"שמעתי על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שאיחר פעם לבוא לשיעורו בישיבת 'עץ חיים', והתעכב בדרך ליד עניים פושטי יד, ונתן לכל אחד מהם צדקה, ובאו לבקש ממנו אם יוכל לדחות את נתינת הכספים לעניים כשיחזור מהשיעור, שהלא רבים ממתינים לו עכשיו לשמוע את השיעור, והגרא"ז זצ"ל תמה ואמר להם, שבשעה שהעני מבקש צדקה מחויבים לתת לו"

"לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (ט"ו, ז)

כתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות מתנות עניים ה"ב) וז"ל: "כל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", ע"כ. ובהלכה ז' שם הוסיף הרמב"ם וכתב וז"ל: "עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם", עכ"ל.

וזכורני שכשהלכתי פעם לטייל עם מרן הגרי"ז זצ"ל ברחובות ירושלים, ועבר עני בדרך וקיבץ צדקה מהעוברים ושבים, ומרן זצ"ל היה שקוע בלימודו והמשיך בדרכו, אך לאחר זמן קצר התעורר לחשוב שהיה כאן עני שקיבץ צדקה, ועפ"י דין הוא מחויב ליתן לו לכל הפחות נתינה מועטת, שלא להשיב פניו ריקם, וחזר את כל הדרך לקיים את החיוב שלא להשיב פניו ריקם.

ושמעתי על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שאיחר פעם לבוא לשיעורו בישיבת 'עץ חיים', וכשנכנס לישיבה התעכב בדרך ליד עניים פושטי יד, ונתן לכל אחד מהם צדקה, ובאו לבקש ממנו אם יוכל לדחות את נתינת הכספים לעניים כשיחזור מהשיעור, שהלא רבים ממתינים לו עכשיו לשמוע את השיעור, והגרא"ז זצ"ל תמה ואמר להם, שבשעה שהעני מבקש צדקה מחויבים לתת לו, וא"כ אף שהשיעור מתעכב עי"ז, מ"מ אינו רשאי לעבור איסור להתעלם מהעניים כדי לזרז ולהקדים את השיעור.

[ומה שהיום אין נזהרים ליתן לכל עני המקבץ נדבות צדקה, היינו מפני שהעניים מקבצי הנדבות מבקשים מכל העוברים ושבים בשווה, ואינם פונים לכל יחיד ויחיד, אמנם אם העני פונה ליחיד מסוים, חייב ליתן לו לכל הפחות דבר מועט, וכל זה בעני ממש, אבל בגבאי צדקה יש לצדד דליכא איסורא ואפשר שעל זה סומכין העולם].

יש להעיר על מכה מרה, שהתפשטה אצל כמה עשירים חרדים באמריקה ואירופה

יש להעיר על מכה מרה, שהתפשטה אצל כמה עשירים חרדים באמריקה ואירופה, שנועלים ביתם, ורק נותנים מפעם לפעם למקומות שיש להם כבוד, בזה שמפרסמים אותם שנתנו איזו תרומה חשובה, אבל אינם מסכימים לקבל נצרכים שמוכרחים לחזר על הפתחים לעצמם או עבור מוסד תורה וחסד, ואינם מוכנים לייחד לכך אפילו שעה קלה לעיתים כמו פעמיים בשבוע, ואינם מבינים שמבטלים מ"ע חמורה שבחמורות, והיינו מצוות צדקה כהלכתה, ועוברים על הלאו "ולא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", ועוון פלילי להעלים עיניו מן הצדקה, והוא איסור חמור מאד. וכתב הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"י ה"ג) שכל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל וכעובד ע"ז וכו', ונקרא רשע וחוטא וכו', וע"ז נאמר "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".

וזוכר אני, שבשנות המלחמה הייתה מצוקה גדולה בישיבת מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל, ולא היה לחם לאכול, ושלח אותי מו"ר זצ"ל עם רב נוסף לכמה גבירים לבקש עזרה, והסתובבנו ממקום למקום, והשיבו לנו שהבעה"ב לא מקבל בביתו 'שנורער'ס' ואין להטריחו. וכשחזרתי למו"ר זצ"ל נאנח ואמר: "הם יותר עניים ונצרכים מאתנו, שהם מאבדים את עולמם, שהלוא להקב"ה ספר זכרון ליראי ה' לחושבי שמו, והם מפסידים בידיים את הברכה".

מה נהדר הוא המראה אצל עשירים יחידי סגולה, שקובעים שעה מסוימת עבור זה, וכל אחד נכנס בתורו, והבעה"ב נותן לו בשמחה ובטוב לב, ומנחמו שלצערו אינו יכול לתת יותר, ומבקש מהנצרך לברך אותו.

 ואגב סיפר לי זקני הגרש"ז פינס זצ"ל

זכורני מהתקופה שלפני המלחמה האיומה, שהגיע מפולין מגיד מקמניץ שהיה עני מדוכא, והיתה לו בת בגיל כ"ד, ולא היתה לו פרוטה להשיאה, והציעו לו ללכת לאיזה גביר שמפורסם שנותן הרבה לאדמו"ר אחד באנגליה, ואולי ירחם עליו. והלך אל הגביר ותאר לו את מצבו, אבל הגביר סירב ואמר שנותן רק לאדמו"ר זה, שמבטיח לו פרנסתו וע"ז יש לסמוך. המגיד התחיל לבכות ואמר: "אספר לך עובדא. יהודי אחר היה זהיר מאוד במצוות תפילין והיו תפיליו יפים להפליא, ופעם אחת נתאחר בדרך ולא היה לו תפילין, ופנה לבית המדרש והשאילו לו תפילין, וכשהגיע לביתו הניח שוב את התפילין שלו. לימים נפטר, וכשהגיע לשמים שמע קול שמכריז עליו שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם, שעונשו נורא מאד. הזדעזע ואמר: 'הרי נזהרתי והידרתי מאוד במצות תפילין כל חיי, ובודאי יש כאן טעות, עודנו מתפלא ראה מלאך מליץ אחד, שמראה שפעם אחת הניח תפילין ששאל מאחרים כשנתאחר בדרך, ואינו נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם, והתברר שאמנם דקדק מאד בתפילין יפים ומהודרים, אלא שהיו חסרים אות ופסולין, ואותה הפעם שהניח בדרך הצילתו".

ובכה ואמר: "טוב ונאה הדבר שאתה נותן לאותו אדמו"ר שדר בדירה נאה ומרווחת, וחי ברווח ובנחת, וזהו הידור יפה מאוד, אבל אני הרי עני ואביון עם בת מבוגרת, ובאמת נצרך, הרי זה כאות החסרה בתפילין שלך", והסתלק בקול בכי.

[ואגב סיפר לי זקני הגרש"ז פינס זצ"ל, שקבלה בידו איש מפי איש על רבינו הגדול הגר"א זצ"ל, שאף שהיו רגעיו ספורים ולא ביטל מעולם רגע מת"ת, וכשבקשו ממנו שלח את המבקשים לגבאים לעסוק בצדקה שביקשו, מ"מ כשהגיעה כלה ענייה שאין לה כלום כפשוטו, לא וויתר על שכר מצוה כזאת, וסגר הגמרא ודקדק לעסוק בגופו קצת, והלך לקבץ עבורה].

*

עובדא הוי בהרה"ק בעל ה"דברי יואל" מסאטמאר זצ"ל, שנכנס אליו עשיר אחד, והרבי ביקש ממנו לתת נדבתו עבור יהודי עני נצרך. והעשיר השיב: "איך לו לרבי לדאוג, הקב"ה כבר יעזור לעני הזה" והרבי זצ"ל השיב לו שבזה מתיישב לו קושיא עצומה, דהנה ידוע שבכל מידה רעה אפשר להשתמש גם לצד הקדושה. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ה) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", והיינו שיצר הטוב יגנוב את המידות הרעות להשתמש בהם לצד הטוב, [וכגון במידת העזות שישתמש בה לעזות דקדושה, ומידת הגאווה לרומם עצמו להכיר בכוחותיו בעבודת ה' וכדו']. ומעולם תמהתי איך אפשר להשתמש באפיקורסות וכפירה לצד הטוב והקדושה, אמנם כעת נתיישב לי, שאם בא לו עני יעשה עצמו כאפיקורס וככופר, שאינו מאמין בכך שהקב"ה יעזור לעני, וידע שאין הדבר תלוי אלא בו, ואז יתן ביד רחבה ויקיים מצוות צדקה כדין…

שכל בחור מבוגר יעמוד סמוך לבימה פעמיים

ומו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל, סידר בישיבה, שכל בחור מבוגר יעמוד סמוך לבימה פעמיים בשבוע למשך כשעתיים, להשיב לצעירים ממנו על מה שנתקשו בהבנה [והיה קורא לזה בשם "עבודת הקודש"], והיה אומר שכשם שהנותן מעשר מכספו לצדקה, זהו סגולה להינצל מכל נזק בממונו, כך גם הנותן מעשר מזמן לימודו, ומפקיר עצמו להשיב לאחרים, זהו סגולה נפלאה לו להצליח בלימודו. וכדאיתא בגמ' בתמורה (טז.) "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה – אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה' וכו', וסבר שזהו מפתח גדול להצלחת הבחורים בישיבה, הן לצעירים והן לתורמים מזמנם.

והוסיף עוד לבאר גודל מעלת המסייע לחבירו בתורה, שכאשר אדם עושה חסד עם זולתו בתורה, הקב"ה משיב לו במידה כנגד מידה ועושה גם עמו חסד בלימוד, ונותן לו סייעתא דשמיא מרובה בהבנת התורה, וכיון שאי אפשר לזכות להבנת התורה אלא על ידי סייעתא דשמיא, א"כ הדרך המובחרת לזכות להבנת התורה, הוא על ידי שסייע לחבירו בלימוד התורה, ואמר מו"ר זצ"ל שכך היו מקיימים דור המדבר מצוות צדקה, שהרי לא היה חסר להם בגשמיות כלום, אבל היו יכולים לקיים מצוות צדקה בזה שסייעו לאחרים ברוחניות ובלימוד התורה.

והרבה בני ישיבה טועין בזה, שנדמה להם שכיון שאין להם כסף ע"כ הם פטורין מצדקה. אבל האמת היא שצדקה אינה רק בכסף, אלא כשמלמד תורה לחבירו – אין לך מצוות צדקה כמוהו, ומקיים בזה מצות צדקה, וזוכה לברכה שמברך הקב"ה לנותני צדקה, וכמוש"כ "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך".

 

שמעתי מפי הגאון מטשעבין זצ"ל, בשם זקני בעל ההפלאה זצ"ל, לדייק מלשון הכתוב שנאמר "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך", שהברכה שמברך הקב"ה לנותני הצדקה, אינו תלוי רק בעצם נתינת הצדקה, אלא בעיקר ב"דיבורים" הטובים שהנותן מדבר לפני הנצרך, ומעודדו ונותן לו בחפץ לב ומרגיעו. אבל מי שנותן צדקה בפנים זועפות, וכגון שכועס על מה שהרבה אנשים באים אליו, אף שהוא מקיים מצוות צדקה, אבל אינו זוכה לברכת ה' [ואף שעיקר המצווה היא הנתינה אבל רק כשנותן בשמחה הוא זוכה לברכת ה'].

ועפי"ז הוסיף ההפלאה, ותירץ מה שהקשו התוס' בבבא בתרא (ח; דיה אכפיה) היאך כופין על מצוות צדקה, והרי זהו מצוות עשה שמתן שכרה בצידה שאין כופין עליה, ולפי"ז תירץ ההפלאה היטב, שמתן שכרה של צדקה הוא רק במי שמפייס את העני בדברים, אבל אם כופין אותו ונותן בפנים זעופות אין לו הבטחה לברכה, ואין מתן שכרו בצידו, ושפיר כופין אותו.

ובשו"ע (יו"ד רמ"ט ס"ג) נפסק להלכה: "צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב, ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין, ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו", והש"ך שם הוסיף בשם הסמ"ג דעובר גם על לאו דאורייתא ד"לא ירע לבבך בתתך לו", וזהו לימוד גדול לכל אחד, ובפרט לעשירים שבאים אליהם נזקקים רבים, שיקבלו את העניים בסבר פנים יפות, וידוע שנסיון העושר קשה לא פחות מניסיון העוני. ואשרי מי שעומד בניסיון וקונה עולמו.

*

עוד עומד בזכרוני המראה, איך מרן הגרי"ז זצ"ל מסביר לאחד ממקורביו, שאין מקיימין מצוות צדקה כדין אם אינו נותן בפנים יפות ופתח מרן זצ"ל את הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ר), והקריא את לשון הרמב"ם שם "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו וכו', ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים".

(מתוך הספר 'ביאורים והנהגות')