אני 'ישיבה-בחור' שלומד באחת הישיבות המצוינות בבני-ברק, והסיפור שלי מתרחש כמה ימים לפני פורים תשפ"ג.
יצאתי עם חבר לאסוף קצת תרומות לת"ת, וכשחזרנו ספרנו את הכסף והיה שם 102.10 ש"ח. אמרתי לעצמי: עבדתי לא קל על האיסוף, כעת אני רוצה לשתות קפה. השארתי 100 ש"ח לת"ת, ואת הסכום הפעוט של 2.10 שח צירפתי כדי לקנות קפה בפינת הקפה שבישיבה. לא "אייס-קפה" בחנות, ולא שום "מותרות" אחרות. קפה הכי זול בעולם.
יצוין שאצלנו בישיבה הבחורים לא מקבלים "אחוזים" וכדו', אלא כל בחור שמגיע ל"יעד" מסוים מקבל מתנה. למעשה צריך לבקש אישור על כל שימוש בכספי הת"ת, ואני – לא ביקשתי.
למחרת, לאחר ארוחת בוקר, עליתי לחדר לבדוק אם "בוקסה" שמצאתי מושלכת בצידי-דרכים עובדת או לא. ניסיתי בכה ובכה, וגיליתי שהיא לא עובדת כלל. יש אצלנו בישיבה סוג של חצר אחורית, וישנו "מנהג" לא רשמי לפיו משליכים לשם חפצים מיותרים. מידי פעם פועל ערבי אוסף הכל לאשפה. בלי הרבה מחשבה פתחתי את החלון – אני בקומה 4 – והשלכתי את הבוקסה החוצה.
בכזה חוסר מחשבה כנראה לא נהגתי כל ימי חיי: הצצתי לראות איך הבוקסה נוחתת למטה, וגיליתי אותה מתרסקת מעל מכונית שלמרבה ההפתעה חנתה שם.
נבהלתי כהוגן. "טסתי" למטה וראיתי את הרכב "המעוך". הנהג לא היה שם. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, אך את הנעשה אין להשיב. השארתי על הרכב פתק עם מספר טלפון, ציינתי שאני "המזיק" וחזרתי לישיבה.
בצהריים, אחרי מנחה, בעל הרכב מחפש אותי. הוא מספר שמדובר ברכב חדש "מהניילונים", ומבקש ממני להצטרף אליו לביקור אצל שמאי שיאמוד את הנזק… השמאי בדק ובדק, לא קבע מחיר סופי אבל העריך שמדובר בוודאי בלא פחות מעשרים אלף ש"ח!
חשבתי שאני מתעלף. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מאיפה, אני, בחור ישיבה, מכסה כזה נזק? וכמובן פחדתי לספר להורים, כדי שלא יקחו על עצמם כזה נזק… חזרתי לישיבה והתפללתי להקב"ה שיאיר את עיני על מה ולמה? ואיך אני יוצא מהבור הזה?
ניסיתי לנוח בצהריים, ולקראת סדר שני כבר היה ברור לי: הכסף שלקחתי מהת"ת בלי רשות! "גזל מקטרג בראש"…
מיד פרעתי לת"ת את ה-2.10 ש"ח ואף הוספתי תרומה לכפרה. עוד שעה וחצי חולפות ובעל הרכב מתקשר…
'אני ממתין לך מתחת לישיבה נשמע קולו. תרד למטה'. ירדתי בלב מפרפר ובחששות גדולים, מי יודע מה אני הולך לשמוע בעוד דקה!
הוא מבקש ממני להיכנס לרכב. נוסע למשרד שלו. מושיב אותי ואומד בזה הלשון: "תשמע: הקב"ה הכניס לי מחשבה שמכיון שאתה בחור ישיבה, הסיפור הזה יוציא אותך מהלימוד. אז החלטתי לוותר על כל הנזק אכל בתנאי: תפרסם בישיבה שאסור בתכלית להשליך חפצים מהחלונות, ותצרף לכך את תמונת הרכב המעוך".
הלא יאמן (או נכון יותר – היאמן!!!) קורה…
יצאתי בריקוד! כל-כך שמחתי! מיד אמרתי 'מזמור לתודה מכל עומק הלב. הכנתי בכתב-יד נוסח לפרסום בישיבה, וחזרתי למשרד שלו. הוא הקליד את הנוסח במחשב, וצירף לו תמונה של הרכב.
ככל הנ"ל התרחש בסוף זמן חורף תשפ"ג.
במשך הזמן התעוררה בי תחושה עמוקה שבעצם לא הודיתי מספיק להקב"ה על הנס, ולכן החלטתי לפרסם את הנס גם כאן במדור, אך לא רק לפרסם את הנס ביקשתי אלא גם את הלקח העצום: עד כמה חמורה מעילה בכספי הקדש – גם אם מדובר בסכום "פעוט"… ומאידך: עד כמה יקרה בעיני הקב"ה החזרה בתשובה, וההודאה בנזק…
מטעמים מובנים, אבקש לא לפרסם את שמי (השם שמור במערכת).
(ישראל למברגר מוסף שבת קודש יתד נאמן יז אב תשפ"ג)
מסר שגוי מאוד העולה מן הכתבה
המסר העולה מן הכתבה שגוי מאוד, ומושפע מהאוירה הכללית בזמן האחרון (הנובעת מאינטרסים כלכליים של פרסומאים) המדברת כל הזמן על סגולות.
לפי דרך החשיבה התורנית המקובלת בכל הדורות, הסיבה שהבחור נענש בכך שהתחייב פתאום ב20.000 ש"ח, איננה בגלל שגנב מהת"ת 2.1 ש"ח, אלא בגלל שפשע באיסור חמור בהרבה של חשש רציחה והיזק חמור, בכך שזרק מגובה 4 קומות, דבר כבד. הגע עצמך – כשם שהיה רכב מתחת לחלון, היה יכול להיות גם בן אדם, והוא היה מת או נפצע באופן חמור, גם איסור מזיק לרכב איננו פחות חמור, מאיסור גזילה מהת"ת (לכאורה, ואכמ"ל). איננו יודעים חשבונות שמים, מדוע לבסוף נסבב מן השמים שוותרו לאותו בחור, אך זה יכול להיות באותה המידה בגלל התפילה שלו, או בגלל החרטה על המעשה הפזיז והמסוכן שהוא עשה, ואין צורך לתלות את זה בחטא האחר שלו, בכך שגנב מהת"ת.