדים שם באימה ויראה, בפחד ובעתה, מתוך ידיעה מה עומד לעלות בגורלם…
באותה שעה עמדה האשה ושיננה לעצמה שוב ושוב – "לישועתך קיוויתי ה'"… "לישועתך קיויתי ה'"… וחוזר חלילה, והיו דבריה נשמעים גם באזני הרשע שהיה ממונה עליהם. והנה, מבטא שפתיה היה כמנהג המקום, ולכן היה נשמע תיבת 'קיויתי' מלעיל – בהדגשה על אות ק' של קיויתי, כשבשפת הגויים בלשון אונגרי' – משמעות תיבה זו היא 'מי יוציאני ויחלצני מכאן'. הרשע שלא הבין 'לשון הקודש' חשב לעצמו שאשה זאת חוזרת לעצמה שוב ושוב 'מי יוציאני מכאן… מי יחלצני מכאן…'. מכיוון שכן נכמרו רחמיו ונענה אליה בשפתו "איים קויתיעהם"… שמשמעותו: 'אני אוציא אותך ואחלץ אותך מכאן', וכה אמר לה: "אעשה עצמי כמי שאינו רואה, שאי רגלך לברוח למרחק מרחקים כפי יכולתך".
וכך הווה, זה הגוי 'לא ראה' והיא נחלצה חושים, ופתחה במרוצה כל עוד נשמתה באפה, הגיעה לבית הכובסים (מכבסה) של נכרים ביקשה לעבוד שם ונתקבלה, שם עבדה עד תום המלחמה, כשנפשה נשארת לה לשלל מתוך כל בני המשפחה…
משם היגרה לארה"ב והקימה משפחה לתפארת בליעה"ר, והכל בזכות אותו "לישועתך קיויתי ה'". נמצא, היא אומרת: 'לישועתך קיויתי' לפני הקב"ה, ואכן אותו 'קיויתי' פעל פעולתו הטובה, וגרם שהקב"ה שמע 'אנקת אסיר' והנהיג עולמו בהשגחה פרטית, שאותו 'קיויתי' יוציאה ממסגר וממוות לחיים.
מסופר על הרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע (תורת אבות, מעשי אבות, קלה) וז"ל: פעם אחת ראה יהודי אחד שרוי בעצב גדול, ושאל אותו מה זה ועל מה זה, וסיפר לו האיש ממצבו הקשה, אמר לו מרן ז"ל: "איש ישראל כשהוא שרוי במיצר – צריך שיאמר לישועתך קויתי ה', ואם במצבו נעשה חמור יותר יאמר קויתי ה' לישועתך, ואם מצב רע עוד הרבה יותר יאמר ה' לישועתך קויתי"… (וכלומר, שע"י כל אלו האמירות והתקוות יצא מאפילה לאורה).
ובכלל זה, שככל שאומר 'לישועתך ה" ומשריש בעצמו הבטחון ומתקרב יותר אל הקב"ה – הרי הוא כבר 'רואה' לנגד עיניו את הישועה, וכיוצא בזה מתאמרא בשם הגה"ק הגרי"ז מבריסק זי"ע על הפסוק (תהילים לז ג-ד) "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך", שהפסוק השני מדבר על מדרגה גבוהה יותר בביטחון – שכל כך בטוח הוא בישועת ה', שכבר עתה הינו מתענג כאילו כבר באה אליו הישועה, ובזכות זה אכן "ויתן לך משאלות לבך".
עוד אמרו בדרך צחות, לאלו המהלכים ומסבבים יומם וליל אודות ממונם להם אומרים, 'אנשטאט דרייען מיט געלט דריי מיט דעם פסוק לישועתך קויתי, וועסט בעסער אנקומען' – תחת הילוך והסיבוב סביב הכסף – עדיף שתסובב עצמך עם הקב"ה בביטחון בו ובישועתו וכך תצליח יותר…
מן העניין לציין מה שסיפר הגה"ק רבי שלמה קאליש זי"ע (הובא בספר הזכרון 'זכרון שלמה') שפ"א שהה אצל הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע, ובישיבתו ב'סעודה שלישית' שמע את הגר"ח יושב וחוזר בהתלהבות עצומה כעשרים דקות "לישועתך קויתי ה', קויתי ה' לישועתך, ה' לישועתך קויתי"…
והנה נאמר (תהילים כז יד): "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה", ונתבאר בגמ' (ברכות לב:) כפל לשון 'קוה אל ה", שבא ללמד ש'אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור יתפלל', ואפשר לומר כי באו חז"ל להורות לאדם שאם קיוה אל ה' ולא נענה, כי לא היה בטחונו בשלמות, אל יתייאש אלא יחזור ויקווה. וגם אם בפעם הראשונה לא 'הצליח' הרי בפעם השניה כבר יהיה תקיף יותר בבטחונו. וזהו גם העניין לשלש באמירת "לישועתך קויתי ה'", שאף אם בפעם הראשונה לא הייתה תקוותו באמת – ינסה בשנית ובשלישית, עד שבסופו של דבר יזכה להגיע לבטחון בהשי"ת.
כללו של דבר, על האדם לחזור שוב ושוב על 'לישועתך קויתי ה'', ולהשריש בעצמו בכל מצב שנמצא את התקווה והייחול להקב"ה, ועי"ז באמת יוושע מכל צרותיו. והוא על דרך שקוראים את הפרשה 'שניים מקרא ואחד תרגום', שמרמז בזה על קריאת העניין, ואח"כ מתרגם ומפרש לעצמו 'בכל לשון שהוא שומע', ואח"כ חוזר וקורא, שעי"ז יוחדר בו היטב ולא ישכח, כך צריך לומר 'לישועתך' ולפרש לעצמו – ב'מקום' שהוא נמצא – כיצד הוא מקווה לישועת ה' כי תבוא, ושוב יחזור עד שיהיו הדברים חקוקים בעצמותיו…
נחמדים הם דברי הגה"ק החיד"א (ב'אצבע קטנה', בסדר תפילת שמו"ע) על נוסח הברכה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קוינו כל היום", קשה – מה נתינת טעם הוא – "כי לישועתך קוינו כל היום", דממ"נ, אם הם ראויים לישועה – למה להם טעם של לישועתך קוינו, והרי מן הדין על הקב"ה לגאלם, ואם אינם ראויים מה רווח יש בזה ש'קוינו כל היום'…
ונ"ל, דחיוב הוא להיות אדם מצפה לישועה, ואיתא בפרק חלק (סנהדרין צז:) שכל זה הוא כדי לקבל שכר, שנא' (ישעי' ל יח): "אשרי כל חוכי לו", ואמרו במדרש (ילקוט תהילים): "אפילו אין ביד ישראל אלא הקווי כדאי הם לגאולה בשכר הקווי… וזהו אומרו 'לישועתך קויתי ה", ר"ל בשביל לזכות ישועתך קויתי ה', שע"י הקווי אני זוכה לישועה".
וזאת אנו אומרים ומבקשים – "את צמח דוד מהרה תצמיח", וא"ת אין לנו זכות, לזה אומרים – "כי לישועתך קווינו" – כלומר, אפילו אין בידינו שום זכות מ"מ הרי 'לישועתך קווינו כל היום', וכדאי הוא הקווי להביא לנו הגאולה.
כה היה מעשה לפני כמה שבועות, אחד ממוסדות התורה יצאו במגבית גדולה, ו'מתן שכרו בצידו' שכל התורם סכום מסויים – נכנס להגרלה על סכום כסף נכבד. בבוא העת נערך הגורל במעמד ראשי ומנהלי המוסד ובפיקוח מו"ץ העומד על גביהם, ועלה שמו של פלוני בגורל, מיד בדקו מי הוא זה ואיזה הוא בכדי שיוכלו לבשר לו אודות זכייתו ולהעביר לו את הכסף, אלא שאז הוברר שהלה לא שילם על כרטיס ההגרלה במזומן אלא תרם ב'כרטיס האשראי' (קרעדיט קארד), ומחברת האשראי לא נתקבל 'אישור' על התשלום… ונמצא שהלה לא תרם כלל, ולא היתה לו אלא מחשבה טובה…
שאלו את הרב שליט"א כדת מה לעשות, ואמר להם: "פנו אליו ותודיעוהו 'בתמימות' כי הכרטיס לא 'עבר' ולא יצא הסכום מחשבונו, והנכם שואלים אותו האם ברצונו לתרום בכרטיס אחר וכדומה, ולאחר שיענה ב'הן' תבשרו לו תוך כדי דיבור על זכייתו בגורל"…
תיכף ומיד התקשרו אליו, וסיפרו לו שלא היה ניתן לבצע את ה'חיוב', ושאלוהו האם ברצונו לתת להם מספר כרטיס שני, אך כבר נתקררה דעתו ואמר באדישות: "אם לא – אז לא… אם לא עבר – יהי כן, כי כבר איני מעוניין לתרום"… ניתק את הטלפון, כשהוא בטוח שהם רצו 'לקחת' ממנו והצליח לחמוק מידם מבלי 'לתת' להם, ו'הרוויח' שלא תרם… ולא ידע כי הם רצו 'לתת' לו, ואכן הפסיד והפסיד…
ובאמת יש בזה מוסר השכל נוקב לכל תהלוכות החיים, שפעמים שנדמה לאדם כי 'נוטלים' הימנו, ומן השמים רוצים 'להפסידו', אך באמת כל 'הפסדים' אלו הם לטובתו הגדולה, שעל ידי זה יזכה במתנות הרבה…
סיפר החסיד הנודע רבי מענדל פוטערפאס זצ"ל, אשר אירע בעת שהותו ב'סיביר', שם התענה תחת סבלות מלכות רוסיה הרשעה, כי הנה רצו אנשי השלטון לשבור ולדכא את רוח האסירים, על כן אסרו לשחק ב'קלפים' (קארטין). והייתה חבורת אסירים, אשר התאספו ביחד לשחק באיסור, והלך אחד והלשין עליהם ברצותו למצוא חן בעיני המפקדים. מיד הגיעו שרי בית הסוהר ושוטרים רבים, בשביל לתפוס את ה'פושעים' העוברים על החוק, ולהענישם בכל חומר הדין למען ישמעו וייראו, אלא שתיכף בכניסתם נעלמו ה'קלפים' כאילו לא היו. החלו לחפש בכל חור ופינה, הפכו את החדר והמיטות למצוא את ה'פשע' – אך לדאבון ליבם העלו חרס בידם ולא מצאו אפילו 'זכר' לדבר, ויצאו בידיים ריקניות, ושוב חזרו ה'אסירים' לחזור ולשחק כבראשונה…
'סוד' הדברים הוא, כי אותם אסירים היו גנבים מומחים הנקראים 'כייסים', על שם אומנותם לשלוח יד לתוך הכיס או החיק של השני, ולשלוף משם את צרור מעותיו מבלי שישים לב, ואף עתה אחזו במנהגם… שברגע שנכנסו השוטרים הכניסו בזריזות את הקלפים לתוך הכיס של אחד המפקדים, והלה לא הרגיש בזה כלל, ומשום כך לא נמצאו הקלפים בתוך החדר כמובן, ורק כאשר נפנה אותו מפקד לצאת מן החדר שוב הכניסו ידם ונטלו את שלהם…
סיים רבי מענדל ואמר, כי למד מכאן מוסר השכל, כי פעמים הרבה שהאדם מחפש אחר… ורץ בבהלה לכאן ולשם, ואינו יודע שזה מונח בכיסו וברשותו… וכך לענייננו, מצוי מאד שהאדם מתעורר ורוצה 'להתחזק', והוא תמה לעצמו ואומר מאין אמצא כוחות להתחזק? והאמת היא כי 'החיזוק' תלוי רק בך! הוא נמצא בכיסך! יש בך את כל הכוחות הנדרשים! איך לך אלא להתחיל לעבוד"…
(לקט מתוך 'באר הפרשה' ויחי תשפא)