"והלכת אל המקום אשר יבחר ד' אלוקיך בו" (י"ד, כ"ה)
שמעתי סיפור מהגאון הנודע רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל, שבדידיה הוא עובדא. פעם אחת שלח ה'שרף מבריסק', הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זי"ע, לקרוא לאביו הגאון רבי זבולון חרל"פ זצ"ל, שהיה תלמיד מובהק ומקורב מאד להרב מבריסק.
רבי יהושע לייב הראה לו מכתב שקיבל מבחור, הגר באחת העיירות הנדחות ברוסיה. הבחור כתב שהיות והוא עומד להתייצב בשבת הבאה לפני שלטונות הצבא, הוא מבקש מהרב מבריסק שיתפלל בעדו כדי שיזכה להיפטר משרות הצבא.
הרב מבריסק, שידע שמנהגו של אביו הרב זבולון חרל"פ להתפלל בשבתות תפילת ותיקין על יד הכותל המערבי, ביקש ממנו שיואיל לארגן מנין לאמירת ספר תהילים להצלחתו של הבחור. ואכן בשבת בבוקר התקיים מנין לאמירת התהלים, וכך מספר הרב חרל"פ בלשונו: "הצטרפתי למנין, ואמרנו את כל ספר התהלים.
"כשאבי חזר מהכותל אמר, שמן הראוי היה להיכנס למעונו של הרב, ולהודיע לו על קיום שליחותו. התקרבנו לדלת ביתו של הרב, ושמענו אותו קורא קריאת שמע. אבי שהכיר במקצת את אורחות חייו של הרב מבריסק, אמר: אפשר ויש שתי סיבות למה הרב קורא כעת קריאת שמע. יתכן שכבר סיים את התפילה, אלא שמפאת הקפדתו ודקדוקיו, הוא חושש שמא לא קרא כתיקונו בשעת התפילה, על כן הוא חוזר שוב. או אפשר, שהרב לא הלך היום לבית הכנסת, ואוחז כעת לפי סדר התפילה בקריאת שמע". ובסיבת הדבר סיפר לי אבי דבר נפלא: מובא בזוה"ק שבשעה שפותחין את ארון הקודש, ואומרים "בריך שמיה", נפתחים שערי רחמים והוא עת רצון. וכבר היו כמה פעמים שהרב מבריסק הגיע אל סף התעלפות בעת פתיחת הארון, והרבנית שחששה לבריאותו היתה לפעמים מונעת בעדו ללכת לבית הכנסת. לכן הציע אבי שנמתין מספר דקות ונראה אם הרב ממשיך בתפילה, ואכן לאחר מספר דקות סיים הרב קריאת שמע, ולא המשיך בתפילה.
נכנסנו לחדרו, ואבי הודיע להרב שקיים את שליחותו, והנה תוך כדי דיבור השתנו פניו של השרף מבריסק והוא נעשה חיוור כסיד. בבת אחת הוא התנתק כולו מאיתנו, הניע את ידיו בתנועות משונות… פחד ורעדה אחזתנו, שקט ודממה שררו בחדר. לאחר דקות ארוכות התעורר הרב, כאילו חזר מעולם אחר, ואמר לאבי: "אני אומר לכם שדחו את ההזמנה להתייצבותו ליום רביעי! ובזה אני מבקש מכם אם יש אפשרות לארגן שוב מנין לאמירת תהלים…".
עמדנו קפואים על מקומותינו, לא מאמינים למראה עיננו ולמשמע אוזנינו. הרב יושב בביתו בעיר העתיקה בירושלים, ועיניו הטהורות והזכות צופות אל מעבר לים, לתוך עומק רוסיה…
אבי לא עצר בעדו, ושאל את הרב: מהי כל החרדה הזאת, האם הבחור קרוב משפחתו של הרב, או בן לאחד מידידי הרב?
השיב לו הרב מבריסק: "לא מיניה ולא מקצתיה, אינני מכירו כלל וכלל. אבל כשיהודי פונה בבקשה מעומק הלב לעזור לו במצוקתו, מצוה גדולה להושיט לו יד ועזרה".
לאחר תקופה קצרה הראה הרב מבריסק לאבי, רבי זבולון ז"ל, מכתב שהגיע מהבחור. ובמכתב הוא כותב שכשהגיע ביום שבת להתייצב, הודיעו לו על ביטול ההתייצבות, והוא הוזמן שוב לקראת יום רביעי, ובחסדי השי"ת פטרוהו לשלום. והוא מסיים במכתבו שבודאי קרה לו הנס בזכות התפילות של הרב. אמר הרב מבריסק לאבי: "עיקר ההצלחה היתה בזכות התפילה שאתם ארגנתם עבורו".
- ● ●
הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל מראשי ישיבת מיר, היה מעודד את הלומדים הצעירים לחדש חידושי תורה, ונהג להעניק מילגה חודשית לאברכים שבאו אליו, והרצו בפניו חידושי תורה. גם אני השתדלתי לומר בפניו חבורות. רבי אליעזר יודל חיבב והוקיר בני תורה, ובכל פעם שנכנסתי לביתו היה קם מלוא קומתו. הדבר ציער אותי, לראות אדם גדול בענקים משרידי דור דעה קם לפני אברך צעיר. פעם אחת אמרתי לו: "אם כבוד ראש הישיבה עומד על דעתו להמשיך במנהגו לקום בפני, אני שוקל להפסיק לבוא".
הרבנית הצדקנית ששמעה את תוכן השיחה, התערבה ואמרה: "אני נזכרת במעשה שהיה אצל חותני, אביו של רבי אליעזר יודל, הסבא מסלבודקא הגה"צ רבי נתן פינקל זצ"ל. פעם אחת הגיע ראש ישיבה חשוב ומפורסם לבקר את הסבא מסלבודקא, הסבא ליווה את האורח הדגול, ונכנס אתו יחד להיכל הישיבה שהיה מלא במאות תלמידים שישבו ולמדו בהתמדה רבה. לפני שנפרד הסבא מהאורח הדגול, הביע האורח בפני הסבא כאב וצער על שהטריח את התלמידים לקום בפניו, והתבטא שזה 'כאב לו כדקירת מחטים בלב', הפטיר הסבא מסלבודקא ואמר: יע… יע… אבל אם לא היו קמים – זה היה דוקר יותר…".
- ● ●
שנינו במסכת בבא מציעא (ס.): "אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים", כלומר: אסור לקשט את העבד או הבהמה כדי שיראו צעירים מגילם וימכרו בכסף רב יותר, וכדומה. מקור האיסור הוא משום "אל תונו איש את אחיו".
מסופר על הגה"צ רבי ברוך בער זצ"ל בעל הברכת שמואל, שהציעו לו לכהן כראש ישיבה באחת הישיבות המפורסמות ברחבי ליטא לצורך זה היה עליו למסור שיעור כללי בפני תלמידי הישיבה בנוכחות רבני הישיבה, כדי לראות אם ימצא חן בעיניהם.
רבי ברוך בער הגיע לישיבה ומסר את השיעור. לאחר מסירת השיעור, פנה אליו אחד ממקורביו ושאלו בתמיהה: הלוא לפני מספר שבועות מסר ראש הישיבה שיעור בפני התלמידים בישיבתו, שיעור שהפליא את כל שומעי לקחו, שיעור שהיה בנוי "כבנין פאר ומלאכת מחשבת". ואילו השיעור הזה לא הגיע כלל למעלתו של אותו שיעור, מדוע, אפוא, לא מסרתם אותו שיעור?
ענה לו רבי ברוך בער: "אמת ונכון הדבר. השיעור שאתה מתכוון אליו באמת היה שיעור מיוחד, ונתחדשו שם חידושים עמוקים. אמנם האמת לאמיתה היא שבהכנת השיעור הזה היתה לי סיעתא דשמיא מיוחדת, אינו דומה שיעור זה לכלל השיעורים שהרציתי עד הלום. וכפי שהנני מכיר את ערכי ועצמי, אין בכוחי להכין שיעורים כאלו תמידין כסדרן. על כן לא רציתי למסור את השיעור הזה כ'שיעור המבחן', כדי לא לעבור על איסור 'אל תונו איש את אחיו'. והעדפתי למסור שיעור 'בינוני', שבסיעתא דשמיא יש לי את היכולת להכין".
(מתוך הספר 'לב ישראל')