תקופת 'בין הזמנים' היא העת להתחזק במצות כיבוד הורים, ומה יותר מחזק מהמעשה הנפלא הבא.
שקועים היו היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע ותלמידיו בלימוד, והנה ענין קשה מאד. התעמק הצדיק בלימודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר ימשיך רבם בשיעורו. ואולם עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב.
לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: 'בוודאי יוסיף הרבי להגות בסוגיה עוד זמן רב, בינתיים אמהר לבית אמי ואטעם דבר מה על מנת להשקיט את רעבוני'.
במחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו השיגו: 'אנא בני, התוכל לעלות אל עליית הגג להוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת לטפס לגג, וכה זקוקה אני לשחת!' 'אמא, השיב הבן, עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!'
'מוטב, בני, הבינה האם והפטירה אנחה, שתשוב ללימודך. סלח לי על שביקשתיך לטפס אל עליית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. דמעה נגרה מעיניה, לא קל להיות אישה אלמנה'…
כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה, ולפתע עצר על מקומו בבהלה, 'לשם מה אני לומד? שאל את עצמו שאלה נוקבת. לאיזו מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים'!
'אמנם למדתי הלכות כיבוד הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אימי ולא מילאתי את משאלתה, האם לשם כך למדתי את ההלכות'?
'לא! כל מטרת הלמוד היתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר הביתה ולעשות את שבקשה אימי!'
סב הנער על עקבותיו ושב לבית אמו. הוא טיפס אל עליית הגג, חיטט בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת.
'הנה, אמא, השחת שביקשת', הגיש את החבילה לאמו בעיניים מושפלות מבושה, 'אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד'.
כעת כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש ובידיים רוטטות פתח את הדלת, היהודי הקדוש שקוע היה עדיין בעיונו, והנה, אך נפתחה הדלת, הרים הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש, הוא קם ממקומו ופנה אל התלמיד הניצב על הסף.
'האם ידוע לך מי מלווה אותך כעת?' הנער היתום השפיל פניו במבוכה, חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה.
'אמור נא, שב הצדיק לשאול, איזו מצוה חשובה קיימת זה עתה, שבזכותה בא עמך מלווה כה נכבד?'
והנער עדיין שותק במבוכה.
'כשנכנסת הנה, המשיך הצדיק, ראיתי כי האמורא אביי מלווה אותך. ובהיכנסו, האיר את עיניי ויישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה. אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?'
או אז פצה הנער את פיו וסח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. 'הבנתי שטעיתי, סיים, ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי'.
'אכן, פנה הצדיק אל תלמידיו, ברור כשמש על שום מה זכה חברכם לליוויו של אביי. אביי יתום היה מאביו ומאמו, ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: 'אשר בך ירוחם יתום'. האמורא אביי לא זכה בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם, ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את המקיימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה, מצוות כבוד אב ואם.
(עלון פחד דוד)
עד היכן מגיע חיובה של מצוות כיבוד הורים?
הגאון הצדיק רבי שלמה זלמן אונסדורפר זצ"ל ויתר על חלום חיים נשגב בעבורה! ומעשה שהיה כך היה: נכספה וגם כלתה נפשו של הרב אונסדורפר לעלות לארץ ישראל, ולחיות בארץ הקדושה, אלא שידו לא היתה משגת את סכום הכסף הגדול שנדרש עבור כרטיס הפלגה לארץ ישראל, ועל כן נותר בינתיים בגולה הרחוקה.
שנה אחת, בעיצומו של יום הפורים, נכנס אחד הגבירים למעונו, והכריז: 'רב'ה, אני רוצה לתת לכם משלוח מנות – כרטיס הפלגה לארץ ישראל!'
הרב אונסדורפר היה מאושר ממש. הוא החל לרקוד בהתרגשות ומיד לאחר הפורים פתח בהכנות והמתין בכיליון עיניים למועד הנסיעה.
ימים ספורים לפני היום המיועד, נסע להוריו כדי להיפרד מהם ולבקש את ברכתם. הם ברכוהו בברכת אב ואם שכולה אהבה ותפילה, והוא שב לביתו.
והנה, סוף סוף הגיע היום. כל בני העיר עומדים על רגליהם במשך שעות אחדות, ממתינים לתורם כדי לברכו, כולם מדברים על הנסיעה לארץ ישראל… והנה, כשכבר ממש עמד לצאת מהבית, הגיעה טלגרמה דחופה.
רבי שלמה זלמן פתח את המברק. קרא את השורות הקצרות והכריז: 'רבותי אני נשאר כאן'!.
התדהמה עצומה. מה אירע פתאום? תמיהות וניחושים עפים בחלל האויר, הציבור מודאג וסקרן, והגביר שנתן את הכרטיס אינו יודע את נפשו.
ומה היה כתוב בטלגרמה?
'שלמה זלמן בני', כתבה לו אמו, 'אנא ממך מיד כשתגיע לארץ ישראל שלח לנו טלגרמה, וכתוב שהגעת בשלום. אל תתעכב כדי שלא אדאג לשווא, די לי בדאגה ההכרחית בשבועות ההפלגה…'. אכן, נסיעה לארץ ישראל לא היתה רק סיפור יקר אלא גם ארוך: ששה שבועות ארכה ההפלגה מפרשבורג לארץ ישראל!
אמר רבי שלמה זלמן בלבו: ששה שבועות תהיה אמא שרויה במתח ובדאגה – מה קורה עם שלמה זלמן שלי? האם הכל כשורה? האם האונייה מתקרבת ליעדה? ואולי אירע דבר מה, חלילה?
איך אפשר לעלות לארץ ישראל, אם על ידי כך נגרמת דאגה לאמא? כל ימיו לא עלה הרב אונסדורפר לארץ ישראל, כדי שלא להדאיג את אמו, א אידישע מאמא שדואגת מה קורה עם האונייה…
(עלון וקראת לשבת עונג)