"אלה מסעי בני ישראל" (לג א)
רבותינו ענקי הדורות כבר עמדו על כך, שהתורה מייחסת חשיבות רבה מאוד למסעות שנסעו בני ישראל במדבר, עד שפירטה את כולם באריכות כה גדולה. מדי שנה ושנה אנו שבים לקרוא את פרשת מסעי, וחוזרים תמידין כסדרן על כל הארבעים ושניים המסעות.
מה טמון כאן? מה הלימוד לדורות שרצתה התורה ללמדנו במסעות אלו?
נפתח בסיפור נורא שהיה מספר בהתרגשות חותני זקני, מגדולי חכמי ירושלים, הגאון הצדיק רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, בעל ה'מעיל שמואל', בנוגע למסעות שנזכרו בפרשה.
אך נקדים בקצרה את הרקע לסיפור:
בהיות רבי שמואל אהרן ילד צעיר לימים, כבן חמש או שש, למד בתלמוד תורה שעל יד חורבת רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה. בעת שכל הילדים בני גילו יצאו להשתובב ולהשתעשע בשעת הפסקת הצהרים, היה רבי שמואל אהרן מצטנף בירכתי היכל ה'חורבה', ומאזין בשקיקה לשיעורו הקבוע בספר 'עין יעקב', של המגיד הירושלמי הנודע, הגאון הצדיק רבי נטע וייס זצ"ל. רבי נטע היה מתבל את דבריו עם הרבה עובדות והנהגות, פנינים ואמרות מגדולי הדורות, ודבריו השפיעו רבות על עיצוב עולמו של העלם הצעיר.
כבור סיד שאינו מאבד טיפה, ובכח הזכרון המופלא שניחון בו, היה מסוגל רבי שמואל אהרן לעמוד כעבור עשרות שנים, בין קבלת שבת למעריב בבית הכנסת בשכונת 'אחוה', ולצטט בדרשתו פירושים נפלאים ועמוקים ששמע מרבי נטע בהיותו ילד קטן כבן חמש ושש בלבד!
אחת המעשיות ששמע מפי רבי נטע, ונחרטו בזכרונו של רבי שמואל אהרן, הוא המעשה המופלא אודות רבי זכאי, אחד מתלמידיו של מרן רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל, שהיה עובד השם נשגב וקדוש מנעוריו ממש.
כדי לתאר את שגב עבודתו של רבי זכאי, סיפר רבי נטע, כי בילדותו חזר פעם רבי זכאי מהחיידר הביתה, אימו לא היתה בבית, והדלת היתה נעולה. הילד היה רעב, ועל כן פנה בתפילה להשם יתברך: "רבונו של עולם, כל יום ויום אתה נותן אוכל לאימי, והיא מאכילה אותי. אנא ממך, אימי איננה היום ואני רעב, תן לי אתה אוכל היישר מידך הפתוחה והרחבה!"
עוד המילים על שפתיו, חש הילד כיצד הרעבון נעלם ותחושת שובע ממלאת אותו.
שמח וטוב לב חזר הילד אל החיידר ולמד שם עד שעת הערב. כשחזר הביתה, שאלה אותו אימו: "זכאי, מה אכלת היום בצהריים?", והוא השיב בפשיטות: "הקדוש ברוך הוא נתן לי אוכל…".
בכאלו דרגות של אמונה ובטחון, אחז רבי זכאי בעודו ילד צעיר!
והנה, סיפר רבי נטע, בכל שנה ושנה, כאשר היה רבי זכאי קורא את פרשת מסעי שנים מקרא ואחד תרגום, היה בוכה בכיות עצומות. כששאלו אותו לפשר הדבר, השיב: "בפרשת 'ואלה מסעי' מרומזים כל הטלטולים והגלויות שיעברו על כלל ישראל בגלותם, ואני בוכה כי רואה אני כמה מסעות עדיין נשאר לנו ליסע עד בוא משיח צדקינו לגאול אותנו…"
לאור זאת, הוסיף רבי שמואל אהרן לומר, ניתן לפרש את כפילות הלשון בפסוקים שלפנינו: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם… ואלה מסעיהם למוצאיהם". החלק הראשון הוא מה שנסעו כלל ישראל במדבר, כי יציאתם ממצרים – 'מוצאיהם' – היתה למען מסעיהם במדבר עד שיכנסו לארץ ישראל. חלקו השני של הפסוק, לעומת זאת, עוסק במסעות ובגלויות של כלל ישראל לאחר החורבן, שגולים ונדים מגלות לגלות ולא רואים את הקץ.
אך זאת נחמתינו, כי מסעות אלו הם 'למוצאיהם' – להוציא אותנו מן הגלות הזו במהרה בימינו.
על כל פנים, למדים אנו, כי בפסוקים אלו, כמו בשאר פסוקי התורה, טמונים רבדים נוספים של עומק, אשר אינם ניכרים בקריאה פשוטה. אין שום תיבה מיותרת. בכל תיבה, בכל מסע ובכל מעבר נרמזת גלות אחרת, מסע ומעבר אחר, אשר עתידים כלל ישראל לעבור בגלותם, עד גאולתם השלימה במהרה בימינו.
"לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"
אך יש כאן תובנה נפלאה נוספת, העולה מבין שיטי התורה, שטומנת בחובה את אחד היסודות הגדולים ביותר בעבודת השם, שעל כל מבקש אמת יש לשנן בכל הזדמנות.
ברצוני לפתוח בסיפור ששמעתי מבן תורה יקר, ובו הרגש נפלא של חיזוק והתעלות: באחת משנותיו בישיבה הגדולה, חווה אותו בן תורה תקופה קשה של משברים. רגיל היה שהלימוד מצליח לו בדרך כלל, שמוחו עירני וחד והוא מחדש סברות. שהקימה בבוקר נעשית אצלו בחשק ובשמחה. שהתפילות נערכות בהתעוררות ודביקות. כמו לכל אחד, היו לו גם נפילות פה ושם, אך הוא ידע את סוד "שבע יפול צדיק וקם", והמשיך לעלות בדרך המובילה בית א-ל.
אך אז הגיעה תקופה קשה וארוכה של ירידה, ואפילו ירידה תלולה. הוא חש כי 'עלי היו כולנה'. החשק בלימוד נגוז ונעלם, הכוונה בתפילה התפוגגה ואיננה, והנפילות הרוחניות תכפו עוד ועוד. הוא ניסה לטפס חזרה, אך כל פעם הרגיש כי מגיע גל גדול ומטביעו עמוק יותר.
יותר מכל כאב לו, כי הימים הנוראים מתקרבים והולכים, ואילו הוא עדיין לא מצא את הרגש ה'אלולי' שכה התחבר אליו בשנים עברו.
ימי הסליחות הגיעו ובאו, והבחור היקר מתאמץ בכל כוחו להשתתף עם כל הרגש וה'ווערמקייט' – אך אינו מצליח. הוא נאבק בציפורניים, החזיר שוב ושוב את הריכוז אל המחזור, וחש כי משהו 'תקוע', הוא לא מצליח לחזור לעצמו.
עבר יום ועוד יום, וכך מצא את עצמו, כשליבו יבש כחרס וראשו כבד עליו כקורת בית הבד. בתפילת הלחש של מוסף לראש השנה, בעודו ממלמל את המילים כשליבו בל עימו, הגיע אל הפסוקים ב'זכרונות' שאין יהודי שלא מכיר: "כה אמר השם, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך: לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה".
ואז לפתע קיבל הארה. לא רק כלל ישראל בדור המדבר, הלכו אחרי הקדוש ברוך הוא בארץ לא זרועה. אלא לכל יהודי יש זמן בו הוא חש כי הליכתו אחר השם יתברך היא כהליכה במדבר – כביכול ללא מטרה, ללא חשק, ללא התלהבות, הכל צחיח ויבש. אבל הוא ממשיך. הוא נאבק. הוא עדיין הולך אחרי הקדוש ברוך הוא בכל הכח!
והבורא יתברך זוכר לנצח את הרגעים הללו, בהם הוא גילה את עוצם אהבתו ורצונו. את אותם הרגעים בהם הוא המשיך למרות הכל, אך ורק כי החליט ללכת אחרי הקדוש ברוך הוא בכל מצב!
מאותו הרגע חש בן התורה היקר, כיצד נעלמים ספיקותיו ומתפוגגים ערפיליו. האור הרוחני שהוא כה חיפש בחודש האחרון שב וניצת בו, וביתר שאת ויתר עוז שב וחזר על המילים הקדושות של הנביא, כשמעיינות ליבו נפתחים ועיניו זולגות דמעות.
לאחר התפילה, בעודו נרגש, פנה הבחור אל מורו ורבו, הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר, משגיח הישיבה, וסיפר לו אודות ההרגש הנורא שחווה במהלך התפילה. המשגיח האזין לדבריו בהתרגשות רבה, ואמר לו: "דע לך, כי שמעתי מראש הישיבה הגאון רבי אברהם יצחק ברזל, כי השל"ה הקדוש כותב בספריו שאכן כן – כמו בדור המדבר, לכל יהודי ויהודי יש ארבעים ושניים מסעות בחייו. התפקיד שלנו הוא, אפוא, לעבור כל מסע ומסע בידיעה ברורה כי הכל מאיתו יתברך, וללכת אחריו להיכלו ולבית גנזיו!".
עברו שנים מאותו מעשה. אותו בן תורה התמודד בהמשך חייו עם נסיונות לא פשוטים, אך תמיד יקדה בקרבו התחושה הנפלאה של זכירת חסד הנעורים, של ההליכה אחרי הקדוש ברוך הוא בכל מצב, וכך זכה לעלות ולהתעלות.
הבה ונתבונן, מה בעצם טמון בפסוק הזה? מהו באמת השבח הגדול שעם ישראל הלכו אחרי הקדוש ברוך הוא במדבר בארץ לא זרועה?
אין לנו מושג בקרבת האלוקים העצומה, בה היו שרויים כלל ישראל בימי שהותם במדבר. ענני הכבוד הקיפו אותם יומם וליל, עוטפים ומגוננים. אוכל אלוקי ירד מן השמים מדי יום ביומו. באר פלאית נבעה מים ככל שנדרש, ומדי לילה ירד עמוד אש להאיר את המחנה.
היתה זו הרגשה נפלאה של לחיות עם השכינה ממש. לכאורה, במצב כזה, כאשר כל הצרכים הגשמיים והרוחניים מסופקים ישירות מידו הרחומה של בורא העולם, ניתן היה לחשוב כי אין איזו גדולה מיוחדת בכך שבני ישראל הלכו אחרי הקדוש ברוך הוא.
אולם הנביא ירמיהו עומד ומשבח: "כה אמר השם, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך; לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אחד הדברים שיהיו תמיד לזכות עם ישראל, והקדוש ברוך הוא הבטיח כי לנצח יזכור זאת – הוא דור המדבר; התקופה בה עם ישראל הלך אחר רצון השם בארץ לא זרועה, בלי שום שיקולים ובלי שום חשבונות.
קדמונינו גילו לנו את הסוד: המעלה הגדולה של בני ישראל היתה ההתבטלות המופלאה שלהם במדבר כלפי הקדוש ברוך הוא!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')