"זכיתי", אומר וחוזר ואומר פעם אחר פעם איש שיחנו, שאינו מצליח להסיר את התרגשותו מכך שהתבקש לתאר ולשחזר את זיכרונות 11 השנים שבהם קירות ביתו זכו להיות משכן לשר התורה מבני ברק, שאך בקושי השתכנע 'לנפוש'. ותיכף עוד נבין מאי משמע 'נופש' בעולמו של מי שהעפיל בשקדנותו לפסגות בלתי נתפסות.
ואכן, הרה"ג ר' אליעזר ליברמן שליט"א המוהל המפורסם, איש צפת, זכה במה שמעטים בלבד זכו. לסייע בכך שתורתו של רשכבה"ג מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל תפכה במלוא עוזה, כשהיא גוברת על כל קשיי הטבע, זאת על ידי העמדת ביתו למנוחה והתאוששות עבורו בימי 'בין הזמנים', בעיר הגלילית בה הוא גר.
במשך יותר מעשר שנים, קורות ביתו היוו אכסניה לגדול הדור, מרן שר התורה.
"אפתח ואומר, את שהייתי נוהג לומר בימים היפים ההם: 'זכיתי לארח את התורה' אצלי בבית. לא פחות. זוהי הגדרה שלאחרונה שמעתי שכמותה התבטא מרן החזון איש זצוק"ל, שכאשר נסע פעם בבני ברק במכוניתו של רבי יעקב שכטר ז"ל (חמיו של יבלחט"א הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א), ביום גשום וסוער, הבחין באחיינו חיים ההולך בחוץ, וביקש ממקורבו הנהג 'תעצור בבקשה לבחור הזה, כי התורה נרטבת'… וזה אירע כאשר מרן שר התורה היה עדיין בחור!".
"ובאשר לשאלתכם: אכן, משנת תשמ"ט עד שנת תשס"א, למעלה מעשור, זכינו לארח בעירנו את מרן שר התורה זצוק"ל, רוב השנים בביתנו ממש. רעיון היציאה של רבי חיים והרבנית מרת בת שבע ע"ה ל'נופש' בצפת, עלה בפעם הראשונה על ידי בני משפחת דייטש, שכניהם לבנין, להם היו אז קרובי משפחה בצפת, הרב שמואל הלפרין ורעייתו. תחילה רבי חיים היה מאוד מסופק לגבי התועלת שישנה בכך, עד כדי שהתבטא כי יכול להיות שאחרי כמה שעות ישוב לביתו שבבני ברק. הצליחו אז לשכנע אותו בחשיבות הדבר, רק כאשר אמרו לו שהרבנית זקוקה למנוחה, ובמקביל את הרבנית שכנעו לנסוע לצפת כשאמרו לה שהרב הוא שזקוק למנוחה…".
בזכות הקיר שנפרץ
ה'נופש' הראשון של מרן שר התורה בצפת נפתח במסתורין, שעד היום לא פוענח. "הוא והרבנית הגיעו לדירה מסויימת בעיר", מספר הרב ליברמן, "אבל באופן מיידי סב רבי חיים על עקבותיו ויצא מהדירה. משום מה הוא סירב לשהות בה, אף לא דקה אחת נוספת. ואז הם פנו אל בית משפחת הלפרין, וכשהם ראו כי טוב החליטו להישאר כשבוע, שבמהלכו רבי חיים נהנה מחדר הלימוד של בעל הבית שהיה כולו מלא ספרים. עד ערב שבת הוא היה שם, ואז עזב את צפת, משום שהקפיד לשבות בבני ברק. עד כדי כך היה חשוב לרבי חיים לחזור לביתו לשבת, שבשנה אחת מתוך השנים ש'נפש' בצפת, בפעם היחידה שהוא היה בצפת במשך כשבועיים, הוא נסע במיוחד לשבת לבני ברק וחזר אחר כך לצפת. אחרי משפחת הלפרין זכתה משפחתו של רבי דוד דרשן זצ"ל שינפוש בביתה שנה אחת".
"החל משנת תש"נ והלאה, נהגו הרב והרבנית לשהות בביתי, כשהם מגיעים במוצאי שבת בשעה 2:00 לפנות בוקר, עם כל הספרים הנדרשים ללימודיו וכן כלי הבישול ארוזים מביתם. עד יום חמישי בערב הם היו אצלנו, ואז נפרדו דרכם – כאשר הרבנית בת שבע שבה לבני ברק כדי לאפות את החלות שלה ולהתארגן עם שאר צרכי השבת, בעוד רבי חיים נשאר אצלנו גם למחרת. הוא ליווה אותה בעת שיצאה, ונשאר במקום עד שהרכב שהיא נסעה בו נעלם מן העין, ואז הוא חזר להישאר כאן. כשרבינו סיים את סדר לימודו אחרי פת שחרית ותפילת שחרית של יום שישי, הוא חזר לבני ברק עם משמשו ונהגו המסור רבי ישעיה אפשטיין שליט"א.
מדוע מרן הגר"ח בחר להגיע אליכם? מה בביתה של משפחת ליברמן שב'קרית מאור חיים' הצפתית, הוביל את רבינו דווקא אליה?
"היו לזה מספר סיבות, ברמה הלכאורה טכנית, אבל זה דבר מהותי כפי שמיד אסביר, הדירה שלי מורכבת למעשה משתי דירות, שבאחת מהן זכיתי בזמנו בהיותנו משפחה גדולה בלעה"ר, וחיברתי אותן על ידי שפרצתי את הקיר שהיה ביניהן. וכשרבי חיים היה מגיע אלינו, התקנתי מחיצה במקום שהיה בו קודם את הקיר המפריד, כך שהדירה נחלקה שוב לשתי דירות, כשלכל אחת מהן ישנה כניסה נפרדת. ולמה זה כל כך חשוב? בגלל שרבי חיים בעדינות נפשו המזוככת, בשום אופן לא היה מסוגל להגיע לדירה שהבעלים שלה יצאו ממנה כביכול בשבילו, אפילו לא בתשלום. אבל באופן הזה, כפי שתיארתי, הוא יכול היה לבוא אלי, כי הרי נשארתי בדירה שלי, בחציה הראשון והנפרד (מה שלא סיפרתי לו, זה שחלק מהילדים נשלחו בשמחה לסבתא בירושלים, ואני עברתי לישון עם עוד בני המשפחה בצפיפות בסלון, ללא שום תחושת קושי, כי הרי מה אנו לא נעשה כדי שלרבי חיים יהיה מקום בביתנו).
"ובדירה השניה, 'שלו', היו כמה חדרים בהם שני חדרי שינה, האחד לרב ולרבנית והשני לבני משפחה שהגיעו איתם".
"בנוסף, בשונה מדירתה של משפחת הלפרין, שאלתרו עבורו בית כנסת בתוך גן ילדים, בבנין המגורים שלי ישנו בית כנסת של קבע (ספרדי), ענין שהיה חשוב בעיני רבי חיים, שגם פה היה קם כדרכו מוקדם ומתפלל ב'הנץ', במנין ובנוסח אשכנז, עם ספר תורה שלו שהוא הביא עמו מבית הכנסת לדרמן, וכך גם שאר התפילות התקיימו בזמנים עליהם הקפיד. אחרי מספר שנים נפתח בית הכנסת של 'חניכי הישיבות' (אשכנזי) הראשון בעיר צפת, באותו בנין, ממש בדירה ליד, אך רבי חיים סירב לעבור אליו, ונימק עם המובא במסכת ברכות ש'כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו'. וכן, 'לא ישנה אדם מאכסניה שלו'.
"מעבר להכל, אותי רבי חיים הכיר עשרות שנים קודם לכן. גם כי הסתובבתי בבית אביו מרן בעל ה'קהילות יעקב' זצוק"ל בימי בחורתי, וגם כי אבא שלי (הגאון רבי שמואל אלחנן ליברמן) זצ"ל, למד ב'כולל חזון איש' בחברותא עם הגאון רבי שאול ברזם זצ"ל, גיסו של רבינו. כך שכשעלתה ההצעה שיתארח בביתי בבין הזמנים, זה התאים מכל הבחינות. וכמובן גם המזוזות שלנו 'מזוזות בית יוסף' מהודרות, והוא אף היה מרוצה מדירתי כי היא נחשבת לפשוטה מאד, מה שמייתר לו את החשש שיפגום בה במשהו…".
"אגב, באחת השנים צלצל אלי אחד מהמלווים של מרן זצוק"ל, מאמצע הדרך בין אזור המרכז לאזור הצפון, וביקש את רשותי שהשנה הוא לא יגיע אלי, אלא ישהה בדירה שהיתה בבעלותו של מקורבו רבי נח חפץ זצ"ל, בעיר העתיקה, משום שקירות האבן שלה עבים, והדבר חשוב לבריאותו של הרב. השבתי ש'הרב הרי לא בא בשבילי, ויש לעשות מה שטוב בשבילו'. אך לקראת סוף הנסיעה, בשעת לילה מאוחרת, כשסיפרו על כך לרבי חיים הוא הגיב: 'מה פתאום! הרי כתוב לא ישנה אדם מאכסניה שלו' (ערכין טז:)".
'לצאת ידי חובת' נופש…
במה בא לידי ביטוי ה"נופש" של מרן שר התורה?
"בכך שהוא היה יכול ללמוד ברציפות ללא הפרעות. את הימים בצפת הוא לא ניצל, למעט פעם בודדת, אפילו בשביל לרדת ולהתפלל על קברי הצדיקים שבאיזור. 'התפללתי שם שנה אחת, ועכשיו מספיק שאעמוד ברחבת הבנין כאן, שמשקיפה על קברי האר"י והבית יוסף, ואגיד קפיטל תהילים', הוא אמר כשהציעו לו שילך לבית העלמין העתיק. כדי 'לצאת ידי חובה' של נופש, הוא צעד פה ושם עם הרבנית בדרך קצרה, לשאוף את האויר הצח של צפת, מהבית לתחנת האוטובוס הסמוכה, ופסק: זהו, אפשר לחזור הביתה".
"הוא רצה רק ללמוד, ללמוד וללמוד. והתפקיד שלי היה להיות 'שומר הפתח', לשמור שכלל לא יכנסו לביתו אנשים, שחלילה לא יופרע בלימודו. רק בדרך מהדירה לבית הכנסת יכלו אנשים לגשת אליו. ובמה הוא היה עסוק בשעות השקטות הרבות, לצד הסטנדר הגדול שהבאתי לבית? לא בלימוד הרגיל בלבד: הוא היה מכין בכל שנה תכניות, מה יעשה באותם ימים. למשל, שנה אחת הוא עמד לפני הדפסת כרך חדש של ספרו 'דרך אמונה', ובצפת הוא עבר עליו לצורך 'ליטוש' סופי. בשל התועלת הרוחנית המרובה שהיתה לו כאן, הוא התבטא פעם על אותם ימים: 'בצפת אני מספיק בשלושה ימים מה שאני מספיק בבני ברק בשלושה חודשים!'. כל זאת, כמובן, חוץ מה'חובות' הקבועים, המפורסמים".
יצויין, כי כבר בילדותו, שהה מרן בצפת, לצד דודו מרן החזון איש, וביקש ממנו אז שילמד איתו מסכת תענית. החזו"א נעתר ולמד איתו כמה דברים, כשצורת הלימוד היתה – כך סיפר רבינו בחלוף השנים – שהחזו"א היה מסביר את הקושיות שב'תוספות', אך נמנע מלומר את התירוצים. "כנראה הוא רצה שאחשוב ואתבונן לבד", פירש האחיין הגדול. את התפיסה אודות מטרתם של ימי בין הזמנים, אימץ כאמור רבינו לאורך שנותיו, וכאשר נשאל כמה שעות צריכים ללמוד בתקופה שכזו, השיב – והעיד על עצמו: "צריך ללמוד כמו ב'זמן' עצמו, כמה שכל אחד יכול, כי עיקרו של בין הזמנים נועד כדי שיוכל אדם ללמוד מה שליבו חפץ, בלא שהוא משועבד לסדרי הישיבה. גם אני לומד בבין הזמנים יותר טוב מאשר בזמן…".
אם אלו היו פני הדברים, זה אומר שהצלחתם לעמוד במשימה ולמנוע ממנו אפילו פניות דחופות, שמן הסתם שוגרו אליו גם כשלמד אצלכם במנוחה?
"שאלות טורדניות רגילות אכן התאמצתי לחסוך ממרן, אבל לשאלות דחופות ניתן בכל זאת יחס שונה: כבר בשנה הראשונה שהוא בא אלי, חיברתי קו טלפון מיוחד כדי שגם הרבנית תוכל לדבר עם הנכדים שלה בבני ברק, אבל גם עבור אנשים שנודע להם מספר הטלפון החסוי, והיו מתקשרים לעיתים ומעבירים דרך הרבנית שאלות דחופות, והיא היתה שואלת את הרב ועונה להם את תשובותיו. היו מספר פעמים, כאשר הרבנית יצאה עם הנכדים שהיו איתם, והטלפון צלצל. אני עניתי לשיחה, ואכן נוכחתי מהשאלות שביקשו ממני לשאול את רבינו, שהיו אלו שאלות רציניות ממש וכבדות משקל, שבלתי ניתנות לדיחוי. כששאלתי אותו לגביהן, ראיתי בעיני את שליטתו המופלאה בכל התורה כולה, כך שמיד ששמע את השאלה הגורלית, חרץ את תשובתו המכריעה, מבלי להסס אפילו רגע כמימרא".
"באופן הזה גם היה עונה בקביעות לגיסו שיבדלחט"א, הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שהיה פורס ומלבן באוזניו בכל יום שישי שאלות ברפואה הדורשת קביעה הלכתית, ומקבל ממנו בתוך רגע מענה עם הוכחות חותכות מכל ארבעת חלקי השולחן ערוך עם ה'נושאי כלים'".
'אולי הוא יהיה חתן שלך!'
באיזה אופן מרן זצוק"ל הביע את הכרת הטוב כלפי מארחיו?
"כשסיים את שהותו בצפת, בשנה הראשונה, הוא שאל אותי: 'נו, אז כמה צריך לשלם?', אך סירבתי לקחת תשלום ואף התביישתי מהשאלה שלו. כסף? אם כבר, אולי אני זה שצריך לשלם לו על שהוא בא להתארח אצלי. אלא שרבי חיים התעקש ושאל שוב כמה זה עולה, ובנו התערב והציע 'פתרון', שמצא חן בעיני רבינו: ספרים במקום כסף. בערב סוכות הגיע אלי פתאום אדם עם רכב, עמוס בספרים רבים, בין של שר התורה ואביו הסטייפלער ובין ספרי יסוד יקרים דגמת ש"ס 'פנינים', סט רמב"ם, ריטב"א ורשב"א, שמילאו לי לא פחות מארבעה מדפים שלמים. לאחר זמן מסויים, כשהזדמנתי לביתו בבני ברק ו'מחיתי' על משלוח הספרים העצום שהביא לי, הוא הגיב בהומור, בו תמיד השתמש כשרצה לעשות לזולת הרגשה טובה: 'הבאתי לך ספרים? הבאתי את זה עבורי, כי הם חסרים לך בבית, אז שיהיה לשימושי כשאבוא בפעם הבאה'… מעבר לזה, רבינו הודיע כי כל ספר שייצא על ידו בעתיד לאור, יש לי את הזכות ליטול אותו בחינם מביתו".
"תמיד אמרתי שהריבית בסיפור הזה עודפת על הקרן. ה'קרן' זו עצם העובדה שגדול הדור היה אצלי בבית, וה'ריבית' – הרווח הנוסף – הוא שניתנה לי אפשרות כניסה לבית ברשב"ם מתי שרק הייתי רוצה, גם בשעות שאינן מקובלות. וכשנכנסתי אליו לאורך שנים, גם אחרי שכבר הפסיק ה'נופש' בצפת, רבי חיים נהג לקרוא לי 'בעל האכסניה', על שום השנים בהן התאכסן בביתי. ויש את זה גם בכתב: "באחת השנים שהוא שהה אצלנו בצפת, ובדיוק הגיע נכדו להביא לו ספר חדש, שיצא אז לאור על ידי בנו הגדול רבי אברהם ישעיהו שליט"א, 'תולדות יעקב', על חיי אביו מרן הסטייפלער זיע"א. אז רבי חיים לקח את הספר ונתן לי אותו במתנה כאות הוקרה על האירוח. אמרתי לו: 'אם זו מתנה, צריך לכתוב עליה הקדשה…', והוא נעתר וכתב לי מעין הקדשה אישית, שנפתחה במילים לידידינו ר' אליעזר ליברמן, בעל האכסניה שלנו. כברכת חיים קנייבסקי".
מן הסתם בקרבה כה גדולה אליו היה אפשר לחזות בהליכותיו הייחודיות של גדול הדור..
"בוודאי. ואם כוונתכם ל'מידות', הרי שבלטה במיוחד מידת הסבלנות, עד אין קץ, שהיתה לו בצורה נדירה, עד כדי השתוממות. אני זוכר, לפני שהדלת נסגרה הגיעה מישהי, וביקשה מהרבנית לשאול את הרב שאלה 'דחופה'. מה היתה השאלה? 'האם לתינוקת שנולדה עכשיו לאחר ט"ו באב עדיין מתאים לתת שם המתאים לימי האבלות על חורבן בית המקדש, דוגמאת רוחמה או נחמה'. רבי חיים ששמע את השאלה, חייך והשיב: 'אפשר'. אך זה לא נגמר. כעת מתעוררת לה שאלה נוספת, יותר 'קשה' להכרעה: 'אז את אלו מבין שני השמות הרב ממליץ לקרוא לבת, רוחמה או נחמה…'. רבי חיים חייך שוב והגיב ברוגע: 'או רוחמה או נחמה…'. והכל גם לווה בהארת הפנים המיוחדת, שהיתה לו תמיד לכל יחיד ויחיד".
"בהקשר זה אני נזכר במעשה מיוחד, שהחל אצלי בבית ויש בו כמה וכמה רבדים. הכל החל כאשר אירע פעם אחת ולא מילאתי בשלמותו את תפקידי, כמי ששומר שלא יכנסו אנשים מבעד לדלת הבית במקרה נכנסתי לחדרו למספר רגעים, לאחר שמשום מה לא נעלתי את הדלת, ולפתע אני מגלה שיושב מולו בחור, האוחז בידו מחברת העמוסה בשאלות הכתובות על הדפים בצפיפות, והוא שואל, ושואל, ושואל… עברו כבר שתי דקות ארוכות, ולא נראה שהבחור עומד לסיים. ניסיתי לרמוז לו מהצד, אבל הוא לא הסתכל עלי. עברו חמש דקות נוספות, וכבר הרגשתי שזו ממש חוצפה, אז הלכתי ונעמדתי מאחורי הגב של רבי חיים, וסימנתי לבחור שהוא חייב לסיים מיד".
"אלא שמרן זצוק"ל הרגיש בי ואמר לי: 'הנח לו. יש לו הרבה שאלות, ואני נתתי לו'. הגבתי ואמרתי: 'עוד עשרה כמוהו והרב יכול להישאר בבני ברק…'. ואז אמר לי רבי חיים: 'לא. הוא משהו מיוחד; יש לו שאלות טובות, ומזמן הבטחתי לו שכאשר אהיה בצפת אני אקדיש לו שעה שלימה'. בעודי נפעם מהסבלנות והארת הפנים המיוחדת שהפגין, הוסיף לפתע רבינו: כדאי לך להיזהר בכבודו של הבחור הזה, כי אולי הוא יהיה חתן שלך!"
"ההמשך של הסיפור אך מתבקש והוא בהחלט מעניין, אבל בשלב זה ראוי להקדים פרט נוסף שהיה בגדלותו של רבי חיים. מסופר בגמרא (בבא מציעא פה.), שכאשר רבי זירא עלה מבבל לארץ ישראל הוא התענה ארבעים תעניות כדי לשכוח את תורת בבל, בכדי שראשו יהיה פנוי לקלוט את תורת ארץ ישראל ולא יפסיד ממנה מאומה. כעין זה, מרן שר התורה היה נזהר שלא להכניס לראשו שום דבר חוץ מלימוד תורה, כדי שהוא לא יהיה חלילה על חשבון התורה. אפילו את שמות הרחובות בבני ברק, הסמוכים אליו, לא רצה לדעת, כי 'זה תופס מקום במוח'. כך היה אומר. שמעתי גם שלצד תפילותיו כל יום שלא ישכח כלום מלימודו הוסיף והתפלל שישכח את כל הסיפורים והבקשות שבאו בפניו, אלו שאינם נחוצים ללימוד התורה. כל כך היה נזהר".
ובחזרה לעניינינו: כמה שנים לאחר הסיפור עם הבחור בצפת, התעוררה לי שאלה לגבי שידוך כלשהו שהציעו עבור בתי. כמובן שנסעתי למורי ורבי, שר התורה והיראה, כדי לשמוע את דברו בנושא. לאחר שהאזין לכל הצדדים שפרסתי בקשר לאותו שידוך, פסק רבינו: 'זה לא בשבילכם'. ואז הוא אמר: 'יש לי שידוך אחר להציע לך, בחור בן תורה, ירא שמים ובעל מידות טובות', העלה את שמו של אותו בחור שבא אליו לביתי בצפת עם מחברת שאלותיו, וקרא לעבר הרבנית: 'מה את אומרת על הבחור הזה בשביל הבת של ליברמן?', וגם היא צידדה בהתלהבות בעד רעיון זה. ואז לחש לי רבי חיים 'אבל יש לבחור הזה איזו מגבלה רפואית', ופירט מהי".
"אמרתי לו כך: 'יש לי שאלה לרב. הציעו עבור בתי בחור כליל המעלות אלא שיש לו בעיה רפואית כזאת וכזאת; מה דעת הרב, לגשת לשידוך?'. חייך מרן מאוזן לאוזן ואמר: 'לא. אינני לוקח אחריות. תבדוק אם הענין ההוא אינו תורשתי'. ואז במעין התנצלות, הוא הוסיף: 'מה שאמרתי לך לפני כמה שנים שהוא יהיה חתן שלך, זה היה משום שלא ידעתי על המגבלה הזאת'. לדעתי, הוא אמר את זה כי רצה שאני לא ארגיש חייב לגשת לאותו שידוך רק משום שהוא הגיע מכיוונו, 'כשגגה היוצאת מפי השליט'. בין כך ובין כך, רעיון זה ירד מהפרק כי נודע ששמה של בתי הוא כשמה של אם הבחור, ואנו כמובן נוהגים על פי צוואת רבי יהודה החסיד הפוסל זאת. אך הנקודה היא ,כאמור, שרבינו הרי נזהר לשכוח כל מה שלא קשור לתורה, אבל דבר שהיה צריך לזכור – הוא זכר היטב אפילו אחרי כמה וכמה שנים".
הסיבה האמיתית להפסקה
מה היתה הסיבה שבגינה הפסיק מרן להגיע בבין הזמנים לצפת?
קודם אומר מה לא היתה הסיבה. כי ראיתי שיש הרבה טועים בענין, כי נפוצה השמועה הבאה: אחד מתלמידיו של מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל סיפר לרבי חיים, במענה לבקשתו 'לספר משהו מהרב'ה' (כמי שהיה תלמידו בלומז'ה), כי כששאלו אותו מדוע אינו יוצא לנפוש בתקופת בין הזמנים בה אין לו את העול של מסירת ה'שיעור כללי' בפוניבז', השיב ש'יש כאלה ששואלים את שאלותיהם רק אותי, ואם לא אהיה בבני ברק לא יהיה להם את מי לשאול', כשכוונתו ככל הנראה לתלמידות סמינר אור החיים, ובימים ההם הרי עוד לא היו טלפונים סלולריים שניתן להשיג אדם בכל עת ומקום. שמע רבי חיים את הסיפור, והחליט אם כך, גם אני לא נוסע יותר. עד כאן השמועה. אך היא משוללת כל יסוד.
"הסיבה האמיתית שרבינו הפסיק לפוש בצפת כפי שידוע גם במשפחה, היא האירוע המוחי שעבר בתחילת שנת תשס"ב, ומאז הוא פשוט פחד לעזוב את ביתו ליותר מדי זמן. הוא התבטא על כך בקולו, כשאמר לי מספר פעמים: 'אוי ר' לייזר, אני מתגעגע ללימוד בבית שלכם בצפת, אבל מה אפשר לעשות אני לא יכול, קשה לי'. גם עבור 'סנדקאות' בבריתות, שהחשיב מאוד, הפסיק אז לנסוע למרחקים גדולים בגלל החשש הבריאותי בלבד, כי הרי ביטול תורה לא היה בזה, כפי שפעם הסביר לי: מה זה משנה אם אני ושב ולומד על הכסא בבית או על הכסא באוטו…' אה! ההתמדה של רבי חיים, וה'מידות' שלו".
(מתוך 'יתד נאמן' פסח פ"ב)