יעקב א. לוסטיגמן
בלארוס היתה מושלגת וקפואה כשהגעתי אליה בפעם הראשונה. זכיתי להצטרף למשלחת של רבנים גדולי תורה, שיצאו בשליחות 'דרשו' כדי להעתיר בתפילה על ציונו הקדוש של מרנא החפץ חיים זצלה"ה.
הקור היה גדול, והמשלחת המצומצמת עשתה את דרכה מהבירה מינסק בה נחתנו, לעבר העיירה הקטנה בה התגורר מרנא החפץ חיים.
בבית העלמין הוכן במיוחד אוהל מחומם על מקומו של הציון הקדוש. אז עוד לא נבנתה הסככה הגדולה שכיום מכסה את מקום הציון. בית העלמין היה במצב די מוזנח, ורק מצבות במעטות נותרו לפליטה.
התפללנו, התרגשנו, הרבנים הזכירו את שמות הגיבורים שקיבלו על עצמם להצטרף ללימוד 'הדף היומי בהלכה', לקראת תחילת המחזור השני.
כשיצאנו מבית העלמין, ראיתי מצבה שתפסה את תשומת לבי מרחוק. סטיתי מעט מהשביל וניגשתי.
המחזה שראיתי היה מזעזע, לא פחות. מצבת ענק, ארוכה ארוכה, ולידה ניצבת אנדרטה שמספרת את הסיפור.
בשנות הזעם של אירופה, נחפרה כאן תעלה עמוקה, ששימשה כמקום קבורתם של יהודי העיירה. הנאצים הארורים ימח שמן וזכרם, הצעידו את תושביה היהודים של ראדין, כמו גם תושביו של הכפר הסמוך דוגאלישוק, העמידו אותם על פתח הבור, וירו בהם למוות.
2,130 יהודים נטבחו כאן ביום אחד. חיות הפרא הנאציות לא חסו ולא חמלו על אף אחד מהם.
הנסיעה היתה קצרה, מהר מאוד חזרתי לביתי, והמחזה הנורא הזה לא נתן לי מנוח. התחלתי לבדוק מה היה גורלה של הקהילה היהודית בראדין.
עד מהרה מצאתי תגלית. צילום ישן נושן, של משפט אייכמן. בתיעוד נראית עדותו של אחד מהעדים הרבים שהעידו כנגד הצורר הנאצי, יהודי יקר בשם אברהם אביאל, שהתגורר יחד עם משפחתו בעיירה דוגאלישוק.
בשפה רהוטה וברורה, מספר אביאל את הסיפור הנורא שאירע כשהיה כבן 13 בלבד. הנאצים הגיעו לביתם והורו להם לצאת לדרך. הם ידעו בדיוק להיכן מועדות פניהם.
בדרכם ביקשה אמו ממנו ומשני אחיו שצעדו יחד איתם: "ילדים, אמרו 'שמע ישראל' ונמות כיהודים!".
2,130 קדישים?
חודשים אחדים לאחר מכן, ביום ההילולא של מרנא החפץ חיים הק', יצאה משלחת נוספת של רבנים לתפילה על הציון, גם הפעם היתה זו יוזמה של ארגון 'דרשו' וגם הפעם זכיתי להצטרף לנסיעה המיוחדת.
אחד הרבנים שהצטרפו לנסיעה, היה מרן הגאון הגדול רבי שמעון בעדני זצ"ל.
הפעם היתה זו משלחת גדולה, היו רבנים רבים מאוד, היה קצת יותר קשה לגשת לרבנים.
אחרי מעמד התפילה על הציון, שוב ניגשתי לקבר האחים של יהודי ראדין. הפעם הרגשתי קשור יותר לעניין כי גם הכרתי את הסיפור שלהם.
החלטתי לנסות לארגן מניין לאמירת קדיש. מי יודע אם אי פעם אמרו קדיש על יד קבר האחים הזה בכלל? וגם אם אמרו שם קדיש, בוודאי לא אמרו שם עדיין 2,130 קדישים כמניין הנפטרים הטמונים כאן.
ביקשתי מכמה יהודים טובים שיתאספו, וחיפשנו מישהו שיוכל לומר קדיש, והנה ראינו את הגר"ש בעדני זצ"ל מתקרב. הוא הבחין בהתקהלות ושאל לפשר הדבר. הסברנו לו את מטרתנו, והוא מיהר להצטרף ליוזמה.
הרב התעניין לגבי קבר האחים, ואני שכבר הגעתי מוכן, סיפרתי לו את הסיפור המלא, כולל העדות של אברהם אביאל שעדיין היתה טבועה בזכרוני והותירה בי רושם חזק.
ואז קרה דבר מדהים. הרב בעדני החל לבכות! יהודים נרצחו פה! יהודים שכל מה שעניין אותם זה שהילדים שלהם יגידו 'שמע ישראל' לפני מותם. יהודים שהוצעדו לכאן על ידי צוררים איומים ונוראים, ובכל זאת לא איבדו את אמונתם, "אמרו שמע ישראל ונמות כיהודים".
אמרנו כמה פרקי תהילים ולאחריהם אמר הרב קדיש בקול בוכים.
כשיצאנו משם חשבתי לעצמי, איזה לב ענק יש לו לרב בעדני, כמה רחום וחנון צריך האדם להיות כדי לפרוץ כך בבכי לעיני אנשים, מבלי יכולת להתאפק, לאחר ששמע כזה סיפור מזעזע.
ביום בו חשכו המאורות ונסתלק מרן לבית עולמו, נזכרתי ברגעים המצמררים הללו וחשבתי שהרי חז"ל הקדושים כותבים דברים נפלאים על מי שמוריד דמעות על אדם כשר, הלוואי שהיה בי הכח לבכות כך על הרב בעדני ביום פטירתו כמו שהוא בכה על אותם קדושים וטהורים שנרצחו עשרות שנים קודם לכן.
ה' יקום דמם, וזכותו של הרב זצ"ל תגן בעדנו.