הייתי אברך צעיר, כבן עשרים וחמש שנה. לא חלפו שנים רבות מאז עזבתי את הישיבה, וכבר מצאתי את עצמי נכנס לתפקיד רבנות. נבחרתי לכהן כרב בית כנסת בצפון תל אביב. היה זה בית כנסת ותיק, ורוב המתפללים בו היו מבוגרים ממני. חלקם מבוגרים מאוד.
לאיש לא הייתה חלילה הקפדה. נבחרתי בבחירות מסודרות, ואף נערך טקס הכתרה שכל המתפללים השתתפו בו, אך ידעתי שהמבחן האמיתי שלי לא יהיה בשבתות, כאשר אדרוש בפני נערי בר מצוה, אורחים וצעירים – זאת עבודה קלה יחסית. המבחן האמיתי הוא דווקא בשיעור היומי בגמרא הניתן מידי בוקר. שם נבחן מרביץ תורה.
ידעתי עד כמה קשה לחלק מהקהל להסתגל לרב צעיר, שיכול היה להיות הנכד שלהם מבחינת הגיל. לא כל אחד יכול להתמסר בתמידות יום-יום, לשבת ולהשתתף בשיעור. זה היה נראה אתגר אמיתי.
עברו כמה ימים. הילת הבחירה וההכתרה חלפה. הגיע הבוקר הראשון ואני נמצא עם כל היהודים בתפילת שחרית ראשונה, שאחריה אני אמור למסור את השיעור הראשון. כל אותה עת מנקר בראשי הספק – האם יישארו היהודים הללו אחרי התפילה, האם יבואו לשיעור, או שמא יקפלו את הטלית, יגלגלו את התפילין ויותירו אותי לבדי.
לקראת סוף התפילה קלטתי בזווית העין מראה מרגש: יהודי בא בימים, נמוך קומה, מתאמץ לגרור כורסה לעבר השולחן הפינתי. עודי תוהה אחר מעשיו, הישיש מעמיד את הכורסה בראש השולחן. ואם היה לי ספק למי הוא דואג, הישיש הזה ניגש אלי ושואל: 'וואס פאר א גמרא וויל דער רב לערנען?' (-איזו מסכת בגמרא רוצה הרב ללמוד?)
נקבתי בשם המסכת. ואז אני רואה את אותו ישיש מטפס על סולם ומתחיל להוריד מארון הספרים את כל הגמרות של המסכת אותה אני אמור ללמד. סיימנו את התפילה והוא כבר יושב ליד השולחן עם גמרא פתוחה, מחכה לתחילת השיעור.
נו, חשבתי לעצמי בהקלה, לפחות יש לי משתתף אחד שבא לשמוע את השיעור. גם זה טוב.
מה שעוד לא ידעתי אז, שאותו יהודי – ר' יענק'ל מושקוביץ ז"ל – הינו בקי עצום בש"ס ובפוסקים וכל מכמני התורה נהירים לו בבקיאות עצומה. מדובר ביהודי מלא וגדוש. מה שכן ידעתי, שהוא היה הראשון שהתיישב לשמוע את השיעור שלי.
מיד אחריו אני רואה את מבטי המתפללים מופנים לעבר השולחן, שם כבר ישב רבי יעקב מושקוביץ. ומי רואה את רבי יעקב יושב ואינו עושה כמותו? בתוך דקות החלה נהירה. בזה אחר זה מילאו המתפללים את שני צידי השולחן.
שעור הגמרא הזה נמשך מידי בוקר במשך שש עשרה שנים רצופות.
והכל בזכות אותו גאון וצדיק. הוא לא היה צריך ללמוד ממני, אך רצה וזכה לזכות את הרבים. הוא היה דוגמה חיה לדברי המשנה במסכת אבות (ה, יד). המשנה מתארת: "ארבע מידות בהולכי בית המדרש". באי בתי המדרש בכל העולם נחלקים לארבע קטגוריות. יש את זה שבא ולא זוכה ללמוד. את זה שעושה אבל לא בא. ויש את הקטגוריה הכי משובחת: "הולך ועושה – חסיד".
הרבה פירושים נאמרו, כדי להסביר את המשנה ההיא. לדברינו כדאי להזכיר ביאור אקטואלי של ה'מדרש שמואל' המפורסם: יש אנשים גאונים ולמדנים, שכאשר הם ישארו בבית וילמדו ביחידות – ההצלחה שלהם תהיה גדולה הרבה יותר מאשר אם הם יבואו לבית המדרש.
(מתוך משפחה ט"ז באדר תש"פ)