מאת: הרב ישראל היימן
"על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים" (כ"ג, ד')
עמון ומואב…
איזה הפסד הם הפסידו, איזו החמצה לדורות… רק בגלל שלא קידמו את בני ישראל במדבר בלחם ובמים.
ברמב"ן מבואר שהתביעה עליהם הייתה על חיסרון בהכרת הטוב!
לוט ניצל ע"י אברהם אבינו משבי אצל ארבעת המלכים, וצאצאיו לא רצו לגמול טובה עם צאצאי אברהם בתמורה, לכן הם נתבעו, לכן נדחו מלבוא בקהל ה' עד עולם! אומתנו אינה יכולה לשייך לעצמה אנשים שבבסיסם הם כפויי טובה.
עד כמה דקה מידה זו, ועד כמה הזהירות בה אמורה להיות חלק מאיתנו – ניתן ללמוד מהמעשים הבאים:
המשגיח דפוניבז', הרב דסלר, השתתף פעם בשמחת חתונה של בחור מהישיבה בעיר פתח תקווה. בחזור מהחתונה משפחת החתן סידרה כמקובל הסעה באוטובוס מהאולם לישיבה. הבחורים עלו והתיישבו, ורגעים ספורים לפני שיצא האוטובוס לנסיעה הקצרה, הופיע המשגיח להצטרף לנסיעה גם הוא.
הרב דסלר כבר היה בשנותיו המאוחרות, וכמובן שמיד כשעלה לאוטובוס קם הבחור שישב בספסל הראשון ופינה את מקומו למשגיח. הוא התיישב והודה לבחור במילים חמות. "יישר כח! אכן זה עוזר לי מאד, אני זקוק לשבת ויותר נוח לי לשבת במושב הראשון. יישר כח!".
הבחור הנהן וניגש לספסל אחורי יותר למצוא מקום. הוא לא הספיק לשבת הרבה זמן, כי הרב דסלר הסתובב אחורה וסימן לו בידו להתקרב.
"אני חייב לומר לך שוב… יישר כח! החיית את נפשי. מסתמא הייתי סובל יותר אם לא היית קם לכבודי. ממש תודה!".
הבחור נבוך קמעה אבל הנהן שוב בראשו וחזר למקומו.
לא עברו דקות מספר והרב דסלר הסתובב שוב. הפעם הוא לא הטריח את הבחור לקום אבל סימן לו בידו לאות תודה מעומק לב.
הבחור כבר לא ידע את נפשו, הוא לא הבין. המשגיח המבוגר של הישיבה… ברור שאני צריך לקום בשבילו, מה 'הדרמה'? תודה פעם אחת וזהו. הוא התפלא מאד והחליט שאם המשגיח יגיד לו שוב משהו בנידון הוא ישאל אותו.
כשירדו מהנסיעה בת רבע השעה, תפס שוב הרב דסלר את הבחור בשני ידיו והודה לו נרגשות.
הבחור לא התאפק ושאל את המשגיח: "מה קרה? הרי בסך הכל עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות? אולי אני מאבד את השכר שלי על המצווה בגלל כל התודות האלו…".
המשגיח הרצין והרהר דקה ארוכה. הוא הסב את פניו אל הבחור ואמר לו ברצינות תהומית. "אתה צודק… אבל זה לא קשור, האם בגלל שאתה עשית רק את מה שהיית צריך, אתה רוצה שאני אהפוך למושחת??"
נראה שאין צורך להשלים את הסיפור הזה באף מילה מיותרת… אפשר רק לספר כאן סיפור נוסף, ולחידוד, את המעשה הבא:
בשנותיו המוקדמות יותר להתיישבותו של מרנא הסטייפלער בארץ הקודש, מצבו הכלכלי היה קשה ביותר. הוא זצ"ל כידוע לא הסכים להנות משום בריה בעולם בחינם, ולא הועילו כל טצדקי שניסו כל המי ומי לעשות.
בהזדמנות מסויימת אחד ממקורביו – יהודי אמריקאי שהיה גר בבני ברק העלה במוחו רעיון. הוא הציע לסטייפלער שישלח דרכו לבנו שגר באמריקה חבילות של ספרי קה"י, הבן ימכור את זה שם והפדיון שיגיע בצורת דולרים אמריקאים (שאז היו שווים הרבה מאד), יקל על הסטייפלער ויביא קצת רווחה.
הסטייפלער סבר וקיבל ואכן היוזמה יצאה אל הדרך.
היהודי האמריקאי היה לוקח את חבילות הספרים ושולח אותן לבנו שבחו"ל, וכשהתקבל הפדיון הוא היה מתייצב אצל הסטייפלער לתת את הכסף ולקבל את החבילה הבאה.
הבן מארץ מרחקים ניצל את ההזדמנות, והיה שולח עם הפדיון מכתבי שאלות בלימוד. כך עם חבילות הספרים קיבל הבן גם מכתבי תשובה ממרן בעל הקהילות יעקב. ההתכתבות הזו הייתה כביכול 'תשלום' על הטרחה שהייתה כרוכה בכל הפעילות הזו.
ימים ושנים עברו, הסטייפלער כבר לא נצרך להסדר הזה והוא פסק. מה שנשאר היו המכתבים עליהם היה מקפיד לענות, בכל פעם שהגיע מכתב, משום הכרת הטוב.
שנים נוספות עברו, והסטייפלער כידוע הפסיק בחולשתו כמעט לענות למאות המכתבים שנשלחו אליו. רק לאותו אמריקאי התאמץ הסטייפלער לענות שוב ושוב על מכתביו.
באחד הימים נשמעו דפיקות על דלת בית האב האמריקאי. לתדהמתו על מפתן הדלת עמד רבן של ישראל, כשהוא מתנשם ומתנשף בכבדות לאחר צעידה ארוכה מביתו בשמש הבני ברקית הקופחת. "האם כבר שלחתם את המכתב?"
הסטייפלער לקח את המכתב "אחזיר מכתב חדש בימים הקרובים".
לאחר מספר ימים הגיע לבית היהודי האמריקאי מכתב חדש לשליחה לבן שבחו"ל.
ביום מן הימים שאל היהודי את הסטייפלער מה קרה עם המכתב ההוא? האם הייתה בו טעות בתשובה שהרב כתב? מה היה בוער לטרוח כל כך כדי שלא אשלח את המכתב ההוא ולתקן אותו?
"לא", ענה הסטייפלער. "לא הייתה שום טעות. אסביר לך מה כן קרה שם.
"כידוע אינני עונה כבר למכתבים מחמת חולשתי. אין לי את הכח לשבת ולכתוב. כשהגיע המכתב מבנך חשבתי לעצמי… אם הוא לא יקבל מכתב חזרה מה הוא יחשוב, עזרתי לרב קנייבסקי כל כך הרבה, והוא לא יכול להשיב לי למכתב? אם נגמרו בינינו ה'עסקים' כבר לא צריך להשיב למכתבי?… אז התאמצתי וכתבתי.
"אחר כך חשבתי לעצמי, שאין זה נכון לכתוב את המכתב מחמת המחשבה הזו. על פי האמת אני צריך לכתוב את המכתב מתוך רגשות הכרת הטוב. ביקשתי ממך את המכתב והשלכתי אותו לגניזה. ישבתי שוב וכתבתי את אותם דברים, אבל הפעם מתוך רגשות הכרת הטוב ורצון להכיר טובה!"
הכרת הטוב!!
בכמה מהמצרך הזה אנו אמורים להשתמש כל יום? לאישה או לבעל, לחברים ולשכנים, לילדים ולאחים…
רק לשים לב ולזכור שזה מיסודות האומה. מי של יכול להכיר טובה גם לא יכול להיות שייך!