"את הברכה אשר תשמעו" (י"א, ז')
משה חיים הוא בחור מיוחד במינו, נעים הליכות וישר דרך, ובעיקר מתמיד גדול ובעל הבנה מצוינת. מטבע הדברים, רבים מהתלמידים בישיבה רוצים ללמוד איתו בחברותא, והוא נמצא בעמדה שהוא יכול לבחור לעצמו את החברותא שלו, אחד מיני רבים.
כמובן, שהשאיפה האישית שלו היא ללמוד עם הבחורים הטובים ביותר, אלו שמתמידים כמוהו ויש להם שכל חריף כמוהו, באופן הזה הוא יוכל להתקדם בקצב מהיר יותר, להעפיל לפסגות גבוהות במיוחד, ובעז"ה לצמוח תלמיד חכם אמיתי.
מצד שני, פנה אליו גם אחד החברים בשיעור, בחור שקדן ונעים הליכות, שלצערו הרב לא זכה להתברך בכישרונות מיוחדים כמו משה חיים שלנו. הבחור הזה אומר למשה חיים, "בוא תלמד איתי, תוכל לעזור לי להתקדם, וההצלחה שלי בלימוד תיזקף גם לזכותי וגם לזכותך"… עסקה משתלמת.
שאלה: האם משה חיים צריך להתחשב בבחור החלש וללמוד אתו? לעשות אתו חסד? או שכשמדובר בהצלחה בלימוד התורה, תורת חיים, תקף הכלל שקובע 'חייך קודמין' והוא צריך לדאוג קודם כל ולפני הכל, להצלחתו ולצמיחתו האישית בתורה.
בדומה לזה נשאל שאלה אחרת, הרלוונטית מאוד לימים אלו של חודש אלול המתקרב. בחודש זה, האוזניים פתוחות לשמוע דברי תורה, חיזוק והתעוררות. יש ביקוש גובר לשמוע דרשות בבתי הכנסת שבכל עיר ועיר. מצד שני, אברכי הכוללים החשובים, רוצים ללמוד ולהתעלות ברוחניות, להתכונן כראוי לימים הנוראים. האם הם צריכים להניח בצד את ההתעלות האישית שלהם, וללכת למסור דברי חיזוק לאחרים, או שהם צריכים לחשוב לפני הכל על המצב הרוחני האישי שלהם???
תשובה: על פניו צריך האדם לשלב בין שתי האופציות, להקדיש חלק מהזמן לצמיחתו האישית ולהתעלות שלו עצמו, וחלק מהזמן מוטל עליו להקדיש לטובת אנשים חלשים יותר, לסייע להם להתרומם ולהתעלות, אם יש בכוחו וביכולתו לעשות זאת כמובן.
ואדרבה, תורה זו שהבחור לומד עם חברו החלש ממנו בכישרונות, היא 'תורת חסד' ויש בה מעלה מיוחדת במינה, ואין ספק שבכך הוא נכלל במידת מה בגדר של 'חסיד', שמתחסד עם קונו ועם הבריות, ומתוך שהוא חסיד תורתו משתמרת ומלאכתו מתברכת, כך שהוא גם לא יפסיד את ההתעלות הרוחנית האישית שלו.
יתירה מזאת, מורי ורבי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היה אומר: למה כתוב בתורה כל פעם 'וידבר ה' אל משה לאמור', מה זה ה'לאמור'? הוא היה מסביר שהקב"ה לימד את משה רבינו תורה באופן כזה שיוכל ללמדה לאחרים, כי כשאדם לומד גמרא לעצמו הוא יכול להבין אותה בעמקות גדולה, אבל כשהוא לומד כדי למסור שיעור לאחרים, הוא ילמד בצורה יותר עמוקה ויותר יסודית, וזה דבר ברור ומוכח לכל מי שמוסר שיעורים בקביעות או שלא בקביעות.
כך גם נהג מרן בעצמו, שהיה מוסר מדי יום שיעורים, לפעמים חמישה ושישה שיעורים ביום, וזאת גם כדי שהוא עצמו ילמד בצורה יותר טובה. אמנם היו לו טעמים נוספים בדבר, כמו הטעם שכשהוא מסר שיעור לא היו מפריעים לו בענייני ציבור וכדו', ולכן היה מרבה למסור שיעורים, כי הזמן הזה היה מוקדש כל כולו לתורה, וכמובן גם עצם העניין של זיכוי הרבים, ועוד.
כך גם לגבי בחור בישיבה או אברך בכולל, הלומד ומסביר כל דבר לחברותא שלו, כמובן שזה מביא תועלת עצומה גם לו עצמו.
אבל כשמדובר בבחור ישיבה, כמובן שהדבר תלוי במצבו האישי של התלמיד, לפעמים הוא אינו מזהה מראש את הסיכון שבדבר, ואת הנזק שעלול להיגרם לו אם ילמד עם בחור חלש יותר, ולכן צריכים להתייעץ עם איש צוות בישיבה, שיכוון את צעדיו של הבחור וינווט אותו לגבי פלח הזמן שכדאי להשקיע בעזרה לאחרים מדי יום או שבוע וכדו'. ושמעתי שיש משגיחים שאומרים שהזמן הנכון להקדיש לעניין הוא 'מעשר', כלומר עשירית מהזמן, כמו שכתוב בהמשך פרשתנו 'עשר תעשר'…
**
פעם נאלץ מרן הגרא"מ שך לשהות במקום כלשהו, שבו לא יכול היה להעמיק בלימוד. שמעו המלווים שלו שהרב שך משנן לעצמו הלכות פשוטות: "צריכים ליטול ידיים בבוקר. כשמניחים תפילין צריך לברך על תפילין של יד 'להניח תפילין' ועל תפילין של ראש 'על מצות תפילין', 'לפני הסעודה צריכים ליטול ידיים, ולברך על נטילת ידיים', 'מים אחרונים חובה', 'ברכת המזון מצווה מדאורייתא', וכן על זה הדרך.
התלמידים מאוד התפלאו, מה קרה למרן ראש הישיבה שהוא כך אומר דברים כאלו פשוטים, שכל ילד יודע וחוזר עליהם עוד פעם ועוד פעם…
הסביר להם מרן הרב שך, שיש שתי דרגות במצוות לימוד התורה. יש לימוד פשוט, שהפה והמוח לא יהיו בטלים מדברי תורה, ויש לימוד יותר מעמיק, ללמוד דברים חדשים, להעמיק בהבנה חדשה של דברים ישנים, להקשות ולתרץ ועוד ועוד.
"אני לא יכול כרגע ללמוד באופן היותר מעמיק", אמר הרב שך, "אבל אני לא פטור מהלימוד הפשוט והבסיסי של שינון הלכות, לכן אני אומר הלכות פשוטות, כדי שלא לבטול מפתגמי אורייתא".
**
דרכו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היתה, שבערב יום כיפור הוא היה מקדים לבוא לבית המדרש בישיבת 'גאון יעקב', שם היה מתפלל במשך שנים רבות. היות שמרן זצ"ל היה ממעט מאוד באכילה בכל ימות השנה, הצומות לא היו קשים עליו בכלל, והוא יכול היה לסיים את הסעודה המפסקת הרבה לפני כולם, ולצעוד לבית המדרש כשכולם עוד עסוקים בסעודה המפסקת, ובהכנות לקראת היום הקדוש.
באחת השנים התמהמה ראש הישיבה מלבוא, הגבאים והקהל היו מאוד לחוצים כי היו נותנים לו להחזיק את אחד משלושת ספרי התורה שמוציאים ל'כל נדרי' כנהוג, ולא רצו להתחיל בלעדיו, אבל השעה התאחרה והוא לא הגיע, כך שלא היתה ברירה ונאלצו להתפלל בלעדי מרן.
לאחר התפילה התברר להם, שמרן זצ"ל התפלל בבית הכנסת 'דברי שיר' הקרוב יותר לביתו, כי הבין שלא יספיק להגיע 'לגאון יעקב' בזמן.
ולמה באמת התאחר מרן מלצאת ל'כל נדרי'?
ובכן, התברר שגם השנה הוא סיים את הסעודה המפסקת מוקדם, וכבר יצא מביתו בשעה הרגילה שלו, אלא שבדיוק אז הגיע אחד מראשי 'קופת העיר' לרבינו כשפניו נפולות.
"רבי", אמר גבאי הצדקה, "אני מרגיש שאני לא מוכן ליום כיפור. כל שנה אני מתכונן בחיל ובסילודין, מתוודה כראוי על העוונות, מתכונן ברוב רגש ליום הקדוש, אבל השנה לא היה לי זמן. אני כל היום רצתי בין בתי הרבנים, לחלק את הקופות של 'קופת העיר', ולאחר מכן לאסוף אותן, לחלק כסף למשפחות… לא נשאר לי זמן לנשום, בקושי הספקתי לאכול ולשתות משהו, אבל להתכונן ליום הכיפורים לא היה לי זמן בכלל!".
כששמע זאת מרן הגראי"ל הוא שינה את התוכניות שלו. הוא סב על עקביו ונכנס בחזרה הביתה יחד עם גבאי הצדקה, שם ישב ובמשך שעה ארוכה חיזק את ידיו, דיבר איתו על זיכוי הרבים, על מצוות גמילות חסדים, על 'גדול המעשה יותר מן העושה', ועוד ועוד, עד שראה שרוחו של גבאי הצדקה שבה אליו, וקם לצאת לבית הכנסת. אלא שהשעה כבר היתה מאוד מאוחרת, אז הוא נכנס לבית כנסת אחר, כדי להספיק את אמירת 'כל נדרי' בזמנה עם הקהל…
**
מרן שר התורה זצ"ל סיפר, שפעם רצו למנות אותו להיות ראש ישיבה, אבל הדבר לא יצא לפועל, והיה מרן זצ"ל אומר שזה ממש נס שהוא לא נהיה ראש ישיבה, ועל כך סיפר מעשה שאירע עמו בצעירותו…
כשלמד מרן בבחרותו בישיבת לומז'ה, בישיבה הגדולה, אירע פעם שאחד מהמגידי שיעורים בישיבה לצעירים נעדר במפתיע, וביקשו ממרן זצ"ל שיחליף אותו וישמש כמגיד שיעור.
הבחורים הצעירים ראו שמגיע מגיד שיעור חילופי, בחור צעיר וחסר ניסיון, והם החליטו לעשות מה שתלמידים צעירים עושים בכזה מקרה… אחד הודיע שהוא רוצה ללכת לשתות, ומרן זצ"ל כמובן שלא אסר עליו לצאת. מיד אחריו הצביע עוד אחד וביקש לצאת, ושניהם כמובן לא חזרו. כעבור דקות אחדות ביקש בחור נוסף ואחריו עוד אחד, וכך נוצר מצב שאחרי עשר דקות או אולי רבע שעה, נשאר בשיעור רק בחור אחד אחרון, שהתבייש להצטרף למעשה הקונדס של חבריו.
ראה מרן שזה המצב, הוא עצר את השיעור ושאל את התלמיד האחרון: "מה? אתה לא רוצה לצאת לשתות?"
נענה התלמיד ואמר: "האמת שלא חשבתי, אבל אם הרב רוצה שאצא לשתות, אין לי התנגדות!". יצא התלמיד האחרון ומרן שר התורה מיהר לשוב לישיבה הגדולה ושקע בחזרה בתלמודו…
"אתם רואים?", אמר, "נס שלא נהייתי ראש ישיבה…".
ולמה באמת ראה בזה מרן נס כזה גדול? כי אם הוא היה מתעסק עם תלמידים, סביר להניח שלא היינו זוכים לספריו המופלאים 'דרך אמונה' ושאר הספרים. במקרה שלו, הזיכוי הרבים הגדול היה דווקא בכך שהוא השקיע בהתקדמותו, וממילא זכה להפיץ מתורתו ולהשפיע על כך עם ישראל, כי לכל אחד ואחד יש את הדרך שלו, ואת המסלול שהועידה ההשגחה העליונה עבורו.
האם זה באמת ממש כפשוטו, כל אחד יכול להלוות כמה שירצה כדי לעשות את השבת בהרחבה גדולה, למרות שאינו בר הכי מבחינה כלכלית?
"ונתתי את הברכה" (י"א, כ"ט)
חז"ל הקדושים גילו לנו סוד גדול. כשצריכים לעסוק בהכנות לשבת והדבר עולה כסף, אין מה לדאוג, הקב"ה אמר לנו "לוו עלי ואני פורע" (ביצה ט). האדם יכול להלוות סכומי כסף ככל שיידרש לצורך הוצאות השבת ולקנות את צורכי השבת בהרחבה. מהיכן יחזיר את הכסף? אל דאגה, הקב"ה יכסה את החוב.
שאלה: האומנם? האם זה באמת ממש כפשוטו, כל אחד יכול להלוות כמה שירצה כדי לעשות את השבת בהרחבה גדולה למרות שאינו בר הכי מבחינה כלכלית? יהודי שמרוויח 7,000 שקלים בחודש ומשלם משכנתא של 4,000 שקלים ועוד 2,000 שקלים על מוסדות החינוך של הילדים, יכול להלוות כסף כדי לקנות כל שבוע את הוצאות השבת ב-1,500 שקלים כלומר 6,000 שקלים בחודש, ולסמוך על זה שהקב"ה יחזיר את הכל בעתו ובזמנו, או שאולי מדובר בהתנהלות כלכלית חסרת אחריות ולקיחת הלוואות שתכניס אותו חלילה וחס בגדר של "לווה רשע ולא ישלם" רח"ל???
תשובה: מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל נדרש לשאלה זו, והשיב שהדבר תלוי במידת האמונה שיש לאדם. אם הוא באמת מאמין באמת ובלב שלם, שהקב"ה יפרע את חובותיו, הרי הוא צודק כשלווה כפי הבנתו כדי לכבד את השבת והקב"ה יפרע כפי שהבטיח. אבל אדם שאינו מאמין מספיק חזק, ולווה מהחבר מתוך הבנה שאולי לא יהיה לו מאיפה להחזיר, והוא לא בטוח במאת האחוזים שהקב"ה יחזיר את ההלוואה, ברור שהוא עלול להיכנס לשאלה הלכתית חמורה מאוד של הלוואת כספים, כשאין לו שום תוכנית מהיכן להחזיר אותם.
בספר 'עיונים בהלכה' (חלק א', עמ' תכ"ד) מביא את מה שכותב המשנה ברורה ב'שער הציון' בסימן רמ"ב, שיש מחלוקת הפוסקים לגבי מה שנאמר "לוו עלי ואני פורע", אם זה גם מי שלא יודע מאיפה ישיג את הכסף להחזיר את ההלוואה, או רק מיש יש לו תוכנית מסודרת כיצד להשיג את הכסף, והקב"ה אומר לו שלא ידאג מאובדן הכסף כי הוא יפרע ויחזיר לו כגמולו הטוב, אבל לא שילווה בלי חשבון. ומסיים מרנא החפץ חיים את הדיון בנושא בפסיקה סתומה: "והכל לפי העניין".
מספר ה'עיונים בהלכה', ששאלו את מרנא החפץ חיים למה הוא התכוון כשכתב ש'הכל לפי העניין', והשיב מרנא החפץ חיים את מה שאמר שנים לאחר מכן מרן הגרי"ש אלישיב, כשני חכמים המתנבאים בסגנון אחד: זה תלוי במידת האמונה של האדם.
אבל איך באמת מודדים את מידת האמונה?
מציע בעל ה'עיונים בהלכה' שהאדם יבדוק את עצמו כך: אם יבוא עכשיו השכן שלך, שאתה יודע שאין לו שום יכולת כלכלית להחזיר את ההלוואות שהוא לוקח, והוא מבקש ממך שתלווה לו 1,500 שקלים כי הוא רוצה לקנות מגוון רחב של דגים מעודנים ובשר בקר לכבוד שבת קודש, והקב"ה כבר יחזיר את החוב כמו שנאמר 'לוו עלי ואני פורע', האם אתה תיתן לו את הכסף בשמחה, או שתשלח אותו לדפוק על הדלת של השכן השני?
אם יש לך עכשיו מעטפה עם 20 אלף שקלים, שאתה צריך לתת למחותן שלך כדי לתת את חלקך בהוצאות החתונה, אתה תלווה מזה את אותם 1,500 שקלים לצורך הוצאות השבת של השכן מתוך אמונה תמימה שהקב"ה יחזיר את הכסף?
אם התשובה היא כן, אז בוודאי, אפשר לגשת למרכול הקרוב ולהתחיל להעמיס עגלה, והקב"ה יחזיר הכל עד הפרוטה האחרונה.
אבל אם התשובה היא שלילית, מה זה אומר? שאתה לא לווה על הקב"ה, אתה לא לווה לצורך הוצאות השבת, אתה לווה לצורכך! לצורך ההנאה האישית שלך. השבת היא תירוץ טוב, אבל לא תמיד היא הסיבה האמיתית להוצאה הכספית הגדולה.
ועל זה אנחנו צריכים לעבוד, להתגבר, להתחזק באמונה, לחיות עם האמונה שהכל מאתו יתברך, ולוואי ונגיע כולנו לדרגה הזאת, שנחיה עם הקב"ה ונזכה שהקב"ה יהיה בעזרנו על כל צעד ושעל, בלי שום הגבלה.
**
פעם מסר מרן הגראי"ל שיעור בישיבת פוניבז' ובמהלכו שאל שאלה מעניינת: הרי ידוע שמי ששכח לומר 'רצה' בברכת המזון בשבת, צריך לחזור ולברך פעם שניה. ומי שאינו זוכר אם אמר או לא אמר, צריך גם הוא לחזור פעם שניה, כי סומכים על כך שהוא רגיל לברך בלי לומר רצה, שהרי בימות השבוע לא אומרים, ולכן גם הפעם לא אמר 'רצה' אלא אם כיוון לבו לכך.
שאל מרן הגראי"ל: מה יהיה דינו של אדם שלא נטל ידיים באמצע השבוע כבר 75 שנה, ורק בשבת נטל ידיים לקיום מצוות 'עונג שבת' בשלוש סעודות כפי שתיקנו חז"ל הקדושים. האם אדם כזה שמברך ולא זוכר אם אמר 'רצה' או לא, יכול לסמוך על כך שכבר 75 שנה הוא לא מברך ברכת המזון בלי 'רצה', ולכן ודאי אמר כמו בכל שבת, או שחוששים שברכת המזון בלי 'רצה' עדיין שגורה על לשונו מהתקופה שבה כן היה אוכל באמצע השבוע?
כשמרן זצ"ל שאל את השאלה הזאת, הוא דיבר על משהו מוחשי, מקרה שמתחולל בפועל ולא איזה אירוע תיאורטי שעשוי היה להתחולל. מכך למדו התלמידים שהוא מדבר על עצמו, ושהוא לא נטל ידיים באמצע השבוע כבר 75 שנה.
כמובן שגם בשבתות הוא לא היה אוכל הרבה, אלא מעט שבמעט. כזית של פת עם מעט דג עם חתיכה קטנטנה של עוף, זאת היתה סעודת השבת שלו.
ולמה אנחנו מספרים את זה? כי מרן זצ"ל היה אומר, שאחד הדברים הקשים ביותר זה לאכול לכבוד שבת, ולא לכבוד עצמו. כשהוא היה אוכל את המעט שבמעט הזה, המחשבות שלו עוד היו נתונות במאמץ להבדיל בין ההנאה האישית שלו לבין הצורך לענג את השבת, ולכוון שהאכילה תהיה רק לכבוד שבת ולא להנאת הגוף כשלעצמו חלילה…
זה הפשט "המענג את השבת", שנותנים לו נחלה בלי מיצרים. הוא מענג את השבת, לא את כריסו.